עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מה שלמדנו ב-2006 - שנת 2006 עוזבת אותנו ומשאירה כמה פרדוקסים מעמיקים, אך גם כמה תובנות בריאות ומעמיקות לא פחות

מה שלמדנו ב-2006
מאת אודי מנור, 31.12.2006

 

 

שנת 2006 עוזבת אותנו ומשאירה כמה פרדוקסים מעמיקים, אך גם כמה תובנות בריאות ומעמיקות לא פחות



 

חידה. מי כתב את הקטע הבא?

"זה כבר לא ריטואל, זה כבר פולחן: מדי שנה באוגוסט מובא לאישור הממשלה מסמך, הקרוי "הצעת תקציב המדינה והמדיניות הכלכלית". והמסמך כשמו לא הוא - זו לא הצעת התקציב של המדינה, אלא של הממשלה; והיא לא מתארת את המדיניות הכלכלית, אלא מסתירה אותה. הלכה למעשה, מתבקשים השרים להצביע בעד חתול בשק; נייר עבודה מטושטש שהוכן במשרד האוצר כדי לטשטש. אין בו התייחסות לביצועי התקציב של השנה השוטפת, אין בו תחזיות אמיתיות לעתיד ואין בו מסלולי מדיניות חלופיים. מקופל בו משהו אחר: אביזר מקודש ושמו "מסגרת התקציב". אותה "מסגרת" מובאת בפני השרים ביראת כבוד כמספר הנקוב במאות מיליארדי שקלים, והיא בחינת "כזה ראה וקדש". כל סטייה ממנה, מזהירים בהופעה נרגשת ראש הממשלה ושר האוצר, תמיט אסון מיידי על המשק. המכשפות של המאה ה-21 - הלא הן החברות הבינלאומיות לדירוג האשראי - יעוטו על משקנו המסכן, יפחיתו את הרייטינג שלו ויגרמו להמוני משקיעים לברוח מכאן. החולשה של המערכת הפוליטית שלנו תיחשף במלוא ערוותה וכולם (במיוחד העניים; זה הרגע היחידי שבו מוזכרים העניים בישיבת הממשלה - כשמדובר על איסור תוספת תקציבית) ישלמו את המחיר".

 

***

 

לא. לא מדובר בעוד מאמר בכתב העת 'חברה'. לא מדובר בפרוטוקול מעוד כינוס של 'המרכז לצדק חברתי ע"ש חזן' במכון ון-ליר, ולכן לא מדובר גם בד"ר מומי דהן, הדוגל בכלכלה של צדק חברתי.

אין טעם למתוח את הקורא, מה גם שלמי יש זמן.

 

סבר פלוצקר כתב את הקטע הזה  (ynet, 25.12.06), המזכיר ברוחו את הביקורת של אביה ספיבק – לשעבר המשנה לנגיד - על "השטאנצים" שמפעילים את משרד האוצר.

הוא מזכיר בכיוונו את דבריו הנוקבים של הסטטיסטיקאי הראשי כנגד מדיניות ההפרטות העיוורת.

הוא מזכיר בתוכנו את המתקפה החריפה של אלי הורביץ, יו"ר חברת טבע,  באוגוסט האחרון על ממשלת תאומי-נתניהו.

ונכון, עולה בקנה אחד עם הדברים של מומי דהן, אריה ארנון, אריאל רובינשטיין וכתב העת 'חברה'.

תאמרו, ובצדק, "נו... סבר פלוצקר...פעם זיג, פעם זג, לאן שנושבת הרוח לשם הוא הולך".

יודעים מה? יכול להיות.

 

אבל אם פלוצקר הוא השבשבת הלאומית, אז כנראה שאפשר לחייך בסיפוק. הנה מסתיימת 2006, ועוד ועוד אנשים מבינים לא רק מאיפה ועל מי משתין הדג (ממשרד האוצר על ראשם של רוב האזרחים), אלא גם היכן ועל חשבון מי החמאה המרוחה (מנכ"לי הבנקים והחבר'ה מהאלפיון).

אלא שנותרה בעיה אחת.

במשטר דמוקרטי – ואת זה אל תטרחו לספר לפקידי האוצר כי הם לא שמעו על המושג הזה – הבנה חברתית-כלכלית חדשה, אם אין לה תרגום לשדה הפוליטי, היא נותרת בחינת תרבות המונים ותו לא. עניין חשוב, אך כפי שכבר אמרו התאילנדים, רגע לפני שפתחו שולחן, 'כלב נובח אינו נושך'.

הכלב הנובח של הדמוקרטיה הישראלית – שכפי שמלמדנו פלוצקר הוא נהנה לאחרונה מסיוע מסוים של כלב השמירה שלה – ניסה באביב האחרון (28.3.2006) לשלוח כלב נושך לקריית הממשלה.

מה השתבש בדרך?

***

 

לא. רק אל תגידו לי "מלחמת לבנון השניה". לא מיניה ולא מקצתיה. אדרבא, החזבאללה, לא רק נתן הזדמנות לצה"ל לנער את עצמו וללמוד על המרחק הקצר בין פלזמה לאינפוזיה, אלא סיפק הזדמנות נדירה לשר בטחון אזרחי להכות בברזל הפערים וההתפרקות והכאוס החברתי שנחשף במלחמה ולהוכיח לכל מי שלא רצה לשמוע בין 9.11.2005 ל-28.3.2006 שאין דרך בלתי אם סוציאל-דמוקרטיה, מדינת רווחה ו"כלכלה משרתת אדם" כפי שנאם פרץ בבית המפלגה, דקות לאחר היוודע הניצחון המתוק על שימון - אני לוזר?! - פרס.

 

לא. המלחמה לא היתה הסיבה להפיכתו של הכלב הנושך בעל הקולר הסוציאל-דמוקרטי לפודל מכשכש בזנב של ההון.

המלחמה רק חשפה הן את תוצאות שלטון ההון והן את אוזלת שיניו של הפודל הניאו-ליברלי.

ובתוך כל זה עומדת שוב התנועה הקיבוצית, והיא לא בשר ולא חלב, לא פודל ולא כלב, לא נובח ובטח לא נושך.

הפרטת תנובה עומדת על הפרק, ומי שבענייני פילנטרופיה מגלה אומץ, בענייני פוליטיקה שוב משחק בפסבדו-פלורליזם.

***

 

לפני 30 שנה בערך, הזמינו לבית הספר האזורי בשער הנגב, חבר קיבוץ מהאזור שהסביר את הפרדוקס המסוכן שבקיומה של מפלגת 'הליכוד' בתוך ההסתדרות. הימים ימי בחירות למזכ"ל הארגון הכלכלי-פוליטי-חברתי החשוב ביותר שקם כאן במאה השנים האחרונות, והמרצה מסביר לבני נוער שבעים וחפים מהבנה פוליטית – אך פלורליסטים עד העצם – שלא יתכן שבגוף שקם על מנת להגן על זכויותיו של העובד תפעל מפלגה שמטרתה לפגוע בו.

 

עברו 30 שנה ואני עדיין זוכר את הסיטואציה, את זו שישבה לידי, את האיש, ואת דבריו.

עברו 30 שנה ובתנועה הקיבוצית עוד לא למדו שהפלורליזם נגמר בנקודה בה ההתמודדות היא לא על הדרכים הרבות והמגוונות לקיים שיתוף ושוויון ושאר ירקות, אלא על עצם הרעיון.

גם בנקודה זו עושה רושם שהחברה בישראל בסיומה של 2006 חכמה בהרבה מזו הקיבוצית: לנוכח האחמדיניז'דיזציה של הסכסוך הישראלי-ערבי בכלל, והסימנים המדאיגים על העמקתו של הקרע היהודי-ישראלי – ערבי-ישראלי בפרט, עושה רושם שרוב הישראלים, ביניהם ערבים לא מעטים אגב, מבינים שהפלורליזם בשאלת אופייה של המדינה היהודית מסתיים בנקודה בה נשללת זכותה להתקיים.

 

2006 עוזבת אותנו ומשאירה כמה פרדוקסים מעמיקים, אך גם כמה תובנות בריאות ומעמיקות לא פחות.

 


נכתב בתאריך
31/12/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו