עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

השמאל הכוזב, חלק שני - הסיפור המוזר של הפסאודו שמאל המערבי ומלחמתו באתיקה ההומניסטית: קשר הגומלין עם המדיה, חוסר האותנטיות ומיהו שמאל אמיתי.
(השמאל הכוזב  (ב
מאת יאיר צמרת, 17.11.2006
שמאל - אילוסטרציה

 

 

 

הסיפור המוזר של הפסאודו שמאל המערבי ומלחמתו באתיקה ההומניסטית: קשר הגומלין עם המדיה, חוסר האותנטיות ומיהו שמאל אמיתי.

חלק ב' ואחרון

 

 


הפסאודו שמאל והמדיה

 

כללי

כפי שציינו, מאפיין עיקרי נוסף של הפסאודו שמאל הוא הקשר הסימביוטי שלו עם המדיה.

המאמר יניח ששדה הקרב העיקרי לדמוקרטיזציה של העולם הוא דעת הקהל המערבית, והכלי שאיתו יש לנצח את הקרב הזה הוא המדיה. זה ההקשר בו נביא את טיעוננו שסימביוזה הדוקה עם המדיה היא גורם מרכזי נוסף המאפשר את ההשפעה העצומה שיש לפסאודו שמאל על העולם. הבה נבחן את הטיעון הזה.

 

 

הפסאודו שמאל והמדיה - הקשר האוטנטי

הפסאודו שמאל, כמו המדיה, מהווים שניהם מרכיבים חיוניים בביקורת האתית-הומניסטית של הממשלים, וברמה המודעת מצוידים אכן שניהם במחויבות אמיתית למשימתם זו. המאמר מזהה ומוקיר את הביקורת האפקטיבית שהצמד מייצר, ואת התפקיד החשוב שהיה ויש לו בקידום המרשים של המערב אל יותר צדק ודמוקרטיה. אלא שלמרבה הצער, תוצר חיובי זה מייצג רק צד אחד של הזיווג.

 

הפסאודו שמאל והמדיה - הברית הלא קדושה

כללי: כפי שציינו למעלה, ההמון הוא פסיבי וניתן להובלה לכל כיוון. ניתן לפנות אליו דרך חלקיו המעולים ולהובילו אל גבהים אנושיים, וזו היתה מאז ומתמיד דרך ההנהגה של השמאל. אלא שדרך זו היתה מפרכת, מתסכלת ומסוכנת, בעוד דרך ההנהגה הקלה, הטבעית, 'דרך הדיפולט', פנתה דווקא אל החלקים הנמוכים, הפרימאטיים (אנוכיות, זעם, שנאה, פחדים, לעג לשונה, וכו') של ההמון.

מלבד הקשר החיובי שתואר בסעיף הקודם, טוען המאמר, ניתנת בהחלט לאבחון גם פנייה 'נמוכה' שכזו אל ההמון, פנייה המחברת בין חלקיהם הלא אוטנטיים של הפסאודו שמאל והמדיה.

 

זיווג חוסרי אוטנטיות: הבה נבדוק מהם חוסרי האוטנטיות המתגלים בזיווג של הפסאודו שמאל עם המדיה.

המדיה מבקרת את הממשל בשמם של עקרונות אתיים, אך באמת מופעלת בעיקרו של דבר על ידי מניע אחר, מניע המכירות. במהותה אין המדיה אתית ואינה לא אתית. היא צינור המשכיר עצמו לכל המרבה במחיר (ובמכירות). לכל מי שהיא מעסיקה היא מציעה את הדיל המפתה: 'הבא רייטינג, וקבל כוח, השפעה ופופולאריות', ואת התוכן שלה היא מתעלת (מתוך הכרח כלכלי) לדיאלוג 'נמוך', לחלוטין לא אתי, עם ההמון. 

ובאשר לחוסר האוטנטיות של הפסאודו שמאל, זה כבר תואר למעלה (בסעיף על 'מניעיו הנסתרים של הפסאודו שמאל'). מרבית המניעים המובאים שם באים לביטוי בפנייה של הפסאודו אל ההמון המתבצעת באמצעות המדיה. אולם אחד מהמניעים 'הנסתרים' המתוארים שם חשוב במיוחד לענייננו: מדובר בתשוקה האינפנטילית של הפסאודו לכוח נטול אחריות. ממשלים חייבים להציג תוכנית פעולה קונקרטית, הכוללת, בהגדרה, פשרות וחסרונות. חמוש בקשר עם ההמון שהמדיה מספקת לו, מתמקד הפסאודו שמאל בתקיפה מושחזת של החסרונות הללו, ובהם בלבד, וכך צובר לו שפע כוח ואהדה אצל ההמון הזה...

זיווג הפסאודו שמאל עם המדיה יצר סיטואציית ווין-ווין מושלמת: הפסאודו מספק למדיה המון ממה שמוכר - אגרסיביות, זעם, שנאה, פחדים, לעג מושחז, כולם אתיים לעילא בחיצוניותם (וסקייפגואטיים במהותם). המדיה, מצידה, מצוידת בקשר ההדוק שלה עם חלקי ההמון הנמוכים, מספקת לפסאודו שפע אפשרויות לביקורת אגרסיבית ולפופלאריות וכוח. כבונוס, בהיותה ישות מבקרת, לא מבצעת, אין היא מציגה לו שום דרישה אמיתית ללקיחת אחריות...

תוצאות הקשר 'הנמוך' הזה בין החלקים הלא אוטנטיים של הפסאודו שמאל והמדיה היו רבות עוצמה, אולם היתה זו עוצמה דסטרוקטיבית. עוצמה שתרמה תרומה מכרעת ליכולת הפסאודו שמאל לבלום את דמוקרטיזציית העולם.

 

 

חוסר האוטנטיות של הפסאודו שמאל מול העולם

 

אימפוטנציה אתית

כשהוא נשלט לחלוטין ע"י מניעים ומנגנונים לא מודעים, אנו מוצאים את הפסאודו ניצב אל מול העולם בעמדה של אימפוטנציה אתית גמורה. לא כמו השמאל האמיתי, אין הפסאודו שמאל מוביל, אלא מובל על ידי חלקיו הירודים של ההמון. בעוד כוחו עומד לו לחסום פעולות ממשל, לעיתים אפילו לסייע בהפלתו כשאינו מספק את תשוקות ההמון, הנה להעלות את ההמון אל רמה אנושית גבוהה נבצר ממנו כליל. מאחר ואינו מציב דרישה אתית לעצמו, יכול הפסאודו שמאל לדבר עם ההמון על 'הקיפוח שלו' ועל 'מה שמגיע לו', אך לא לדרוש ממנו איזו שהיא דרישה אתית. ומאחר ומניעיו שלו אנוכיים, אין הוא יכול לדרוש מן ההמון נדיבות ואחווה, לא בתוך קבוצותיהם שלהם, ובודאי לא כלפי קבוצות חיצוניות בחלקי עולם אחרים שגורלם לא שפר עליהם ליהנות ממתנות הדמוקרטיה...

 

'זכר הביתא' הפסאודו שמאלי מול 'המלך הפילוסוף'

אולם מלבד האימפוטנציה האתית יש בפעולת הפסאודו מימד נוסף, הרסני ממש: חמוש במסווהו האתי, בכוח שקיבל מחבירתו עם המדיה, וברתיעת ההמון מפעולה פילנטרופית, מסוגל הפסאודו לבלום, ואכן הוא בלם ובולם, כל ניסיון משמעותי לדמוקרטיזציה של העולם המתבצע על ידי איזה שהוא גורם אחר שכן מעוניין ומסוגל לבצע ניסיון שכזה. הבה נבחן מה קורה במערכות אתיות גלובליות שכאלה.

העלאת עולם שבסיסו ברוטאלי אל גבהים אתיים דורש קרב קשה, והמחיר עבור כל הישג אתי עולמי הוא כבד. האם יוביל מנהיג את ההמון ללחום את הקרב האתי, או האם ישתמש בכובד המחיר לרכישת כוח ופופולאריות אצל ההמון דווקא באמצעות שכנועו לנטוש את המערכה הכבדה? זוהי אבן בוחן מהותית לאתיותו של מנהיג, הנוקבת עד תהום נפשו. ומאחר והמנהיג האתי הוא זה הקובע במידה רבה את הנרטיב שבעקבותיו יצעד ההמון, חיוני להבין את מניעיו בסיטואציה הזאת. בכך ינסה להתמקד התיאור שלהלן.

ילדותיותו של מנהיג: כשרון המנהיגות, ובעיקר האינטלקט רב העוצמה של המנהיג הפסאודו שמאלי הם שהועידוהו להנהגה. אבל אותו אינטלקט עצמו שהועיד אותו להנהגה הוא גם זה שכפה עליו את ההכרה המכאיבה שהעוצמה המנהיגותית היחידה המותרת מנקודת מבט אתית היא זו המשרתת לא את המנהיג, אלא את מונהגיו.

אולם למרות הציווי הזה, כבר בתקופה מוקדמת של חייו החליט המנהיג הפסאודו שמאלי החלטה מהותית (אף אם לחלוטין לא מודעת), ומאז לאורה מתנהלים חייו: הוא ימרה את פי הציווי האינטלקטואלי-אתי הכבד מנשוא, ותחת זאת ינהל את חייו על פי ציווייה של אנוכיותו הילדותית תאוות הכוח.

בחירה מקצועית חכמה מאפשרת לו להגשים את ההחלטה: את המנהיג הפסאודו שמאלי נמצא כמעט תמיד בעיסוק מבקר, לא שלטוני-ביצועי. זה יכול להיות תרבות, אמנות, אקדמיה, פוליטיקה (אופוזיציונית!), אולם דומה שהעיסוק החביב ביותר על המנהיג הפסאודו שמאלן יהיה תחום הביקורת המובהק ביותר, המדיה.

עיסוק מקצועי זה מאפשר לו להימנע מהמעשה השלטוני עצמו (שהיה מכריח אותו לכפוף את כוחו השליטי לאחריות האתית עליה אמון הוא כל כך), ותחת זאת לבטא את מנהיגותו במה שבו כוחו רב יותר מכל אחד אחר: ביקורת אינטלקטואלית-אתית של הממשל.

העיסוק הביקורתי הזה מעניק למנהיג הפסאודו שמאלי בדיוק את מה שהוא מבקש. יתרה מזאת, גם לחברה מעניק העיסוק הביקורתי של המנהיג הפסאודו שמאלי משהו לו היא מאוד זקוקה: ביקורת אתית נשכנית של השליט. זאת הסיטואציה בה גדולה וקונסטרוקטיבית היא תרומת המנהיג הפסאודו שמאלי.

המלך הפילוסוף:  פרדוקסאלית, בעייתו של המנהיג הפסאודו שמאלי מתעוררת דווקא כשמתרחש האירוע הנדיר בו שליטו, במקום שילך בדרך החביבה על שליטים מאז ומתמיד, היינו דרך השליטה הכוחנית, פונה דווקא אל דרך האתיות ומנסה להחדיר עקרונות אתיים-הומניסטיים אל תוך תחום השליטה שלו (להלן יכונה כאן שליט נאור כזה 'מלך פילוסוף', או 'שליט אתיקן').

זאת הסיטואציה בה נחשף לבסוף ההבדל בין המנהיג השמאלי האמיתי והמנהיג הפסאודו שמאלי. מנהיג שמאלי אמיתי יברך ויתמוך בפעולה האתית של השליט, שבדיוק לשכמותה הוא חותר. שונה היא, למרבה הצער, תגובת המנהיג הפסאודו שמאלי. במקום לברך ולתמוך בפעולה האתית הוא יתקוף אותה באמירה 'סקייפגואטית', משהו כמו 'מדובר באינטרסנטיות אימפריאליסטית תוקפנית', ויעשה כל שלאל ידו לגדוע אותה באיבה...

כדי להבין את ההתנהגות הפרדוקסאלית הזאת של המנהיג הפסאודו שמאלי, הבה נבחן מקרוב כמה אספקטים נוספים בפעולתו בהם לא נגענו עד כה.

 

'זכר הביתא' מול 'זכר האלפא': בחירתו של המנהיג הפסאודו שמאלי בתחום הביקורת, טוען המאמר, הנראית כנובעת משיקולים תמימים, ואפילו הגיוניים ואתיים, נובעת באמת ממניעים שונים לחלוטין.

חלוקת העבודה 'ההגיונית', הרגילה, בה השליט שולט והמנהיג השמאלי מייצר עבורו ביקורת אתית המשפרת את פעולת השלטון, מתפקדת היטב כאשר המנהיג האתי הוא איש שמאל אמיתי, וגם כאשר המבקר האתי הוא פסאודו שמאלי והשליט הוא שליט 'רגיל', דהיינו, שליט כוחני. אולם 'סידור העבודה' הזה כושל לגמרי במצב בו המבקר האתי אינו איש שמאל אמיתי והשליט הוא 'מלך פילוסוף' המנסה באמת ובתמים ליישם מסגרת אתית לפעולות ממשלו.

המצב הזה, לכאורה בדיוק זה בו אמור להיות מעוניין המנהיג הפסאודו שמאלי, קולע אותו למצב בלתי אפשרי. כדי להבינו יש להיזכר בהבדל המניעים שתואר למעלה: בעוד בראש מעייני המנהיג השמאלי האמיתי באמת קידום האתיקה, המנהיג הפסאודואי רק משתמש באתיקה לקידום צרכיו, ובראשם כמיהתו לפופולאריות, כוח ושליטה. פעולת השליט האתיקן ליישום מסגרת אתית לממשלו, המהווה ניצחון גדול למנהיג שמאלי אמיתי, מהווה כישלון, אסון, למנהיג הפסאודואי המעוניין במנהיגות וכוח, שכן היא הופכת, מיני ובי, את מנהיגותו שלו (ואותו עצמו, לתפיסתו), למיותרים.

המניע הנסתר: המניע ה'פרימאטי' הזה שתיארנו כאן, שנאת 'זכר הביתא' אל 'זכר האלפא' של הקבוצה, הוא פשוט וברור, אולם מלבדו קיים מניע נוסף לשנאה העמוקה של המנהיג הפסאודואי אל 'המלך הפילוסוף'. מניע עמוק, מורכב ונסתר, ומהותי הרבה יותר, המייצג את לב ליבה של בעיית הפסאודו שמאל, וגם, על פי טענתנו, את לב ליבה של בעיית העולם שלנו.

הסבר המניע הזה מתבסס על ההנחה (הנראית על פניה, יש להודות,  פרדוקסאלית ומופרכת...) הטוענת שכאשר מדובר לא במנהיג שמאלי אמיתי, אלא במנהיג פסאודו שמאלי, חלוקת העבודה 'שליט ששולט ומנהיג שמאלי שדואג לביקורת ולשיפור אתי', הנראית כמיועדת לשרת את קידום האתיקה, משמשת באמת (אף אם באופן לא מודע) דווקא להבסת העיקרון האתי... התיאור הבא ינסה לאשש את הטיעון.

הבגידה: בבסיס הלא מודע של התנהגות המנהיג הפסאודואי עומדת, על פי הצעתנו מלמעלה, החלטה נושנה, ילדותית, אנוכית להשתמש בהנאות הכוח והשלטון שמקנה לו האינטלקט שלו, בלא לשלם את מחיר האחריות האתית שהאינטלקט הזה דורש. בתוך תוכו, אומרת הטענה, יודע (אף אם לא מודע) המנהיג הפסאודואי שההחלטה הקרדינאלית שעשה בילדותו איננה שום דבר פחות מאשר בגידה ביעוד האתי שלו. האינטלקט החריף שלו אומר זאת ברורות: אם רצונך להגשים את המנהיגות האתית שעוצמתך האינטלקטואלית מאפשרת לך, אתה חייב לצרף אל הכוח שהמנהיגות הזאת מקנה לך אחריות מנהיגותית, ואליה אתה חייב להכפיף את הכוח שקיבלת. אלטרנטיבית, אתה יכול לוותר על האחריות, אבל אז חובה עליך לוותר גם על מנהיגותך והנאותיה. בחירה בכוח שהמנהיגות מעניקה ללא קבלת אחריות איננה שום דבר פחות מאשר בגידה באמונם של כל אלה אותם אתה מנהיג.

זו ההבנה הבלתי אפשרית, הטראגית, עימה נאלץ המנהיג הפסאודו שמאלי להתמודד, ומולה הוא מכשיל את עצמו (ואת העולם) שוב ושוב כל חייו.

בחירת המנהיג הפסאודואי בעמדת המבקר הנצחי במקום בעמדת השליט ההולמת כל כך את עקרונותיו (ואת כישוריו), בוודאי לא נועדה, כפי שהוא מנסה להציג, לקידום האתיקה, וכמו כן לא נועדה רק להשגת כוח, אלא גם, במידה רבה, להשתקת תחושת הבגידה הזאת הכבדה מנשוא שיוצרת אצלו הביקורת העצמית הקטלנית של האינטלקט האתי שלו. ההשתקה הזאת, על פי מיטב המכניזמים הפסיכולוגיים של הדיסוננס הקוגניטיבי והרציונליזציה (התאמת הקונספט האינטלקטואלי לחוויה הרגשית), מתבצעת (שוב, ללא מודעות) במוח הפסאודואי באופן הבא:

השקר:  מטרת המנהיג הפסאודו שמאלני לשכנע את עצמו שאין הוא בוגד ביעוד האתי שלו. את זה הוא עושה באמצעות שכנוע המבקר האינטלקטואלי-אתי הפנימי שלו שאתיקה אמיתית איננה אפשרית למימוש במציאות הריאלית. כדי להוכיח זאת משתמש הוא ברצף הלוגי הבא:

הנחה א: אתיקה אמיתית היא רק אתיקה שלמה, חובקת כל. אין דבר כזה 'אתיקה חלקית'.

הנחה ב: אתיקה שלמה יכולה להתממש במציאות רק בתוך הקשר של אחריות שלטונית.

הנחה ג: שלטון אינו יכול להיות אתי.

מסקנה הכרחית: אתיקה אינה אפשרית, ולמצפונו המיוסר של הפסאודו בא גואל...

עם הנחות א' ו ב' אין לפסאודו בעיה. שתיהן נכונות.

הנחה ג' נכונה כמעט תמיד, מלבד במקרה כמו זה בו אנו דנים כאן, בו השליט הוא 'מלך פילוסוף'... זו הסיבה לכך שתופעת המלך הפילוסוף, המשמחת כל כך את ליבו של המנהיג השמאלי האמיתי, מציפה בפאניקה את המנהיג הפסאודואי... היא היא זו המנפצת לרסיסים את התיזה האפולוגטית אותה בנה לו בעמל רב, ובכך מעמתת אותו (ואת המון מונהגיו) עם הבגידה שלו...

ההסתר: כאחוז אמוק אץ רץ אז המנהיג הפסאודו שמאלני למנוע את חורבן הדימוי העצמי האתי שלו. כדי לעשות זאת  חייב הוא להוכיח בדחיפות שאתיותו של השליט האתיקן אינה אמיתית, ואת זאת עושה הוא באמצעות שני טיעונים, מופרכים לחלוטין שניהם...

הטיעון הראשון (שהוזכר כבר למעלה בסעיף על קשר הפסאודו שמאל עם המדיה) מבוסס על כך שעקרונית, מדיניות ממשל אינה יכולה להיות אידיאלית, אלא, במקרה הכי טוב, אופטימאלית, ותמיד מצויים בה, בהכרח, חסרונות. במקום לבצע את ביקורת המדיניות הממשלית כפי שיש לעשות, דהיינו באמצעות השוואת הסך הכל שלה לסך הכל של האלטרנטיבות האחרות, ממקד המנהיג הפסאודואי את ההתייחסות שלו רק לבחינת המדיניות שננקטה (ולא לבחינת האלטרנטיבות), ורק לבחינת חסרונותיה (ללא היתרונות), וכך מוכיח הוא, כביכול, את אי האתיות של השליט האתיקן...

הטיעון הפסאודואי השני מופרך אף יותר: מדובר בסקייפגואטינג קלאסי, בהשלכה שקרית, חצופה, של אי האתיות שלו עצמו על הפעולות האתיות ביותר של השליט האתיקן... כך, למשל, את מאמץ הדמוקרטיזציה של המדינות המוסלמיות יוקיע המנהיג הפסאודואי כ'מונע נפט', אף שבחינה שטחית תוכיח בנקל שמאבק הדמוקרטיזציה גורם דווקא להפסדים מערביים כבדים עקב עליית מחירי הנפט, ומעניק רווחי נפט עצומים דווקא למתנגדות הדמוקרטיזציה - אספקת נפט סדירה לכלכלה הסינית, ורווחי נפט דמיוניים למדינות המוסלמיות ולרוסיה...

פופוליזם: אולם למרות המופרכות הברורה, הטיעון הפסאודואי מצליח לקנות לו אחיזה וכוח, ובכך מטרפד את מדיניותו האתית של השליט האתיקן, וההסבר לכך, (שכבר הוזכר בקצרה למעלה), הוא זה:

הפסאודו אינו מעוניין (ואינו יכול) לפנות אל אנשי שמאל אמיתיים, שתמיכתם תמיד קשה להשגה, ומספרם תמיד מועט.... מה שהוא מעוניין בו הוא השפעה, כוח ופופולאריות, ואת אלה יכול הוא להשיג רק אצל ההמון, ולכן אל ההמון מתכוונת (באמצעות המדיה) הפנייה שלו. וההמון, מצידו, כפי שכבר ציינו בפרק העוסק באטרקטיביות הטיעון הפסאודו שמאלי, הוא בטבעו אנוכי, וכלל אינו מעוניין בפעולה האתית הדורשת נתינה והקרבה למען ערכים 'ערטילאיים' ולמען 'זרים'... למעשה רק מחכה הוא לטיעון שיראה אתי מספיק כדי להשתחרר מעול המערכה האתית... וכך, את האינטרס האנוכי של ההמון גם טיעון מופרך לגמרי משרת היטב... אין ההמון זקוק לתירוץ משכנע יותר כדי שינטוש בהמוניו את התמיכה במערכה האתית המפרכת ויותיר את השליט האתיקן בודד במערכה ומיותם מתומכים...

 

רשע: אולם אין זה הכל. בנוסף לאימפוטנציה האתית ולסיכול שהוא מבצע בפעולות הממשליות האתיות ביותר, ניתן לצפות אצל המנהיג הפסאודו שמאלי בהתנהגות מדהימה אף יותר: התעלמות, לעיתים אף תמיכה, בפעולות רשע מובהקות כל אימת שהללו מבוצעות בידי שליטים חיצוניים המתנגדים לשליט האתיקן השנוא שלו (ראה, למשל, את יחסו לסטאלין, לסדאם, לטרור ולדיכוי האופוזיציה והנשים בארצות המוסלמיות, למחנות הריכוז ודיכוי זכויות האדם בצפון קוריאה, סין וקובה, לג'נוסייד בסודן, וכו').

ניתן לנסות להסביר את התופעה המדהימה הזאת פשוט בשנאה הקשה של הפסאודו לשליט האתיקן ולשימוש הפסיכולוגי (הלא מודע) שהוא עושה בטקטיקה המקיאבליסטית 'האויב של האויב שלי הוא ידידי'. נראה שיש אמת בהסבר זה, אולם לנו נראה שאין הוא הנימוק העיקרי, ושאת הנימוק העיקרי יש לחפש במקום אחר, קרוב יותר למה שתואר בסעיף הקודם.

כפי שהסברנו כבר, לדעתנו חייו של המנהיג הפסאודאי מתנהלים כתוצאתה של החלטה לא מודעת אותה קיבל בילדותו, להשתמש באינטלקט החזק בו בורך להשגת כוח ומנהיגות בלי לשלם מחיר של אחריות אתית, וסביב הכורח הפנימי שלו לדכא את תחושת הבגידה המייסרת הנובעת מן ההחלטה הקדומה הזאת.

אם השערה זאת נכונה, אזי היחס האמפטי של המנהיג הפסאודואי למעשי רשע מובהקים כמו אלה שהוזכרו למעלה עשוי לנבוע מן המכניזם הפסיכולוגי הבא:

האבסורד הגרוטסקי: אם בסעיף הקודם תואר איך מנסה המנהיג הפסאודו שמאלי להצדיק בפני עצמו את בגידתו באמצעות שכנוע עצמי שפעולה אתית אינה אפשרית, כאן צועד הוא צעד נוסף, פרדוקסאלי אף יותר: כאן, כדי לשכנע את עצמו שפעולותיו שלו אינן רוע, הוא נוקט (שוב, באורח לא מודע) בעמדה המדהימה (אך המוכרת, מן החשיבה הנאצית, למשל), שרוע אינו בהכרח רע... בכל עוצמת האינטלקט בה ניחן הוא ישתמש לטיהורו של כל שרץ אתי, ויראה שגם את הרוע המפלצתי ביותר ניתן לראות כיחסי, ושבראייה קצת 'מתוחכמת יותר' אין הרוע באמת רע כל כך, ולמעשה לעתים אולי אין הוא אפילו רע כל עיקר...

לא את רשעותם של אותם אכזרים מצדיק המנהיג הפסאודו שמאלן... את הרשע והבגידה שהוא חווה בתוך עצמו מנסה האפולוגטיקה הגרוטסקית הזאת להצדיק בפני הביקורת העצמית האכזרית שלו שאינה מניחה לו ולו לרגע...

האספקט הטראגי: בהתנהגותו זאת מגיע חוסר האוטנטיות של הפסאודו אל שיאו. אולם בעת שלגבי העולם ההתנהגות הזאת היא רבת נזק, לגבי הפסאודו עצמו היא מייצגת יותר מנזק. את האספקט הטראגי של ישותו היא מייצגת. הפסאודו, האתי לעילא בהכרתו, אינו יכול בשום אופן לנקוט עמדה אתית אוטנטית, גם אם ייסרוהו בייסורים קשים... אף שהתודעה שלו לחלוטין אתית, עמוק מתוך פנימיותו מורה לו דחף שאינו בר כיבוש לפעול בדיוק להיפך, דווקא באופן האנטי-אתי ביותר... כל עמדה אתית אוטנטית שינקוט, כך הוא חש, תקעקע באחת את מבנה ההכחשה האינטלקטואלי המונומנטאלי אותו בנה סביב עצמו, ותפגיש אותו עם השקר הגדול ועם הבגידה של חייו...

 
פתרונות ומעקפים

 

כללי: מן הסתם עלול הקורא למצוא את עצמו בנקודה זאת של המאמר בהרגשה כבדה... אם הגורם המרכזי האמור לקדם דמוקרטיזציה אתית הומניסטית בעולם בעצם חוסם אותה, מהו הסיכוי שלה לנצח?

תשובתנו היא שיש סיכוי. גם אם יאשימונו בנאיביות, אנחנו לחלוטין מאמינים בעוצמתם הכבירה של עקרונות האתיקה ההומניסטית ובאי נמנעות ניצחונם... הניצחון לא יהיה קל, עם זאת, וכמו בעבר גם להבא יצריך הוא המון יצירתיות, מחויבות, נחישות...

קיימות דרכים רבות לקדם את הדמוקרטיה ההומניסטית בעולם, והקורא מוזמן לתרום משלו... גם המאמר הזה יעלה כמה הצעות, שיתוארו בסעיפים הבאים.

הבנה ופירסום של בעיית הפסאודו שמאל: חשיפת אי האוטנטיות של הפסאודו שמאל וההבדל בינו לבין השמאל האמיתי (אולי באמצעות הרצת מחקרי מדיה), ופרסום הממצאים (למשל באמצעות מאמרים כמו מאמר זה).

'מניפולציה' של המדיה: בהנחה שהמדיה היא כלי המפתח להפצת הדמוקרטיה ההומניסטית בעולם, מוצע להשתמש בה בדרכים חכמות יותר, 'מניפולטיביות' בחיצוניותן (אך 'מונעות אתיות' בפנימיותן). גישה ישירה אל המדיה, תוך עקיפת הפילטרים הפסאודו שמאליים שהיא משופעת בהם, ו'מניפולציה' שלה באמצעות החוקים שלה עצמה (בעיקר מכירות, כאמור...). למשל - 'כפייתה' להפיץ היבטים אתיים אוטנטיים על ידי אספקתם בפורמט 'מוכר' שהיא לא תוכל לדחות ('סיפורים אנושיים', וכו').

עידוד אוטנטיות הפסאודו: בניגוד לרושם שהמאמר הזה יצר עד עתה מן הסתם, קיימת בו הבנה (נקווה שלא מאוחרת מדי) לכך שהוא קצת לא אוטנטי בעצמו... קצת נוטה לפישוט יתר של סיטואציות מורכבות.... בעולם האמיתי, מניח המאמר, קיים למעשה צד 'פסאודואי' (צד לא אוטנטי) בכל אחד... אני, למשל, מצאתי את עצמי עונה למרבית הגדרות הפסאודו שהובאו כאן.... באופן דומה, המאמר מניח שבכל 'פסאודו' קיימת גם אוטנטיות אתית אמיתית... דווקא דיון ישיר באי האוטנטיות הפסאודואית, בדומה למה שמאמר זה מנסה להציע, יעודד וישכנע פסאודו שמאלנים רבים, להנחתנו, לחזק את המחויבות האתית האוטנטית שלהם.

שינוי פאזה: 'כפיית' הפסאודו לעבור לפאזה השמאלית האוטנטית שלו באמצעות רתימתו לפעול בצוותא עם הממשלים בקמפיינים בהם בלתי אפשרי יהיה עבורו לא ליטול חלק (לדוגמה: רתימתו למאבק לשחרור מאות מיליוני הנשים המוסלמיות מעבדות ה'שריעה', או רתימתו ל'עסקה' עם הממשל האמריקאי בה הממשל ילחץ להפסקת כיבושי ישראל, והשמאל יפעל לשכנע את דעת הקהל העולמית לתמוך בדמוקרטיזציה המוסלמית).

השמאל האמיתי: ציינו למעלה, כאחת מן התופעות מקדמות הדמוקרטיזציה בעולם, ממשלים רבים שאימצו בעת המודרנית מקצת מן הגישות הפרוגרסיביות, ה'שמאליות'. תופעה זו נראית לנו ככיוון המבטיח ביותר להנחלת הדמוקרטיה ההומניסטית לעולם - דיאלוג וסינתזה בין שני סוגי המנהיגות אותם הגדרנו בראשית המאמר ('זכרי האלפא' ההישרדותיים ומתווי הדרך האתיים), דיאלוג וסינתזה המבוססים על ההבנה שהעולם זקוק למה שיש לשני סוגי המנהיגים הללו להציע: מטרה אתית נעלה, ותמיכתה בכוח ארצי מפוכח ומוצק.

'ממזגים' כאלה מצויים כבר, אף אם לא במספר רב, בגופים השולטים (הממשלים) ובגופי ההנהגה האינטלקטואלית-אתית. ועת קרב המאמר הזה העוסק באוטנטיות אל סיומו, אין מנוס מהבאתו אל רגע החשיפה הגדול, האוטנטי, שלו עצמו... הנה זה בא: בדברו על האינטלקטואלים 'הממזגים' מכוון המאמר בעיקר לחוגים המכונים ניאו-קונסרבטיבים...

כמובן, כמו 'השמאל החדש' שאינו באמת שמאל, כך ה'קונסרבטיבים החדשים' הללו אינם באמת קונסרבטיבים... אלא שבניגוד לפסאודו שמאל, המשתמש בטיעון האתי להשגת כוח, הפסאודו קונסרבטיבים הללו משתמשים בכוח לשם השגת אתיקה...  ואכן כן... בדיוק את הניאוקונס הללו, שרבים כל כך אוהבים לשנוא, רואה המאמר כממשיכי הדרך האוטנטיים של המנהיגים האתיים הגדולים מן העבר... כמוהם הם מועטים ביחס... כמוהם הם חורשים בקרקע אנושית ואינטלקטואלית בתולה שאיש לא הלך בה לפניהם... כמוהם הם מותקפים מימין ומשמאל... מה שעשוי להוות אולי דווקא סימן מעודד... סימן לכך שהדרך הדיאלוגית אותה הם מתווים היא הדרך הנכונה לניצחון האתיקה ההומניסטית בעולם...

 

נספח 'בחן את עצמך': שמאל ופסאודו שמאל

 

פסאודו שמאל: זה או אתיקה הומניסטית, או כוח.

שמאל: בעולם האמיתי שבסיסו הטבעי הוא ברוטאלי, יישום של אתיקה הומניסטית זקוק תמיד לגיבוי של כוח

 

פסאודו שמאל: רוע הוא רוע הוא רוע. כשלים הומאניים הם סובייקטיביים, ואין לדרג אותם היררכית.

שמאל: אחריות בוגרת משמעה קביעת קדימויות. טיפול בכל הבעיות ההומאניות באותה קדימות זה מה שמאפשר את קיום הרוע הגדול.

 

פסאודו שמאל: אני עושה את זה בקטן, בשכונה שלי. להציל נפש אחת זה כמו להציל את כל העולם.

שמאל: לקיחת אחריות בוגרת על חיי עצמי משמעה לא שום דבר פחות מלקיחת אחריות על העולם כולו.

 

פסאודו שמאל: מי שמך

שמאל: לא תעמוד על דם רעך

 

פסאודו שמאל: באיזו זכות הממשל מתיימר להיות השוטר של העולם?

שמאל: זו החובה האנושית העיקרית שלי להרים קול חזק, אפקטיבי, נגד כל רוע משמעותי בכל מקום על פני הפלנטה הזאת.

 

פסאודו שמאל: טול קורה מבין עיניך. הממשל אינו יותר מוסרי, ועל כן אין לו זכות להציב איזו שהיא תביעה מוסרית למישהו.

שמאל: גם גדולים כמשה וישו חטאו. להתנות את הזכות להציב תביעה מוסרית בשלמות מוסרית זה לחסל כל אפשרות לאיזו שהיא מנהיגות מוסרית.

 

פסאודו שמאל: איזו זכות יש לנו לכפות את הערכים המערביים שלנו על תרבויות אחרות?

שמאל: חופש שוויון ואחווה הם מוחלטים.

 

פסאודו שמאל: איזו זכות יש לנו להחליט בשבילם שהם מעוניינים בחופש, שוויון ואחווה?

שמאל: בתוך נשמתו של כל אדם מקננת תמיד כמיהה עמוקה לחופש, שוויון ואחווה.

 

פסאודו שמאל: זה צריך לבוא מתוכם.

שמאל: זה הרי לא בא מתוכנו... את הדמוקרטיה שלנו לא אנחנו יצרנו. קנו אותה בשבילנו דורות קודמים של לוחמי חופש שניצחו את בעלי האגרוף במערב באמצעות המון קורבנות שאנחנו לא נדרשים לשלם. אנחנו בעלי חוב, ואת החוב הזה עלינו להחזיר בסיוע למשועבדים בארצות שלא זכו למתנת הדמוקרטיה להתמודד עם בעלי האגרוף המשעבדים שלהם.

 

פסאודו שמאל: זו אכן בעיה אנושית חמורה, אבל המעורבות של הממשל לא תאפשר לנו לעזור.

שמאל: גם אם מעורבות הממשל אכן מזיקה (מה שמוטל בספק), זו בעיה אנושית חמורה, ולכן בכל מקרה נעזור.

 

פסאודו שמאל: לדבר אל ההמון בשפתו.

שמאל: לדרוש מההמון. להעלות אותו אל מעל לרמה הפרימאטית, ההישרדותית, השיבטית.

 

פסאודו שמאל: להאהב בכל מחיר.

שמאל: תמיד מרגיז. תמיד נערץ. תמיד עושה הבדל.

 

פסאודו שמאל: עם הממשל הזה אין על מה לדבר.

שמאל: דיאלוג עם הממשל בכל מחיר. תמיד יש לי מה ללמוד מהממשל לא פחות ממה שיש לי ללמד אותו.

 

פסאודו שמאל: הם האשמים.

שמאל: אני האחראי.

 

פסאודו שמאל: למה אתה מפנה את זה אלי ולא אל הממשל/הקונסרבטיבים?

שמאל: האתיקה ההומאניסטית היא הרכוש הבלעדי (והיחידי...) של השמאל. רק השמאל יכול, וצריך, להוביל את הקרב האתי.

 

פסאודו שמאל: המטרה העיקרית - כל מי שעומד לערער את האוטוריטה האתית שלי ברגע נתון.

שמאל: המטרה העיקרית - הפצע ההומאני החמור ביותר ברגע נתון.

 

פסאודו שמאל: קונפורמיזם לטנטי.

שמאל: תמיד נון-קונפורמיסט. גם עם החברים הכי טובים.

 

פסאודו שמאל: פועל כשאפשר

שמאל: פועל כשצריך

 

פסאודו שמאל: יודע. לא טועה.

שמאל: טועה תמיד (כמעט). מתקן דרכיו

 

פסאודו שמאל: מהחוץ פנימה

שמאל: מבפנים החוצה

 

פסאודו שמאל: ללכת על בטוח

שמאל: לעשות את הבלתי אפשרי

 

 

לתגובות ליאיר צמרת

meirzam@yahoo.com

 

יאיר צמרת הוא בן קיבוץ בית השיטה, ושימש, בין השאר, כמורה, עורך ואיש היי-טק.

במסגרת עבודתו בחברת התוכנה סי.אי. עבר למטה החברה בלונג אילנד, ניו יורק, שם הוא נמצא עתה.

 


לחלק הראשון של המאמר, הקליקו


נכתב בתאריך
17/11/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו