עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

המפורר - בדברי ימי התנועה הקיבוצית וההתיישבותית, יירשם אריק רייכמן כאחד המפוררים הגדולים שלה

המפורר
מאת עזרא דלומי, 22.11.2006
אריק רייכמן

 

בדברי ימי התנועה הקיבוצית וההתיישבותית,

יירשם אריק רייכמן כאחד המפוררים הגדולים שלה


אריק רייכמן הוא פוסט קיבוצניק. כפוסט קיבוצניק, הוא לא מאמין בשיתוף. זה אותנטי לחלוטין. די טרגי שפוסט קיבוצניק נטל לידיו בעשורים האחרונים את המנופים הכי חשובים של התנועה הקיבוצית וההתיישבותית. מאידך, לא בטוח שזה היה קורה אם הקיבוצים עצמם לא היו נגועים בפוסט קיבוציות.

לשני מהלכים שהוביל היתה, הווה ותהיה השפעה גורלית על עתידנו ועל דמותנו הציבורית: הראשון – הנדל"ניזציה של השטחים החקלאיים; השני – מכירת תנובה. בשני המהלכים נוצרה – במתכוון או שלא במתכוון – סיטואציה של הפרד ומשול: בנדל"ן - בין קיבוצי המרכז לפריפריה; בתנובה – בין החקלאים לפוסט חקלאים.

לשני המהלכים יש נקודת מוצא משותפת אחת שניתן לנסחה בארבע מילים: עזבו אידיאולוגיה, הכל כסף.

מפרשת הקרקעות יצאנו נקלים ומבוזים, הן מבחינה ציבורית ונראה שגם מבחינה כלכלית. מבחינה ציבורית, התברר לנו שחלק גדול מאזרחי המדינה מסרב לקבל את מקדשי אמא אדמה כסוחרי נדל"ן; מבחינה כלכלית נזכה להרבה פחות ממה שהבטיחו לנו אדריכלי המהפך הרעיוני הזה. מעל לכל הוצבנו לפני עמוד הקלון של בג"ץ. לטעמי, במידה רבה של צדק. על גבנו נטבע מונח שקיבוצים רבים השילו מעל עצמם: "צדק חלוקתי". זה היה ה"לייט מוטיב" של פסיקת בג"ץ.

 

***

ועכשיו תנובה, ועכשיו - שוב אריק. ברור שהשתנות פני החקלאות והיציאה של רבים מהענף מכתיבים צורך בשינוי המבנה של תנובה. עם זאת, מבלי להתייחס להתנהלות האגרסיבית של אריק (פעם, בכתבת פרופיל ב"העיר", נכתב שרייכמן "מועך את יריביו"), התהייה שלי – גם לאחר המחיר הטוב שקיבל - היא מדוע לא ניתנת עדיפות (או לפחות הזדמנות) ליצירת קואופרטיב של חקלאים שיהיה שותף בבעלות על החברה. למה לא לאפשר לחקלאים את האופציה הזאת, אם לא את זכות הסירוב הראשונה. למה "הטומאה" שמייחס רייכמן לכל מה שמריח ממנו בעלות משותפת? ואיפה מזכירי התנועה בסיפור הזה? האם גם להם מה שחשוב זה למכור את הבסטה מהר, לחלק את הכסף וללכת הביתה?

בוועידת תנובה, שתתכנס בעוד כמה חודשים יטיחו ראשים זה בזה החקלאים לשעבר והחקלאים של היום. הראשונים ירצו את הכסף, השניים יילחמו על עתיד הנכס שבידיהם. השאלה היא אם לרגע אחד של חסד יבינו שני הצדדים את האינטרס המשותף האומר שלא הכל זה מזומנים מהירים וכי לבעלות החקלאים  בתנובה יש גם ערך ציבורי ולאומי שלטווח ארוך יניב יותר ממה שישלם בעל הון חיצוני.

 

***

אי אפשר לנתק את מכירת תנובה מהפרטת כל מה שזז כאן. זו מדינה שנכסיה הולכים ונמכרים לבעלים אנונימיים שמנהלים אותנו בשלט רחוק, ובעצם הולכים ונעשים לשליטים האמיתיים שלנו. הם שולטים בתקשורת, בנדל"ן, באמצעי תחבורה, בלשכות עבודה, בעוד ועוד מרחבים ציבוריים והופכים את הכנסת והממשלה, כמי שאמורים להיות הריבונים, למלחכי הפנכה שלהם. די היה להסתכל איך צפצפו השבוע ראשי המערכת הבנקאית על ועדת הכספים שדנה בעושק העמלות. עוד מעט בתי הסוהר ינוהלו על ידי תאגיד רחוק שכל מה שיהיה חשוב לו הוא הדיבידנד שיניב לו כל כלוא. בקרוב, מדינת ישראל כבר לא בידינו. ועכשיו גם תנובה.

והרי אי אפשר לומר שאין מתאם בין כל זה לבין תהליכי ההפרטה של הקיבוצים. זהו זרם מטורף שהכל נסחפו בו. התוצאות של התהליך הזה, שבו התמוסס המרכיב הזולתי של חיינו אל עבר כל אחד לעצמו,  נחשפו בכל קלקלתן במלחמת לבנון השנייה, וכעת – באופן המילוט והמיגון של תושבי שדרות. ומי שאיננו מבין שהדברים שלובים זה בזה – איננו רואה  דבר.

 

***

התוצר הממאיר של האטומיזציה הזאת הוא אובדן תחושת השייכות. לאט לאט אנשים חשים ששום דבר כאן כבר לא שייך להם, שאבדה להם יכולת ההשפעה ושהם מנוכרים מן הסובב אותם. כשהכל זה כסף, גם הדחף והאתגר השליחותי נשחקים. וכך, הולך ואובד הרצון למלא תפקידים ומשימות שחלק מהתגמול עליהם הוא ההכרה הציבורית, לא רק הכספית. ראו מי הם היום הפוליטיקאים שאמורים להוות את ראש הפירמידה, ראו חלק מצמרת צה"ל שאמורה להוות קודקוד נוסף. השוו את היחס אליהם אל היחס והחנופה להם זוכים בעלי הון שחלק מהונם נוצר על גבנו – ותבינו את עומק השבר.

תהליכים כאלה הם בקושי נסבלים במדינות "נורמאליות" שאינן יודעות מצוקה ביטחונית קיומית, ואולם למדינה שתחושת השייכות והזיקה הנפשית אליה הן מרכיב חשוב בחוסן הלאומי – זהו דבר קטלני. לאט, לאט, כל מי שיוכל – ייקח את הרגליים ויברח. שום דבר כאן כבר איננו שלו.

 

***

לא מזמן היתה לי פגישה אקראית עם המשורר חיים גורי. זה היה בזמן המלחמה האחרונה. הוא סיפר לי שנשאל, בראיון, אם אי פעם בעבר היה קשה כמו שהיום. הוא אמר "היו ימים קשים יותר, אבל לא היתה תחושה רעה כמו שיש עכשיו. היום רע. קושי יכול ללכד, אפשר להתגבר עליו, אבל רוע הוא דבר מפורר, ולכן זה מסוכן".

האמת? זאת התחושה שלי בעת האחרונה  – של התפוררות. אף אחד לא שייך לאף אחד, כל אחד לעצמו. הולכים ופוחתים האינטרסים המשותפים, הולכים ונתלשים העוגנים באמצעותם מתחברים אנשים לקבוצות. עכשיו גם העוגן של תנובה. במקום קואופרטיב של מגדלים, זה יהיה עוד עסק של תאגיד מחו"ל.

***

אריק רייכמן אוהב מאוד את התואר רפורמאטור. פעם כתבתי עליו שהוא האיש המשפיע יותר בתנועה הקיבוצית בעשורים האחרונים. הרפורמאטור הגדול. הוא נהנה מאוד מן התואר, הגם שלא כתבתי "משפיע לטובה".

אין ספק, לרייכמן שמור מקום חשוב בדברי ימי התנועה ההתיישבותית. הוא יירשם שם כאחד המפוררים הגדולים שלה.  

    

 

עוד מאמרים של עזרא דלומי


נכתב בתאריך
22/11/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו