עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

זהבה ושלושת הבנים - מאמר עצבני על כל מי שעזב את ביתו הקיבוצי ובשובו לבקר בו, הוא מזדעק בחוצפתו: "מי ישב בכסא שלי, מי ישן במיטה שלי ומי נגע לי בממרח השוקולד"

זהבה ושלושת הבנים
מאת דודו פלמה,

 

 

מאמר עצבני על כל מי שעזב את ביתו הקיבוצי ובשובו לבקר בו, הוא מזדעק בחוצפתו: "מי ישב בכסא שלי, מי ישן במיטה שלי ומי נגע לי בממרח השוקולד"



החלטתי קצת להרגיז ולכתוב על אחד מכמה הדברים שהכי מעצבנים (אותי) בחוויה הקיבוצית. 

להלן כמה מילים עצבניות משהו, חסרות סבלנות משהו, ומאוד לא פוליטקלי קורקטיות משהו על התופעה של בני משק וחברים שעזבו את הקבוץ, חלקם זה מכבר וחלקם זה עתה, והמשותף לכולם הוא שבכל פעם שהם באים לבקר הם מרימים מיד, ועל כל פנים די מהר, קול זעקה על אלה (המתמעטים והולכים) שנותרו בקבוץ ומעיזים לעשות בו מה שבני אדם שחיים במקום כלשהו בעולם עושים, כלומר מתנהגים אל המקום שלהם כמו שהתנהג החולד בסיפור המקסים "הרוח בערבי הנחל", כאשר עם בוא האביב הוא מסתער מחדש על העולם בתחושה שהרפתקה גדולה נקרתה בפניו.

"מה אתם הורסים לנו את הקבוץ?" יצקצקו בצדקנות, "איזה מקום נפלא היה כאן עד שהלכתי" ימשיכו לטעון בקול בוכים, ו"איך אין לכם בושה לקלקל לי ככה את המקום שגדלתי בו" יוסיפו בקול נשבר.

כאלה ועוד כיד הדמיון הטובה, יהיו קולות השבר שיפיקו מעצמם בכל פעם שיבואו לבקר את אבא ואימא ואת עולם ילדותם ההולך ונחרב מול עיניהם הכלות. (אגב לפעמים הקולות האלה יישמעו גם מבפנים, כאשר יעלו מחברים שעזבו רק פנימית ונשארו בכל זאת לחיות מחוסר ברירה בקבוץ).

הייתי מבקש להציג תמונה אולי קצת יותר מורכבת של הדברים.

אבל לשם כך נצטרך ללכת הרבה שנים לאחור במכונת הזמן.

 

***

השנה היא שנת  1972, אני מתבונן בישוב המזדקן שמקיף אותי מסביב במצבות של בני משק שמתו כבר משיבה טובה, מחליט שאין לי יותר מה לעשות שם ועובר בהתרגשות מרובה בעקבות נערה תכולת עין, לקבוץ צעיר ו(אנגלו)סקסי. שם אני פוגש אנשים מרתקים שאפילו מתירים לי כעבור כמה זמן, אם כי לא בלב שלם, להזמין בשבילם סרטים. (יש לציין שאותם ימים רחוקים, היו ראויים יותר מכל לכינוי "ימי הקולנוע", על משקל "ימי הרדיו" שקדמו להם). עד היום אני נזכר בערגה איך ננזפתי על ידי אחד המייסדים על כך שאני מזמין סרטים ב"שפה זרה" להקרנה בכפר הנשיא (הוא אמר לי את זה באנגלית). ברוב טיפשותי נואלתי להזמין סרט ישראלי בשם "חמסין". (בסוף הגלגל הראשון נשארנו בחדר האוכל, ארווין והמקרנה, אני ושני מתנדבים משבדיה שחשבו בכלל שהסרט באיטלקית. הסרט היה מצוין דרך אגב). בלי שום הגזמה, היו אלה ימים מלאי חיוניות והעזה ורק השמים היו הגבול.

(הוותיקים היו אז בערך בגילי היום, ואחד הבנים, שעזבו אח"כ, פיתח אז יוזמות אגרונומיות עצמאיות ומלאות "השראה" בפני עצמן, שנבלמו רק ע"י פעולה משטרתית נמרצת ודחופה).

בערך באותו הזמן שאני נעתי פנימה, החלו בני המשק החסונים והמרטיטים של המקום המופלא שאליו הגעתי, מסיבות דומות לשלי ואולי גם מסיבות אחרות, לנוע החוצה. הם קצו במקום הזה שחנק אותם, באנשים המוכרים להם עד לזרא שהיו פוגשים יום יום במדרכות. בקיצור המרחבים העצומים של העולם קראו להם והם יצאו לקראתו בחדווה מרובה.

כאן המקום להעיר שקרוב לוודאי כמו שארע לי, כך קרה גם להם, שהמקום שהשארנו מאחור קפא לנו בקפסולת זמן ונותר בזיכרוננו כשהוא קבוע ובלתי משתנה. (הרי כל מה שאנחנו משאירים מאחור נועד לקפוא, תיראו מה קרה לאשת לוט). זהו המקום שאליו אנחנו שבים תמיד בתודעתנו, שוב ושוב כמו הגלים שמתנפצים אל החוף, כאשר רע לנו, כאשר אנו בודדים, או כאשר סתם מתעייף לנו מהעולם.

אני זוכר את הפעם הראשונה שבאתי לקיבוצי הישן כדי לגלות איך "החארות" שנשארו שם, הפכו את המקום המופלא שעזבתי מאחור לערימת גרוטאות אחת גדולה ומכוערת. ממש כאב לי הלב על כל הדברים הטובים והיפים ששימשו רקע לילדות הנפלאה שלי. "איך אתם מעיזים", זעקתי אליהם בלב שותת דם, "אין לכם בושה? אין לכם טיפת כבוד למה שהיה?".

מתוך מה שעבר עלי, אני מבין יותר טוב מה עובר על כל מי שעוזב את המקום שלו לטובת מי שבא אליו. אני מבין גם היום שאל המקומות האלה אין באמת דרך חזרה.

(במאמר מוסגר ומרושע מעט, כמו רוב המאמר הזה צריך להודות, אפשר להעיר שאת מה שכתב בעלון הקיבוץ בן משק שעזב כבר מזמן, שכל מה שנותר לו לעשות אחרי השנויים שנעשו בקבוץ זה למכור את בית אמו ולקנות רכב ארבע על ארבע. אפשר גם לפרש בקריאה חתרנית כך- שמי שמוכר את הבית של אימא שלו בשביל רכב ארבע על ארבע, שלא יתפלא אחר כך שאין לו לאן לבוא לבקר).

הרי בסופו של דבר כל מי שבא כמוני לחיות כאן בקבוץ, לצד ההורים של "בנים שעזבו", מבקש בסך הכול את מה שאותם בנים עוזבים מבקשים לעשות בכל מקום בו בחרו הם לרקום את חייהם- את הזכות לחלום ולהגשים את החלום שלהם במקום שבו הם חיים.

 

***

כאן אני מבקש לעצור, כדי לאבחן שתי תסמונות אופייניות:

אחת תיקרא להלן "תסמונת זהבה ושלושת הבנים": והיא התסמונת של כל מי שעזב את ביתו וכשהוא שב אליו הוא מזדעק מיד - "מי ישב בכסא שלי, מי אכל בצלחת שלי, מי ישן במיטה שלי ומי נגע לי בממרח השוקולד".

אבל יש עוד צד במודל של זהבה ושלושת הבנים, הצד של זהבה. גם אני, כמו זהבה, רוצה לפעמים להימלט כל עוד רוחי בי, כאשר אני שומע אתכם חוזרים אל הבית מהיער ותובעים את שלכם בקול רעש גדול. בעת שכזאת אני רק מבקש לברוח מכאן מושפל ולא קרוא, כדי שלא תיראו אותי אוכל לכם מהצלחת, יושב לכם בכיסא, ישן לכם במיטה ומשחק לכם בקבוץ.

התסמונת השנייה נקראת "תסמונת אל תיגעו בשמורה שלי": והיא נוגעת בעצם לכל ה"אינדיאנים" שעזבו את השמורה שלהם לטובת העולם הגדול, וכשהם שבים אליה לביקור לאחר שנים, הם מתכעסים על אלה שנשארו בה והעזו להשליך את המסורת המופלאה של האינדיאנים לטובת פיתוח השמורה, פיתוח שהרווחים ממנו מסייעים להם להתקיים ולשלוח את הילדים למכללה.

"איך יכולתם להרוס לנו כך את ערכי השמורה", יטענו בצדקנות מרובה הלוקים בתסמונת, "רק כסף ונדל"ן זה מה שמעניין אתכם, זה באמת כל מה שיש לכם בראש?".

 

***

ועכשיו בואו ונסכם. אכן נכון, אתם שעזבתם שותפים שלנו בקהילה הגדולה של הקיבוץ, זה הפרטי שממוקם על גבעה נישאה בגליל ומשתרע משם על פני היקום כולו ובכל מקום שאתם נמצאים בו.

ותמיד, אבל תמיד תהיו מוזמנים להשתתף ולקחת חלק בשמחתנו, כשאנחנו שמחים, וביגוננו כאשר הוא יורד עלינו.

אבל נדמה לי שמן הראוי שתעשו זאת קצת יותר בדחילו ורחימו ובהרבה צניעות, ולא כאדוני הארץ.

"כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עימדי" (ויקרא כ"ה כ"ג) הוא הפסוק שנועד למנוע מאיתנו (אבל גם מכם), לתפוס תחת ולהאמין שאנחנו חזות הכול.

(הדברים הבאים מכוונים גם למי שמכנים את עצמם בשמה של אישתו של המן הרשע) מה לעשות כולנו בני חלוף, ארעיים במקום הזה, שימשיך להתקיים כך או אחרת, הרבה זמן אחרי שכולנו כבר לא נהיה כאן כדי להתכתש עליו.

ורגע אחד, לפני שכולנו נהיה צודקים יותר מדי, בואו נעצור לשנייה וננסה לעשות את זה באמת לא כבעלי - בית שרבים על חלוקתו לנתחים מדממים, אלא כבעלי אינטרס משותף, אינטרס שבינתיים נקרא לו "בית הקבוץ", שהוא הבית של כולנו, עד שיוכח אחרת.


נכתב בתאריך
28/11/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו