עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

זה הכסף, טמבל - המהלך היחיד שאי אפשר לעשות ללא הפרטה הוא השינוי במבנה השכר. את כל שאר השינויים ותהליכי ההתייעלות ניתן לבצע בלעדיה
זה הכסף, טמבל
מאת עזרא דלומי, 5.12.2006

 

המהלך היחיד שאי אפשר לעשות ללא הפרטה הוא השינוי במבנה השכר. את כל שאר השינויים ותהליכי ההתייעלות ניתן לבצע בלעדיה


הצורך בהפרטת הקיבוץ כל אימת שמתחולל בו משבר כלשהו, כבר מזמן הפכה לאקסיומה בקרב חסידי השכר הדיפרנציאלי. משהו שאין מתווכחים עימו. את המשבר הם מפרשים כ"כישלון השיטה", ומכאן ועד לביטולה – הדרך קצרה.

אחד הנימוקים המרכזיים שלהם לכך הוא "שהרוב עושה ככה" ו"זו דרכו של עולם". עם הטיעון ש"זו דרכו של הרוב" וש"הרוב צודק"  – קל יחסית להתמודד.

בהיסטוריה הקצרה שלנו ידועים מקרים רבים של תנועות עדר שבסופן התברר כי הרוב – גם לשיטתם של המפריטים – טעה.

למשל, האם הרוב באיראן צודק כשהוא תומך באייתולות? האם הרוב בארץ צדק כשהוא תמך בשעתו במדיניות ההתנחלות? האם הרוב שלגלג על הילד שצעק "המלך עירום" צדק? ולא אדרש לדוגמאות קיצוניות יותר מן ההיסטוריה של המאה שעברה. אין קשר בין "צודק" או "נכון" לבין התנהלותו של הרוב. במקרים רבים ההיפך הוא הנכון.

חלק משיקוליו של הרוב נובע מיחס אמוציונאלי לבעיה שעל סדר היום, מכריזמה של מובילי דעת קהל, מתחושה של מיאוס ממצב קיים, עד כי האלטרנטיבה שהם בוחרים בה לא נבחנת לגופה אלא מנקודת מוצא של "העיקר לא מה שיש עכשיו".

הלך מחשבה כזה ידחה אפשרות שלא השיטה הקיימת נכשלה, אלא אופן מימושה, כלומר דרך התנהלותם של האנשים המיישמים אותה. הדבר דומה למקרים שבהם עולה התמיכה במונרכיה או בדיקטטורה כאשר פושה שחיתות בדמוקרטיה. אדם אחד כביכול "יסדר" לנו את הכל. כל כך הרבה פעמים, בתקופות של חוסר יציבות, נשמע הביטוי "מספיק לשחק בדמוקרטיה" וקשה לחשוב שזה נאמר רק בצחוק, או מן השפה ולחוץ. לעתים אכן משתרר הלך רוח כזה, כשהאדמה מתחת רועדת.

 

***

בהתייחסות אל "שיטה" חשוב לקחת בחשבון את ישימותה, אך הרבה לפני כן ראוי לבחון את עקרונותיה: האם היא צודקת יותר משיטות אחרות, האם היא אנושית יותר, האם היא עדיפה מבחינה מוסרית, האם היא תעשה את עולמנו לטוב יותר?

אין לי סיג ושיח עם מי שאומר על השיטה הקיבוצית כי היא "שיטה דפוקה מייסודה, בבסיסה היא מחוללת עוול וקיפוח ולכן ראוי לבטלה או לפסול את עקרונות הליבה שלה" (ובינינו - לפסול את כולה).

הוויכוח הוא עם מי שמסכים שהשיטה צודקת אך טוען שהיא "כבדה עליו". כלומר, זו דרך נכונה יותר, אבל היא לא בשבילי. "היא גדולה עלי". אני נוטה לשער שכך חושב הרוב, גם בקיבוץ משברי, אך בראותו כיצד מתנהלת הסביבה, כשהוא ניצב מול זרמי הפרטה חובקי כל, מול מצגות המבטיחות לו אושר ועושר, כשהוא רואה לאן מושכים "החזקים" המנופפים כלפיו במקל (איומי עזיבה) ובגזר (הצ'ופרים שבאופק), הוא בוודאי מהרהר לעצמו: "שמא אני טועה, כי אם כל המדינה מפריטה, אם כל המומחים מסבירים, אולי אני האידיוט היחיד שחושב אחרת?"

אל כל אלה נוסף כמובן מרכיב השחיקה שהוא מרכזי בעת שמתחוללים משברים. אנשים רבים הופכים מותשים ונכונים לספוג כל פתרון מוצע, בדומה לבעל חוב מעיק, שהחמצן הפיננסי שהוא זקוק לו מחר מרחיק ממנו את השאלות הגדולות של החודש הבא והשנה הבאה.    

 

***

חברים וקיבוצים רשאים וזכאים לבחור את דרכם, כולל את הפרטת אורחות חייהם. ואולם הטענה שזהו כורח המציאות, שזו הדרך היחידה האפשרית, שזהו המעשה הנכון ביותר, היא מופרכת. אני בוחן את הצעדים שנעשו במהלך יצירת פערי השכר ותוהה האם בלעדיה לא היו יכולים להיעשות. צמצום חדר האוכל, או אפילו סגירתו – ניתן לעשות ללא הפרטת שכר. כך גם צמצום או ביטול הלימודים הגבוהים, כך גם העלאת המחיר בשימוש ברכבים וצמצום מספרם, כך צעדי התייעלות ואיחוד מישרות, וכך גם גביית תשלום על חוגים. את כל אלה ניתן לבצע בהחלטה משותפת, תוך שמירת המבנה הקיבוצי השוויוני ובוודאי ללא  פגיעה ברמת השוויוניות בשכר. אמת, ללא חיי קהילה תומכים ועשירים קשה יותר לקיים אורגניזם שיתופי. ואולם אם נקודת המוצא היא שאלה צעדים זמניים הכרחיים שנועדו להתמודד עם  מצב משברי שבסופם תהיה חזרה לתלם – אזי אין הכרח בהפרטת שכר כדי להשיגם.

העובדה שהמרכיב היחיד שאי אפשר לעשותו ללא הפרטה הוא השינוי במבנה השכר, מלמדת, מבחינה לוגית, שזהו בעצם המניע האמיתי והמרכזי להפרטה. כל השאר פי-נטס ותירוצים. אמור מעתה שההפרטה שבחסותה הושג השכר הבלתי שוויוני, יותר משנועדה להתמודד עם המשבר, נועדה לתת פתרון לתשוקותיהם של אלה החושבים "שמגיע להם יותר", בגין מעמדם ותפקידם. זו הסיבה האמיתית להפרטה, את המהלך הזה היא מכשירה. לשום צעד אחר היא איננה נחוצה באופן אובייקטיבי.

 

***

לא אחת אני קורא כמה מתומכי הפרטה הטוענים שבעקרון המהלך היה נכון, מה שחסר בו זו ה"מדתיות".  כלומר, צריכה להיות מדתיות בפערי השכר, כלומר הם צריכים להיות יותר נמוכים, כלומר רצוי מודל משולב ולא רשת בטחון. איזו תמימות. חברים יקרים, מי שמוביל את תהליך של הפרטת שכר, מי שמבחינה נפשית בשל ליטול מפירות הנכסים המשותפים הרבה יותר מחברו-שכנו, לא עושה את זה בשביל כמה גרושים. לא בשביל זה חוצים רוביקון. רוביקון נפשי-רעיוני-חברי חוצים בשביל הרבה יותר מזה. חוצים אותו בשביל להתעשר בפערים של פי חמישה וששה, לא בשביל פערים של שלושים אחוז. בשביל זה לא שווה לעשות מהפכה. אני מוכן לשער שאם יתלקח ברצינות המאבק על מדתיות בפערים, חיש יתברר שמובילי ההפרטה מעדיפים לפרק את העסק כליל על-פני תיקון משמעותי בעיוותי השכר.

 

***

לפני כעשור, במסגרת כתבה עיתונאית על קיבוץ שעשה שינויים קיצוניים  באורחות חייו, שאלתי את מובילת השינוי מה המוטו שלה. "כסף", היא אמרה ביושר, "אני רוצה הרבה כסף ביד. יש לי תפקיד מרכזי ואני רוצה בשבילו שכר 'כמו שמגיע'".

נזכרתי אז (גם אז) בסרט האלמותי "כל אנשי הנשיא", על פרשת ווטרגייט. שני העיתונאים שחקרו את הפרשה (וודוורד וברנשטיין), נהגו, כל אימת שנתקעו בתחקיר, לפנות אל "גרון עמוק" בבקשת עצה כיצד להתקדם. "לכו בעקבות הכסף", חזר ואמר להם.

רק בווטרגייט?  
 


נכתב בתאריך
5/12/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו