עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

השבת שלנו - מהות השבת, היא המסר שהאדם זכאי למנוחה וראוי שינוח, ולא יהיה עבד לרווחיו. תביעת הקיבוצים לפתיחת הקניונים בשבת, כאילו בשם "חופש הפרט" ו"הדאגה לעובדים" - היא מעשה מביש
שיתופי-חדשני / אורי הייטנר
השבת שלנו
11.12.2006

ראשי   > יום-יום

 

מהות השבת, היא המסר שהאדם זכאי למנוחה וראוי שינוח, ולא יהיה עבד לרווחיו. תביעת הקיבוצים לפתיחת הקניונים בשבת, כאילו בשם "חופש הפרט" ו"הדאגה לעובדים" - היא מעשה מביש


מהי, על רגל אחת, ליבת המחלוקת בין השקפת עולם חברתית לבין קפיטליזם חזירי? השאלה מה עומד במרכז – הרווח או הסולידאריות. הגישה הקפיטליסטית הקיצונית, סבורה ששאיפתו של כל אדם למקסם את רווחיו, היא המפתח להתקדמות האנושות, ואם החברה והמדינה לא יפריעו, היד הנעלמה של השוק החופשי כבר תדאג שהכל ייהנו מכך. במציאות, גישה זו מעודדת אגואיזם, שבו כל אחד דואג רק לעצמו, לכל אחד אכפת רק מעצמו, ובג'ונגל הזה המעטים פורחים ומצליחים והרבים הולכים ומתרוששים. הגישות החברתיות, סבורות שיש להשתית את החברה על ערכים של סולידאריות, צדק ושוויון ושיש ערכים חשובים יותר מן הרווח.

 

ערך היסוד של כל השקפת עולם חברתית הוא השבת. מהות השבת, היא המסר שהאדם זכאי למנוחה וראוי שינוח, ולא יהיה עבד לרווחיו. מהות השבת היא המסר שכל אדם ראוי ליום המנוחה, ואל לו למעבידו למנוע ממנו לממש את זכותו, למען רווחיו של המעביד. מהות השבת היא המסר שראוי לעצור את שטף החיים והמרוץ אחרי הכסף ליום בשבוע, כיוון שיש דברים חשובים יותר מבצע הכסף.

 

השבת היא המתנה הגדולה ביותר שהעניק העם היהודי לאנושות. על בסיס רעיון השבת, נבנתה כל החקיקה הסוציאלית, החל בחוקת המקרא ועד ימינו. רעיון השבת הוא לב כל קידמה חברתית. רעיון השבת הוא לצנינים בעיניהם של מי שהרווח האישי שלהם הוא ערך עליון, שראוי להקריב למענו כל ערך אחר (וגם בני אדם. אחרים, בדרך כלל).

 

***


מהי מהותה של ישראל כמדינה יהודית? יש הרואים בפולחן הדתי את עיקר היהדות. אולם הציבור הדתי הוא מיעוט בעם היהודי, בעולם ובארץ. לעומת זאת, המוסר היהודי, ערכי היהדות, התרבות היהודית, שייכים לכל היהודים, דתיים וחילונים כאחד. מן הראוי להשתית את המדינה היהודית על המוסר והערכים הללו. והרי כבר במגילת העצמאות נכתב שהמדינה תושתת על יסודות הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל. הביטוי העילאי למוסר היהודי הוא רעיון השבת. לכן, מן הראוי שהמדינה היהודית תשמור את השבת.

 

מהי שמירת שבת? מי שחי על פי הפולחן הדתי, שומר את השבת על פי ההלכה. ומהי השבת בעבור יהודים שאינם חיים על פי "שולחן ערוך"? אין זו שבת שאסור לנהוג בה ברכב או ללחוץ בה על מתג החשמל. זוהי שבת שבה אנו עוצרים ליום אחד את המרוץ אחרי הכסף, את בולמוס יצירת ההון, את המרדף אחרי הרווח, ומתפנים לעסוק בתרבות, בנשמה, במשפחה.

 

מן הראוי, שהאנשים הנאמנים ביותר לרעיון השבת, יהיו היהודים בעלי השקפת העולם החברתית. אין מי שראוי להיות הנאמן שבנאמנים, יותר מהקיבוץ. שהרי מי אם לא הקיבוץ – חברה שחרטה על דגלה ערכים של צדק חברתי וערבות הדדית, ישמור על השבת?

 

בשנים האחרונות, נערכו ניסיונות רבים, מוצלחים יותר ומוצלחים פחות, לגבש אמנה חברתית בין חילונים ודתיים, בדבר דמותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אחד הנושאים בו תמיד הגיעו הצדדים להסכמות, היה השבת. ובכל הניסיונות הללו, הגיעו הצדדים פחות או יותר לאותה הסכמה. יש להבחין בין פעילות תרבות, שיש לאפשר את קיומה בשבת, לבין פעילות מסחרית, שיש לאסור על קיומה בשבת. בכל הדיונים האלה, גם המשתתפים הדתיים ולעתים אף החרדים, הסכימו שיש מקום לפתוח בשבת מוזיאונים, תיאטראות, מתנ"סים, פעילות ספורט ותיירות. בכל הדיונים הללו החילונים תמכו בהפסקת המסחר בשבת.

 

***

 

לכאורה, מדובר בוויתור של החילונים למען אחדות החברה הישראלית. איני רואה זאת כך. אני רואה בכך רווח גדול לחילונים, לא פחות מאשר לדתיים. השבת אינה שייכת לדתיים בלבד. השבת היא שלנו לא פחות, והאינטרס שלנו בכך שהשבת תשמר ולא תהיה ליום של מסחר, אינו קטן מהאינטרס של הדתיים.

 

קיימת, בעיניי, דילמה בסוגיית פתיחת מוסדות התרבות בשבת. מצד אחד, פעילות תרבותית בשבת היא ביטוי נעלה של שבת יהודית בחברה מודרנית, עונג שבת של ממש, מימוש ערכי השבת. מצד שני, פתיחת מוסדות אלה בשבת מחייבת העסקת עובדים בשבת. מה הפתרון לדילמה הזאת? אני מודה, שאני חלוק עם עצמי בנדון. האם נכון לדרוש מן העובדים במוסדות הללו את הקורבן הזה, כדי לאפשר לרבים שבת משמעותית?

 

אבל העסקת המוני עובדים בקניונים בשבתות, רובם אנשים מהשכבות הסוציו-אקונומיות הנמוכות ביותר, שרבים מהם נאלצים לעבוד, בעל כורחם, שבעה ימים בשבוע, כדי שלא לאבד את מקום עבודתם, רק כדי לאפשר למעטים רווח מהביזנס בשבת – זהו קורבן שמדינה יהודית אינה יכולה להרשות לעצמה.

 

אני מלא בושה, שבין הרוצים לנצל את העובדים הללו כדי להרוויח מן הביזנס דווקא בשבת, כיוון שהמרוץ אחרי הבצע עומד מעל הכל, תופסים הקיבוצים מקום מרכזי, ושהתנועה הקיבוצית מנהלת מאבק על "זכותם" להעביד בשבת.

 

ומה שמעורר בי סלידה יותר מכל, הוא הרטוריקה האורוולייאנית הצינית, בה מנמקים דוברי התנועה הקיבוצית את דרישתם לאפשר להם להרוויח מניצול עובדים בשבת: "חופש הפרט", "הקניות הם תרבות בדיוק כמו כל תרבות אחרת", הרצון "לעזור לעובדים להתפרנס" וכו'. להקיא.



נכתב בתאריך
11/12/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו