עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

טבע האדם – במיטבו - הרעיון הקיבוצי הוא נדבך נוסף בהתמודדות על טבע האדם, הנדרש להתחלק בפרי עמלו וברווחי פעילותו עם אנשים אחרים, בדרך שוויונ
שיתופי-חדשני / אורי הייטנר
טבע האדם - במיטבו
1.1.2007

הרעיון הקיבוצי הוא נדבך נוסף בהתמודדות על טבע האדם, הנדרש להתחלק בפרי עמלו וברווחי פעילותו עם אנשים אחרים, בדרך שוויונית וסולידארית


"טבע האדם" הוא הדגל של מתנגדי הקיבוץ, מחוץ לקיבוץ ובעיקר בתוכו. הקיבוץ, כך הם אמרו כל השנים וביתר שאת היום, מנוגד לטבע האדם, ולכן אין לו תקומה. הרעיון הקיבוצי הוא רעיון יפה וצודק, אך אי אפשר ליישמו, כיוון שהוא מנוגד לטבע האדם.

 

מה משמעות אמירה זאת? משמעותה, שטבע האדם הוא אגואיסטי ותחרותי, שהאדם הוא חיה חסרת אכפתיות לזולת, שהחמדנות והרדיפה אחרי העושר הם טבעו של אדם, ולכן רעיונות של צדק, שוויון, ערבות הדדית, שותפות; רעיונות שבשמם נדרש האדם לוותר למען האחר, מנוגדים לטבעו.

 

האמנם טבע האדם מנוגד לערכים הללו? יתכן. אפשר לומר שטבע האדם מנוגד לכל התרבות, לכל הערכים האנושיים, לכל הסדרים החברתיים והחוק, לכל מה שדורש מן האדם לוותר למען הזולת, כדי לקיים חברה. כל אותה תרבות, אותם ערכים ואותם חוקים, הם התמודדותו של האדם עם טבעו.

 

"כי יצר לב האדם רע מנעוריו" אמר האלוהים לאחר המבול, בנימה של ייאוש. המעניין הוא, שה"כי", במשפט זה, הסיבה לאמירתו, היא ההבטחה שלא יהיה עוד מבול. "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר" וגו' (בר' ח' כ"א). מדוע מסקנת התובנה אודות יצרו הרע של האדם מנעוריו, היא הימנעות מהענישה הקולקטיבית של האנושות. הרי, לכאורה, המסקנה אמורה להיות הפוכה? משמעות הדבר, היא שהאלוהים מבין, שמאחר ויצרו של האדם רע מנעוריו, השמדה טוטאלית של האנושות וניסיון לבנותה בכל פעם מחדש היא חסרת תוחלת. אין מנוס, אלא לנסות בדרכי חינוך להתמודד עם יצרו הרע של האדם. ייעודה של האנושות, היא התמודדות עם היצר הרע, עם השלילי שבטבע האדם, והשתתת החיים על ערכים טובים, על צדק ועל סולידאריות, על אלטרואיזם ועל נכונות לוותר על שלי למען האחר, למען חבריי, למען הכלל. הרעיון הקיבוצי הוא נדבך נוסף בהתמודדות הזאת, בכך שהוא דורש מן האדם לוותר על פרי עבודתו, על רווחי פעילותו העסקית ועל רכושו הפרטי ולהתחלק עם אנשים אחרים בדרך שוויונית, סולידארית וצודקת. דרך החיים הזאת מנוגדת לטבע האדם? אדרבא, ננסה להעלות את האדם מדרגה נוספת למעלה מטבעו.

 

****

 

גם ההתנגדות ללינה המשותפת מנומקת בכך שהלינה המשותפת מנוגדת לטבע האדם. במקרה זה, אם טבע האדם מנוגד לרעיון הלינה המשותפת, הרי זה טבע האדם במיטבו.

 

מי שמסרב לדרישה ממנו לוותר על הזכות לקום בעצמו בלילה לקריאות ילדיו, לוותר על הזכות לממש את ערכי הנתינה והאלטרואיזם העילאיים שבאדם, שבאים לידי ביטוי בראש ובראשונה במשפחה ובהורות, מוכיח שיצר האדם אינו בהכרח רע מנעוריו. אם הרעיון הקיבוצי הוא רעיון של אלטרואיזם, של נתינה, של ויתור למען הזולת, של מאבק האדם בצדדים האגואיסטיים של טבעו, הרי שהלינה המשותפת מנוגדת לאותו רעיון.

 

החטא הגדול ביותר של הקיבוץ ההיסטורי, הוא ההמעטה בערך המשפחה וההורות. הזיקה בין הציפייה מן הפרט לנכונות לוותר על בעלותו על רכוש וכסף, לוויתור חלקי על מימוש הורותו, היא אנטי-הומאנית, כיוון שהיא מתייחסת במידה מסוימת, בתת ההכרה הקולקטיבי, לילדים כאל רכוש. כפי שאנו מוותרים על הבעלות על הרכוש הפרטי לטובת בעלות הכלל, כך נוותר גם על "בעלותנו" על הילדים, לטובת בעלות הכלל. זהו עיוות ממדרגה ראשונה.

 

בשבועות האחרונים מתנהל דיון רטרוספקטיבי מעל דפי העיתונות הקיבוצית על הלינה המשותפת. המתמיה, בעיניי, הוא שיש היום סנגורים לשיטה הזאת. אילו דברי הסנגוריה נועדו לאזן במקצת את הביקורת החד ממדית, המציגה את הלינה המשותפת כגיהינום עלי אדמות, ולהציג תמונה מורכבת יותר ולכן אמיתית יותר, ניתן היה להבין זאת. אבל דברי סנגוריה המציגים את השיטה הזאת כנכונה וראויה, מוזרים מאוד בעיניי.

 

יש מי שרואים את התפרקות הלינה המשותפת כהתחלת גלגולו של כדור השלג שהביא להפרטת הקיבוץ ולמצבו הקשה היום. אם היסטוריה מנותחת רק על ציר הזמן, קשה להתווכח עם הטיעון הזה. אולם הניתוח שלי הפוך לגמרי.

 

התארכות קיומה של הלינה המשותפת לאורך עשרות שנים, אחרי יצירתה כאילוץ שנבע מהעוני של החלוצים ומן הרצון להעניק לילדים תנאי מחיה משופרים במקצת משל המבוגרים, היא אחד הגורמים למשבר הקיבוץ ולהפרטתו. כמה אנשים ונשים מצוינים עזבו לאורך השנים את הקיבוץ כיוון שלא היו מוכנים להיות חלק מרעיון הלינה המשותפת? כמה אנשים ונשים מצוינים, ערכיים, אידיאליסטים, נמנעו מלהצטרף לקיבוץ מסיבה זאת? כמה חברות וחברים מתוסכלים המשיכו להתגורר בקיבוץ, אך עזבו אותו בנפשם, בשל הלינה המשותפת? אילו כל אלה היו חברי קיבוץ, אלמלא הלינה המשותפת, יתכן מאוד שהקיבוץ כלל לא היה נקלע למשבר הקשה והיו בו הכוחות להיחלץ ממנו שלא באמצעות המרת הרעיון הקיבוצי בכל הרע שבקפיטליזם, אלא ביצירת קיבוץ חדש, טוב מקודמו, המממש בצורה טובה יותר את רעיונותיו הנעלים. אילו הרעיון הקיבוצי לא היה מזוהה כל כך עם הלינה המשותפת, יתכן מאוד שבמקום לברוח ממנו כמפני מגיפה, היתה מוטיבציה גדולה יותר לתקן אותו תוך שמירה על ליבתו.

****

אני רואה במשפחה, בקהילה ובעם, שלוש מסגרות של סולידאריות ואכפתיות, המחלצות את הפרט מן הניכור והבדידות, ומוציאות ממנו את הטוב – הנכונות לתרום לזולת, לוותר למענו, להתחלק איתו. איני מאמין ביכולת של האומה לדרוש מהפרט, אם אין באמצע קהילה, אינטימית יותר, היוצרת לו זהות קרובה יותר, מונעת בעדו להיות אחד מהמון. כך, איני מאמין ביכולת של הקהילה להצליח לאורך זמן, אם אינה מבוססת על המשפחה כציר המרכזי שלה.

 

האינדיבידואליזם הקיצוני, המנוכר, האטומיסטי של האדם בתוך "הכפר הגלובלי", בתוך תרבות ההמון והקניון, הורס – לא רק את הקהילה אלא גם את המשפחה. מול התרבות הזאת יש להציב את התרבות הקהילתית. לבה של הקהילה היא המשפחה. בלב ערכי הקהילה, יש להעמיד את ערך המשפחה. ומאחר והקיבוץ השיתופי הוא הקהילתיות האולטימטיבית, עליו לשאת את דגל המשפחה והמשפחתיות ברמה. לא אהבתי את מאמרי האפולוגטיקה על הלינה המשותפת. אני סבור, שעל הקיבוץ השיתופי להודות שהלינה המשותפת היתה טעות היסטורית קשה, שפגעה קשות בקיבוץ וברעיון השיתופי, ושהקיבוץ השיתופי המתחדש רואה בערכי המשפחה – מרכיב מרכזי בערכי הליבה שלו.  

 

 


למאמרים של אורי הייטנר


נכתב בתאריך
31/12/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו