עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

הקלות הבלתי נסבלת של הקיטש - הקיטש נוטל תרבות מורכבת ומעצב אותה בעטיפה שטחית ומובנת להמונים. יוצר הקיטש מוותר על ערכי עומק, על משמעויות ומורכבות, לטובת תוצר מיידי העונה על צרכי הצרכנים ואיננו תובע מהם מאמץ, או ניסיון לחפש משמעות בתוצר

הקלות הבלתי נסבלת של הקיטש
מאת דודו פלמה, 17.12.2006

 

 

 

הקיטש נוטל תרבות מורכבת ומעצב אותה בעטיפה שטחית ומובנת להמונים. יוצר הקיטש מוותר על ערכי עומק, על משמעויות ומורכבות, לטובת תוצר מיידי העונה על צרכי הצרכנים ואיננו תובע מהם מאמץ, או ניסיון לחפש משמעות בתוצר



 

חלק מתוצריה של התרבות נובעים מהמאמץ לנסח את מהות היחסים בין האדם, החווה את המציאות, לבין העולם, שאליו הושלך כדי להתקיים. באופן מובהק זהו תהליך ארוך ומטמיע, שלאורכו נוצרים ואובדים הקשרים, ונבנות משמעויות  שהולכות ומשתנות לאורך ציר הזמן של התהליך.

הדיון על מהותה של התרבות נבנה ע"י בני אדם שדרך המאבק על קיומם נוטלים בו חלק. מעשה הפרשנות של האדם לחייו, הבחירות שהוא בוחר והאחריות שהוא לוקח עליהן, הם למעשה העמידה היחידה שאדם יכול להעמיד, כדי לגבור על עובדת ארעיותו אל מול הערכים הנצחיים והשאלות הגדולות המרכיבות את חידת הקיום האנושי בעולם. שאלות אלה תמשכנה להישאל הרבה זמן אחרי שיחלוף ממנו.

המאבק המסעיר והמתמשך הזה על ציר הזמן, בין הנצחי לבין ישויות אנושיות ארעיות, יוצר עומק, פרספקטיבה וסוג של דיאלוג הקורא תגר על הארעי, כאשר אגב כך נוצרים לעיתים שיתופי פעולה בלתי אפשריים, במישורי זמן שונים, בתיווכם של בני אדם המכונים גם אמנים. (למשל, כאשר הפרימיטיבי משפיע על המודרני, כפי שקרה הדבר בעבודתו של פיקסו "העלמות מאביניון", כאשר תערוכת מסכות אפריקאיות נזדמנה לפריז, ובהשפעתה ערך הצייר שינויים מפליגים בתמונה והצעיד ע"י כך את התרבות צעד חשוב אל המודרני).

הדבר מתקיים כל עוד מדובר בתרבות שיש לה יסוד הצטברות רב היקף של דיאלוג בין ז'אנרים, התהוות בזמן אקראי, ועד להתגבשותו של תהליך משמעותי, מורכב ורב מישורים שהופך לבסוף להיות תרבות עתירה ונושמת.

לא כן הדבר כאשר אנו באים לדון במהותו של הקיטש.

 

***

אמנות הקיטש היא אמנות סינתטית. אדם היוצר את הקיטש מוותר על ערכי עומק, על משמעויות ומורכבות, לטובת תוצר מיידי העונה על צרכיהם של הצרכנים ואיננו תובע מהם מאמץ, או ניסיון לחפש משמעות בתוצר. הוא מתבסס באופן ישיר על אפקט ולא על תהליך ודיאלוג שאמור להתפתח בין האדם לתוצר התרבות.

כך שבמקום הזמנה לדיון מעמיק הוא מחבר את הצופה ישירות לתגובה המיידית והשטוחה, שאיננה מבוססת על תהליכים שקרו באמת. במובן הזה הקיטש הוא התנסות חלופית שבוראת תחושות מזויפות. כוחו בכך שלמרות שהוא משתנה בהתאם לאופנה, הוא נותר תמיד כפי שהוא.  ועכשיו, בואו ונפגוש בשלוש אדוות קיטש:

 

 

אדווה ראשונה:

כדי ללמוד את הקיטש ומהותו בחרתי להבחין בנוכחותו בחיי האדם הפרטי: ישנם אנשים שכאשר אתה מזדמן לביתם, אינך יכול שלא לחוש באווירה המתקתקה השוררת בו.

קיר אחד צבוע בצהוב. הקיר ממול בתכלת. הווילונות בצבע אפרסק. הכל כל- כך מעוצב ב"טוב טעם", נקי ונעים לעין. בחדר השינה, מעל למיטה, מרחפים המלאכים של רפאל. הם מוקפים עננים ורדרדים, משעינים פניהם על כפות ידיים שמנמנות ובוהים בך במבטים נוגים ולחייהם ורודות ותפוחות. הציור מואר באור כחלחל, מתוק ורומנטי.

יש לנו כאן דוגמה נפלאה לנוכחות הקיטש בחיינו. הרי המלאכים הם רק "פרט" מהשלם שהוא התמונה הכוללת של רפאל, שממנה הופקעו/הוצאו על ידי יוצר הקיטש, מהמכלול שבו הוצבו רק כפרט ע"י האמן.

רק הוצאתם מן ההקשר יצרה את התמונה המתקתקה הזו, היוצרת בנו הנאה מיידית, חסרת מאמץ, כזו שאיננה תובעת מאתנו התבוננות בתמונה המלאה וחוסכת מאיתנו את הניסיון לעמוד על מלוא התכנים, הרבדים והמשמעויות שניתנו ביצירה השלמה.

מטרת "ההפרטה" של המלאכים, היא לגרום לצופה תחושת התמוגגות מיידית מרוב מתיקות על נוכחותם של מלאכים בחייו. הוצאתם של המלאכים מן ההקשר, גרמה לכך שממצב של אותנטיות ביצירה המקורית הם עברו למצב של היותם העתק מעל מיטתם של חובבי קיטש, כפי שהם (המלאכים) עושים זאת מעל הרבה יצועים בעולם.

היום כאשר אני חושב על המלאכים, מיד הם עולים בתודעתי כפי שהם מופיעים בהעתק שעל הקיר ולא כפי שהופיעו בציור המקורי של רפאל.  

 

הערת ביניים:

סלמאן רושדי, הסופר המפורסם, מספר שחבר אנגלי שלו סיפר לו שכאשר היה בהודו לא הלך לראות את הטאג'- מהאל, מכיוון שנמאס לו כבר לראות  את כל החיקויים שלו.

רושדי מוסיף ומספר שכאשר היה בעצמו בעיר אגרה, פילס לו דרך במאמץ רב בין דוכני השוק שבכניסה לטאג' מהאל שהיו גדושים בחיקויי גבס ופלסטיק של הטאג'- מהאל. בהבקיעו דרך החיקויים הגיע בסופו של דבר לטאג'- מהאל המקורי, ואז הכתה בו העוצמה של המקור. כשהתנשא מולו הטאג' בכל יפעתו הבין לפתע מה היא אותנטיות. ואז גם הבין שהחיקוי יהיה תמיד רק בבואה חיוורת של האותנטי, של הדבר האמיתי.

 

אדווה שניה:

כאשר השלכתי אבן אל תוך מי הדיון בקיטש, העיגול הראשון והמיידי היה העיגול של הקיטש בחיים הפרטיים. כעת דמיינו עיגול שני הבא בעקבותיו, הולך ומתרחב מחייו האישיים של האדם אל חיים וגורל של עם.

מעגל זה קושר את הקיטש לגורלו של העם היהודי במאה ה- 20  ובוחן אותו, כפי שהוא עולה מתוך ספרו של פרופ' שאול פרידלנדר "קיטש ומוות". הספר משרטט את הדרך שבה התגבש הקיטש בתרבות הגרמנית וחלחל דרך כל מרכיביה עד שהגיע אל שיאו המצמרר במחנות ההשמדה.

פרידלנדר מדבר בספר על צירוף של אסתטיקה של הקיטש אל נושאי המוות, דבר היוצר רטט מיוחד המאפיין בעיניו את הנאציזם.

הקיטש הרגיל מקיים שיווי משקל בין תיאור המציאות כפי שהיא לבין מה שעשוי להיות במציאות. הקיטש, בעצם, אמור להסתיר מאיתנו את עובדת המוות, להסיח דעתנו ממנו. אבן הפינה של האסתטיקה הנאצית הייתה יכולתם לאלץ את הקיטש והמוות לדור בכפיפה אחת.

האדרת המוות והעלאתו לדרגת יעד נאצל: חייל אוחז ביד אחת חרב וידו השנייה טובלת בפצעו שותת הדם. או קו רקיע של עיר עולה בלהבות והשמיים קודרים ומוארים באור אדום המבשר רעות. הקיטש הנאצי שונה מהרגיל באופן ייצוגו את המציאות. הוא משלב בתוכו שני יסודות מנוגדים - מצד אחד פנייה אל הרמוניה, אל שותפות רגש ברמה הפשוטה והישירה ביותר, ומאידך בדידות ואימה. הצירוף של שני יסודות כה מנוגדים, מהווה את היסוד לאסתטיקה בעלת נופך דתי מסוים, וזוהי לדעתו אבן הפינה של האסתטיקה הנאצית. ניתן לראות את התגלמות הקיטש בזיכרונותיו של אלברט שפאר מליל ה- 23 באוגוסט 1939:

"עמדנו על מרפסת 'הברגהוף' וצפינו בחזיון טבע נדיר. זוהר צפוני בהיר להפליא הציף שעה ארוכה את האונטרסברג שממול, אפוף האגדות, באור אדמדם, מוזר, בעוד השמיים מעל מבהיקים בשלל צבעי הקשת. שום תפאורן לא יכול היה לעצב רקע מרשים מזה למערכה האחרונה של 'דמדומי האלים', פניהם וידיהם של הצופים לבשו גוון אדום בלתי טבעי... פתאום אמר היטלר לשלישו: 'זה נראה כמו הרבה דם שפוך. אכן, הפעם זה לא ילך בלי הפעלת כוח'".

נושא החוזר ועולה תדיר הוא דמות הגיבור, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספרים וסרטים מתקופה זו. הגיבור מתואר בהם כנער צעיר, טהור ונאמן עד מוות.

ביומנים מתוארים טקסי הקבלה והמעבר אל חיק הנוער ההיטלראי. הנערים מתוארים בהם כצעירים טהורים, כחולי עיניים הצועדים אל מותם כאל יעד נשגב. מוטיב הטוהר טומן בחובו  סוג מסוים של דתיות: "האל אוסף אל חיקו את כל היצורים הזכים והטהורים".

התרבות הגרמנית השתמשה בקיטש במדיומים רבים - יומנים, ספרות, קולנוע, ובאופנים שונים. הנאצים נעזרו בשפה מיוחדת שהוסיפה והגבירה את אפקט הקיטש והמוות על-ידי שימוש מרובה במילים נרדפות, משחק בדימויים וגודש רב של אפקטים, בפעימות של ריטואל דתי פגאני, מעגליות של תפילה שיוצרת מעין מצב של היפנוזה, ריקוד מונוטוני שחוזר על אותם מקצבים קמאיים של תופי טאם-טאם, הבוקעים משחר ההיסטוריה של המין האנושי ומטלטלים את האדם בחזרה אל היער (לני ריפנשטאל כבר אמרנו?).

***

מהותו של הקיטש שבה ונחשפת בצורה מדויקת כאשר מוצאים את נקודות החיכוך המשיקות בין התרבות הגרמנית המתפלשת בקיטש-מוות, לבין קורבנותיה במחנות ההשמדה.

משם עולה כבר הבחנה ברורה ובהירה כחודו של  תער: קורבנותיה הישירים של תרבות הקיטש - מוות, עצם עובדת קיומם עמדה בסתירה מוחלטת ואף איימה על הוויית הקיטש-מוות. הם היו מעין תפאורה נסתרת ועלובה ל"דמדומי האלים". ועל- אף  שלקחו בהם חלק בעל כורחם, לא היו שותפים להם.

ודווקא לכן חשוב היה אולי לגרמנים להסתיר כל כך את מעשה ההשמדה ולהסוותו. 

"העבודה משחררת"! הכריזה הכתובת בשערי אושוויץ. מתחת לכתובת ניצבה תזמורת וניגנה וואלסים כדי לקבל את פני הבאים מהקרונות.

זהו הקיטש-מוות בשיאו: יהודים צועדים מהקרונות ופוסעים דרך שערי אושוויץ אל מקלחות הגז לצלילי מוסיקה עריבה. תעשיית מוות במסווה של מחנה עבודה משחררת.

במקום הזה, שבו בני אדם הפכו להיות לחומר ביד היוצר קיטש-מוות, נשברה האחידות החשובה כל כך לתודעת הקיטש-מוות. היהודים שניגנו בתזמורת והיהודים שצעדו אל מקלחות הגז המטהרות, לגביהם, לא היה זה חיקוי ,זה היה הדבר האמיתי. הם ניגנו על מנת לשרוד. כל מה ששמעו בהרמוניה שעלתה מהמוסיקה היה רק סיכוי לעוד יום בחיים.

בשבילם, לאלה מהם שהיו במחנות, היה זה עניין של לחיות או למות. לא הייתה מבחינתם שום אסתטיקה בחוויית מחנות ההשמדה. אלה היו חייהם, והחיים לא היו יפים. היו אלה חייהם הכלים והולכים בעשן הארובות. (למרות סרטו הקיטשי, מכחיש השואה, של רוברטו בניני. רק ניצול ששרד את המחנות יוכל להעיד מה התרחש שם באופן הכי צלול ואותנטי, יותר מכל סרט שיעשה אדם שלא חווה זאת על בשרו). כאשר האדם שרוי במאבק על צלמו ההולך וחסר, לא נותר בו הרבה מקום ליופי. ולכן גם לא היו רגעים "יפים" בחיים במחנות.

מול "הקורבנות ההרואיים" של הנוער ההיטלראי, הציבו מחנות ההשמדה את האלטרנטיבה האקזיסטנציאליסטית קיומית - קורבנות באמת. 

היהודים קלקלו לגרמנים את חווית הקיטש.

במפגש בין הקורבן האותנטי לזה המזויף, איים האותנטי על קיומו של החיקוי, ולכן היה עליו להישמד. אם האותנטי יושמד ייוותר החיקוי לבדו.

מן המפגש הרצחני בין שני צדדיו של הקיטש-מוות, זה ההרואי המלא פאתוס - הנער הגרמני הצועד אל מותו הנשגב על רקע שקיעות אדומות מדם, ומולו היהודי הפתטי הפוסע לצלילי מוסיקת ולס אל הארובות המאדימות של אושוויץ - עולה שאלה גדולה ולא פילוסופית בכלל: מי ינצח, יד תרבותו של מי תגבר?

נדמה לי שתשובה מהוססת, אם בכלל, ישנה בשירה של ויסלבה שימבורסקה: ..."החיים נמשכים. / הם עושים זאת בקנה ובבורדינו / בשדה קוסובו ובגרניקה.../  דברים כה רבים קורים כל הזמן, / עד כי חייבים הם לקרות בכל מקום./ במקום שבו אבן על אבן / ישנו אוטו גלידה / מכותר ילדים./ במקום שם הירושימה / שם הירושימה בשנית"...(שימבורסקה "שלהי המאה").     

ובכן החיים ממשיכים. חיים ארעיים אלה, הפתטיים כל-כך, שבים ומכים כמו יבלית עקשנית.  כאשר אתה נמלט ממחוזות המוות על כורחך אתה נאחז בחיים, בכל כוחותיך ההולכים וכלים, כפי שעשו זאת ניצולי המחנות. חייהם הממאנים וממשיכים על אף ולמרות הכל, היו ניצחון אנושי זעיר ולא מרשים במיוחד, על תעשיית הקיטש-מוות המפוארת והנשגבת שביקשה כל-כך לכלותם, ובינתיים, הם כילו אותה.

 

אדווה שלישית:

כדי להמשיך את האדוות המתפשטות של הדיון, אני מבקש לברוא כעת מעגל שלישי, מעגל שיעסוק בנוכחותו של הקיטש בתרבות הפוליטית-עולמית.

מילן קונדרה דן בקיטש ובמהותו הפוליטית בספרו "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום", שעלילתו מתרחשת במזרח אירופה בין שנות ה- 50 לשנות ה- 70 של המאה ה- 20.

בספרו זה מתאר קונדרה איך שלטון הטרור הפוליטי ומנהיגיו יוצר בעזרת תרבות הקיטש תמונת עולם שלמה, שהקיטש הוא אחת מאבני התשתית המרכזיות שלה. "במקום בו שולטת תנועה פוליטית אחת ויחידה ובידה כל הכוח, אנחנו מצויים מיד בממלכת הקיטש הטוטליטארי", טוען קונדרה. זוהי תמונת עולם שאין בו מקום לחריגים, או שונים, שאינם מתאימים לדימויים, לתמונות ולסיסמאות היוצרות  את הקיטש הפוליטי ("אדמה משוגעת" כבר אמרנו?). חריגים אלה עלולים לשבור, חס וחלילה, את התמונה המושלמת שהתנועה מבקשת ליצור. סבינה, אמנית צ'כית, אחת מגיבורות הספר, מתארת את חגיגות האחד במאי, ככאלה שבהן כל המשתתפים מתאמצים להיראות שמחים כיאות, או ליתר דיוק, מסכימים כיאות עם השמחה.

לא היה מדובר רק בהסכמה פוליטית לקומוניזם אלא בהסכמה לקיום כפי שהוא. כדי לא להראות אדישים לחוקי המפלגה, היה על האנשים לזייף שמחה ולהיראות שמחים, אחרת יבולע להם. עיצוב מעביר משמעות , תמיד. אך לעיתים קורה שהעיצוב מעביר משמעות אחרת מזאת שהוא מתיימר להעביר.

סבינה מתארת את הסרטים הסובייטים שהוקרנו באותה תקופה, כמלודרמות מתקתקות, סיפורי אהבה תמימים המסתיימים בדמעות של אושר. הדמעות שזלגו מעיני הצופים נבעו מההתרגשות שאחזה בהם מהאידיאל הקומוניסטי, ובאותה הזדמנות גם מנעו מהם להבחין במציאות כפי שהיא קיימת בחייהם. "הקיטש הוא מחיצה מתקפלת המסתירה את המוות".

סבינה הייתה מעדיפה לחיות בעולם כמו שהוא עם העוני והתורים האין סופיים, מאשר לחיות "בעולם של אידיוטים מחייכים". האידיוטים המחייכים זקוקים לקיטש על מנת לפשט את מורכבותו הבלתי אפשרית של העולם.

***

הקיטש נוטל תרבות מורכבת ומעצב אותה בעטיפה שטחית ומובנת להמונים. מבחינה זו חשוב שייצרך על ידי ההמונים, אחרת יאבד את כוחו המאחד. ולכן אין בו מקום לשאלות או ספקות לגבי הגינות המערכת.

נאומה של שחקנית אמריקנית המופיע בספר, במצעד שנערך למען קמבודיה, בנוי כולו מקלישאות ונוסחאות שגורות כנגד הקומוניזם הרצחני של קמבודיה. במהלך המצעד מתקיימת תחרות מגוחכת בינה לבין "צרפתייה אחת, פרופסור לבלשנות" מי מהן תצעד בראש התהלוכה.

הפרופסור תופסת אותה בידה וצועקת לה: "זה מצעד של רופאים, שרוצים לטפל בבני קמבודיה החולים אנוש, ולא הצגה לכוכבי קולנוע!"  השחקנית האמריקאית לא מצליחה להשתחרר וצועקת לה חזרה: "לכי לכל הרוחות! כבר השתתפתי במאה מצעדים כאלה! בכל מקום צריכים לראות גם כוכבים! זאת מלאכתנו! זאת חובתנו המוסרית!"

'merde!' (חרא) אמרה הפרופסור לבלשנות. השחקנית האמריקנית הבינה את הנאמר נעלבה ופרצה בבכי. 'הישארי כך' צעק אליה אחד המסריטים וכרע ברך לפניה. השחקנית הביטה ארוכות אל המצלמה ודמעות זלגו מעיניה.

בדומה לפרידלנדר מדבר קונדרה על הקיטש כאוחז בקצוות מנוגדים, נשגב ושפל, וחותר כל הזמן למצב של אי – מורכבות. דוגמה נפלאה לכך הוא הסיפור על בנו של סטאלין, שהוחזק במחנה שבויים, יחד עם שבויים אנגלים, אשר התלוננו על הזוהמה שהוא משאיר אחריו. בנו של סטאלין דרש להישפט אצל מפקד המחנה שסרב לדבר איתו על חרא. מרוב תסכול והשפלה רץ בנו של סטאלין אל הגדר החשמלית והתחשמל למוות.

בסיפור קטן הזה ממחיש קונדרה מה קטן בעצם המרחק בין הנשגב לשפל, ועד כמה טראגי- קומי מצבו של בנו של סטאלין שהוא "בעת ובעונה אחת בנו של אל ומלאך שנפל", ולמעשה נשפט בגלל "חרא" ולא בגלל משהו נעלה יותר.

קונדרה מושך את הדיון בקיטש גם לשאלות החורגות מהתחום הפוליטי טוטאליטרי אל התחום האישי-רגשי-אוניברסלי, ובכך גם עיקר כוחו.

***

סנטור אמריקאי, ידידה של סבינה, רואה ילדים רצים על הדשא: 'הסתכלי עליהם!' הוא החווה בידו צורה של עיגול שנועד להקיף את האצטדיון, את המדשאה ואת הילדים והוסיף 'לזה אני קורא אושר'... כיצד ידע הסנטור שילדים הם אושר? וכי ראה את צפונות נפשם? ומה אם ברגע שנעלמו מהעין התנפלו השלושה על הרביעי והיכו אותו? הסנטור ביסס את טענתו על נימוק אחד ויחיד: על הרגשתו.

כאשר מדבר הלב, לא נאה שהשכל יסתור אותו. בממלכת הקיטש שולטת רודנות הלב.  

הקיטש מעלה בעינינו שתי דמעות, בזו אחר זו, הדמעה הראשונה אומרת : 'איזה יופי, ילדים רצים על הדשא!'  הדמעה השנייה אומרת : 'איזה יופי, כמה נחמד להתרגש, עם כל האנושות, למראה ילדים רצים על הדשא!'. רק הדמעה השנייה הופכת את הקיטש לקיטש. אחוות האדם על כדור הארץ יכולה להבנות רק על הקיטש". (הקלות הבלתי נסבלת של הקיום). 

הדמעה השנייה סוגרת לנו גם את המעגל הראשון שפתחנו עם המלאכים של רפאל, שבו הפקיע יוצר הקיטש את המלאכים מהשלמות אליה היו שייכים קודם ביצירה, ועל ידי-כך הפך אותם להעתקים.   

הדמעה השנייה, דמעת הקיטש, מפקיעה אותנו מהחוויה השלמה, האישית- אינדיבידואלית אותה אנו חווים, ומעתיקה אותנו אל שרשרת של בני אדם חסרי פנים שחוו את אותה חוויה. כך הופכת אותנו הדמעה השנייה מחווים אותנטיים, ייחודיים ובעלי אישיות, לחווים חקייניים, חסרי אישיות , פרצוף וייחוד.  

זוהי האחווה האנושית שמשיג הקיטש לאדם, שעליה מדבר מילן קונדרה.

הסנטור המסתכל על עצמו חווה חוויה, מפקיע עצמו למעשה מהחוויה אותה הוא חווה.

ואז, רק אז, זולגת לה לאיטה מעינו הדמעה השנייה, דמעת הקיטש.

 

***

אני מבקש לתת את זכות המילה האחרונה לחבר אלבר קאמי, שאמר דברים אלה בשנת 1946, בהרצאה שנשא באוניברסיטת קולומביה שבניו- יורק: ... "עתה כשהיטלר נעלם, אנו יודעים כמה דברים בוודאות: ראשית שבית-הסוהר שהרה את  ההיטלריזם לא חוסל -  הוא מצוי בכל אחד ואחד מאתנו. כל מי שמדבר על הקיום האנושי במושגים של כוח, יעילות ו'יעוד היסטורי' מפיץ את המגיפה. הוא למעשה רוצח בכוח או בפועל, משום שאם בעיית האדם מתדרדרת לאיזשהו 'יעוד היסטורי', למעשה אין הוא עוד אלא חומר (אובייקט) בידי ההיסטוריה וכל אחד יכול לעשות בו כרצונו. דבר נוסף שלמדנו הוא שאין אנו יכולים לקבל שום השקפה אופטימיסטית בקשר לקיום האנושי, שוםhappy ending" ". אבל אם לדעתנו אופטימיות משמעה טיפשות, אנו יודעים גם שפסיביות בקשר ליכולת הפעולה, לאי-התערבות האדם במעשי עוול המתרחשים בקרב בני אדם אחרים, היא פחדנות.

אנו מתנגדים לטרור, לאלימות מפני שהם מכריחים אותנו לבחור בין לרצוח או להירצח.

האלימות איננה מאפשרת שום קומוניקציה אמיתית בין בני-אדם, ומשום כך אנו מתנגדים לכל אידיאולוגיה שמתיימרת לתפיסה כוללת על כל חיי האדם".

תקשיבו טוב למילים שאומר לנו אלבר קאמי, הן אקטואליות יותר מתמיד. כאן ועכשיו.

ואני מתכוון לכל מילה ומילה שהוא אומר.                                                                                    

 

 

מאמרים נוספים של דודו פלמה


נכתב בתאריך
17/12/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו