עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

השמאל הכוזב, חלק א - מאמר בשני חלקים על הסיפור המוזר של הפסאודו שמאל המערבי ומלחמתו באתיקה ההומניסטית

(השמאל הכוזב  (א
מאת יאיר צמרת, 16.11.2006
"שמאל" - אילוסטרציה

 

 

 

מאמר בשני חלקים על הסיפור המוזר

של הפסאודו שמאל המערבי

ומלחמתו באתיקה ההומניסטית



 

הקדמה

מטרת המאמר -  קידום הדמוקרטיה מבוססת האתיקה ההומניסטית בעולם, בירור כמה מבעיותיה, והצעת כיוונים אפשריים לפתרון. אין הוא מכוון למטרות הבאות:

·         לא תיעשה בו חלוקה לדיסציפלינות אקדמיות נוקשות (הכותב רואה יתרונות בחלוקה כזו, אך לא סבור שהיא מספיקה לניתוח ממצה של נושאים הומאניים סבוכים כמו זה הנידון כאן. בנושאים כאלה, סבור הכותב, נדרשת גישה הוליסטית, המשלבת למקשה אינטגרטיבית אחת תובנות שהתקבלו מדיסציפלינות מגוונות, כמו פיסיולוגיה, אנתרופולוגיה, היסטוריה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה, פילוסופיה, וכו').

·         לא יובא במאמר גוף אסמכתאות נרחב לאישוש כל טיעון (לכך יידרש ספר, לא מאמר...)

·         לא תבוא במאמר לביטוי כל מחויבות ל'תקינות פוליטית', מחמת נטייתה לפגוע באיכות האינטלקטואלית של הדיון.

המאמר יתייחס לוורסיה המערבית של האתיקה ההומניסטית, המבוססת על ערכי 'הצדק' (חופש ושיוויון), ו'האחווה'. תיעשה בו אבחנה בין הרמה האתית הבסיסית, ה'הימנעותית' של 'הצדק' ('לא תעשה לחברך מה ששנוא עליך'), והרמה הגבוהה יותר, הפוזיטיבית-אקטיבית, של 'האחווה' ('ואהבת לרעך כמוך').

 

מצב האתיקה ההומניסטית בעולם

כללי    

בדמוקרטיות המערביות - רמה קצת גבוהה מהמינימום ההכרחי בפרמטר הצדק, ורמה לא מספקת של אחווה. ברוב חלקי העולם הלא מערביים - רמה לא מספקת בכל הפרמטרים האתיים-הומניסטיים. בפרקים הבאים נדון במקצת מן הסיבות למצב הלא מספק הזה.

 

על התפשטות האתיקה ההומניסטית בעולם

ההמון והמנהיגים: המאמר יניח חלוקה בסיסית של האנושות להמון מונהג, ולמנהיגים.

טיבו של ההמון: המאמר יניח שההמון הוא פסיבי בד"כ, ויכול להיות מובל לכיוונים שונים, אתיים ולא אתיים. הוא יכול לעלות, על פי הנחת המאמר, אל רמה אתית גבוהה, אך 'הדיפולט' שלו הוא 'פרימאטי', הישרדותי, לא אתי.

טיבם של המנהיגים: המאמר יניח קיומם של שני סוגי מנהיגים: שליטים,  ומבקרים ומורי דרך אתיים.

השליטים, על פי המאמר, הם 'זכרי האלפא' של הדיסצפלינה הביולוגית-אנתרופולוגית, ו'מנהיגי המימשל' של הדיסצפלינה הסוציולוגית.

המנהיגים האתיים צומחים, על פי המאמר, מתוך הקונטקסט המוצע הבא: 

האינטלקט והמודעות האנושית נוצרו ועוצבו על ידי האבולוציה כדי לשפר את יכולת ההישרדות של האדם. אלא שה'מכשיר ההישרדותי' האבולוציוני הפיק, לא במתכוון (אך באופן בלתי נמנע) גם 'מוצר לוואי': יכולת אבחנה אתית (מבוססת ערכי שוויון וחופש). בעוד הפן ההישרדותי של המודעות האינטלקטואלית יוצג בקבוצה בדרך כלל על ידי השליט הטבעי, 'זכר האלפא' שלה, הפן האתי לא יוצג כלל פעמים רבות. לעיתים נדירות עם זאת כן ביצבץ הפן הזה בחיי הקבוצה, ותמיד היה זה כאשר מישהו מחבריה לא רק ראה את הערכים האתיים כחשובים, אלא גם ניחן ברצון ויכולת להצביע בפני הקבוצה היכן אין פעולותיה אתיות, ומהי הדרך בה יש לנקוט כדי לתקן את הליקויים.

אנשים כאלה הלוקחים על עצמם לייצג את העמדה האתית בקבוצה יכונו במאמר זה בשם 'שמאל'. דוגמאות בולטות לטיפוס האנושי הזה ניתן לראות, בין השאר, אצל אישים כמשה, ישעיהו, עמוס, הילל, רבי עקיבא, ישו, שפינוזה, מרקס, גנדי, מרטין לותר קינג, הדלאי לאמה, וכו'.

הצלחת המנהיגים 'השמאלנים': משחר ימי האנושות התחוללו מאבקים בין שני סוגי המנהיגים על הדרך בה ראוי להנהיג את הקבוצה: הדרך 'הטבעית'-'פרימאטית'-'הישרדותית', או הדרך האתית. שליטי הקבוצה לא חיבבו, מטבע הדברים, את המבקרים האתיים, ולעיתים קרובות אף רדפו והענישו אותם קשות. אלא שהקריאה האתית התגלתה כרבת כוח, וכך, למרות הרדיפות והעונשים היא הצליחה לעורר את ההמונים לדרוש ולהשיג לעצמם יותר ויותר צדק. בחינה נכוחה תגלה בבירור שבמהלך ההיסטוריה, ובייחוד בעידן המודרני, הושגה התקדמות אתית מרשימה, בעיקר בארצות המערב, בהן הצדק והדמוקרטיה הגיעו לרמה לא מבוטלת כלל.   

שלוש תופעות משמעותיות בתהליך הדמוקרטיזציה ההומניסטית בעידן המודרני: שלוש תופעות שהושפעו והשפיעו על תהליך הדמוקרטיזציה העולמי בעידן המודרני ראויות לציון מיוחד: התרחבות גדולה של כלי השינוי הדמוקרטי החשוב - המדיה, התרחבות גדולה של מקדם השינוי העיקרי, השמאל, וחלחול גדל של גישות אתיות-הומניסטיות 'שמאליות' אל החשיבה והמדיניות של השליטים (דוגמאות: לינקולן, צ'רצ'יל, בלייר). שלוש תופעות אלה סייעו רבות לקידומה של הדמוקרטיה האתית-הומניסטית ולהבאתה אל מה שנראה כהצלחה ברורה.

 
הבעייה

כללי

היתה עם זאת בעיה בסיפור ההצלחה הזה, והיא התבטאה ברמה הנמוכה של הפרמטרים הדמוקרטיים שהוזכרה למעלה (היעדר דמוקרטיה ברוב חלקי העולם הלא מערביים, והיעדר אחווה בדמוקרטיות המערביות), והשאלה היא מהם הגורמים לה. זאת השאלה המרכזית לה ינסה המאמר הזה לתת תשובה.

 

היכן נמצאת הבעיה

המאמר יטען שהתחומים בתוכם נהוג לחפש בדרך כלל את חסמי הדמוקרטיה ההומניסטית (פוליטיקה, כלכלה, מאזנים צבאיים, מדע וטכנולוגיה, תרבות ודת, חינוך, תיאוריות אינטלקטואליות), אכן קשורים לבעיה, אך אינם גורמיה. הסיבות לחולשה הבולטת של תהליך הדמוקרטיזציה הניכרת בעליל סביבנו, יטען המאמר, נעוצות בבעיה מבנית המצויה דווקא בתוך מקדם הדמוקרטיזציה העיקרי של העולם, הלא הוא השמאל המערבי.

דמוקרטיזציה מהירה של העולם יכולה להתבצע רק בהובלה של חלקי עולם בהם הדמוקרטיה ההומניסטית היא כבר רבת עוצמה, קרי, המערב. ואכן, ברמה זאת או אחרת, רוב הדמוקרטיות המערביות מחויבות ופועלות למען תהליך הדמוקרטיזציה העולמי. אולם אפקטיביות פעולתן, טוען המאמר, תלויה באחדות הפנימית שלהן בביצוע פעולת הדמוקרטיזציה. ברגע שמדינות המערב יהיו מאוחדות בפעולה הזאת, העוצמה הכלכלית, הפוליטית, הטכנולוגית, המדעית, התקשורתית (המדיה), הצבאית, ובעיקר העוצמה המוסרית של חזון הדמוקרטיה האתית-הומניסטית שלהן, יחד עם השאיפה הקיימת בשאר חלקי העולם לחופש ושוויון, יבטיחו תהליך דמוקרטיזציה מהיר ובלתי ניתן לעצירה של העולם. אלא שבדמוקרטיות המערביות אין שורה אחדות בתמיכה בתהליך הדמוקרטיזציה העולמי, והגורם הבולם את התהליך, כאמור, הוא הגוף העיקרי האמור לדחוף אותו, קרי, השמאל המערבי.

 

 

השמאל הלא אוטנטי - 'הפסאודו שמאל'

 

כללי

אם אכן נכונה טענתנו, כיצד ניתן להסביר התנהלות משונה זאת של השמאל, המנוגדת  לחלוטין לערכים האתיים אותם אמור הוא לייצג?  בתשובה לשאלה הזאת יעלה המאמר את התיזה הרדיקלית הבאה:

הכשל נעוץ לטענתנו במשהו דמוי 'השתלטות עוינת' אותה עבר השמאל מצד ישות שנקרא לה כאן 'הפסאודו שמאל' -  השמאל הלא אוטנטי. הפסאודו שמאל הזה, על פי תיזת המאמר, השתלט בעשרות השנים האחרונות על החלקה האידיאולוגית של השמאל המערבי, ומן השטח האידיאולוגי הכבוש הזה הוא חבר אל המדיה, ובכך רכש לעצמו כוח השפעה רב על ההמון, בו הוא משתמש לבלימת כל ניסיון משמעותי לדמוקרטיזציה של העולם. (דוגמא מובהקת לפסאודו שמאל שכזה - 'השמאל החדש' המערבי של המחצית השנייה של המאה העשרים).

פסאודו שמאל זה הוא הוא חסם הדמוקרטיזציה העיקרי של עולמנו, טוען המאמר. כל עוד לא יזוהה ויוסר החסם לא יוכל העולם שלנו להפוך לדמוקרטי ואתי באמת.

 

זמן ומרחב

הפסאודו שמאל יכול להתקיים רק בקונטקסט של דמוקרטיה משגשגת ובעלת עוצמה, והוא תופעה ייחודית לדמוקרטיות המערביות שלאחר מלחמת העולם השנייה.

 

הגדרה

בתוך ההתרחבות העצומה של השמאל המערבי בעידן המודרני, לא קל להבחין בקיומם של שני סוגי השמאל, הדומים מאוד בחיצוניותם ושונים לחלוטין במהותם. כמו השמאל האמיתי, גם הפסאודו שמאל רואה את תפקידו כספק של ביקורת והנהגה אתית, וכמו השמאל האמיתי, גם הפסאודו באמת ובתמים משוכנע באוטנטיות העמדה האתית שלו. אבל יש הבדל מהותי. בעוד השמאל האמיתי אכן משרת את האתיקה ההומניסטית, הפסאודו שמאל משתמש בה לצרכיו. הוא משוכנע באתיות המניע שלו, אך מופעל על ידי מניעים אחרים לגמרי, רגשיים, לא מודעים, 'פרימאטיים', להם הטיעון האתי רק משמש מסווה.

פסאודו שמאליות נשמעת רציונאלית ולוגית, אך אין היא כזו. היא כורח לא מודע, כמעט לא בר כיבוש. יש לה ביטוי פוליטי  ברור, אך במהותה היא תופעה נפשית פנימית המבטאת את הניגוד המובנה בין התשתית הפיסיולוגית-פרימאטית שלנו לבין תוצר האינטלקט האנושי, האתיות.

חשוב להדגיש: אין מדובר ב'מבנה אישיות פסאודואי'. בפנימיות כל אדם, גורס המאמר, קיימות שמאליות (אתיות) אוטנטית ופסאודו שמאליות כאחת. הביטוי החיצוני, ההתנהגותי, הפוליטי, הפסאודו שמאלי אינו מבטא מהות לא אוטנטית, אלא בסך הכל בחירה זמנית (מודעת ולא מודעת) של האדם, מתוך אילו חלקים של האני שלו מעדיף הוא לפעול ברגע נתון.

 

תיאור

אם 'טריק' השמאל האמיתי היה להשתמש בתוצר הלוואי של האינטלקט (יכולת האבחנה האתית) כנגד התוצר העיקרי (האגרסיביות ההישרדותית), הטריק (הלא מודע) של הפסאודו שמאל מתוחכם הרבה יותר: ב'הפוך על הפוך' אינטלקטואלי מרהיב משתמש הוא בטיעון האתי האנטי כוחני כדי לרכוש לעצמו כוח... בביצוע הטריק הזה מסתייע הוא בשלושה אלמנטים: האפיל העצום של הפעולה הלא אתית בקרב ההמון, הסימביוזה ההדוקה שלו עם המדיה, והשימוש המסיבי שהוא עושה במנגנון התנהגותי שלא זכה להכרה לה הוא ראוי, לדעתנו, ושיכונה כאן בשם 'סקייפגואטינג'. שלושת האלמנטים הללו יתוארו בהרחבה בפרקים הבאים.

 

המניעים הנסתרים של הפסאודו שמאל

 

טענו למעלה שהעמדה האתית של הפסאודו אינה אוטנטית. מה אם כן הם המניעים האוטנטיים אותם מנסה הטיעון האתי להסוות?

לטענתנו מדובר בקבוצה של מניעים רגשיים לא מודעים, הנובעים כולם משני מקורות:

 

·         חלקים ביולוגיים, 'פרימיטיביים', 'הישרדותיים', שנותרו בנו מן העידן הקדום של קיומנו הפרימאטי.

·         חוסר יכולת אמוציונאלי מובנה של היצור האנושי לטפל באופן מודע ובוגר באספקטים המאיימים של החלקים הפרימיטיביים הללו.

יכולות להיות וריאציות וקומבינציות רבות של המניעים הללו, ועקב מקורם הביולוגי קיים בהם לעיתים גם הבדל בין מופעים 'גבריים' ו'נשיים', וכך, כל רשימת מניעים שנביא תחטא בהכרח בסכמטיזציה... אולם פטור בלא רשימה אי אפשר, אז הנה היא... רשימת כמה ממניעיו האוטנטיים של הפסאודו שמאל... כולם רגשיים ולא מודעים... כולם לחלוטין לא שייכים לאיזשהו קונטקסט אתי... וכולם רבי כוח והשפעה לאין ערוך יותר מהטיעון האתי 'הרשמי' המסווה אותם...

 

 

מניעים כללים

ילדותיות: אצל הפסאודו שמאל מתחברים בדרך כלל אינטלקט ומודעות אתית חזקים בצוותא עם חוסר נכונות רגשית לשלם את המחיר הכבד הכרוך בבגרות אתית אמיתית.

סירוב לקחת אחריות על העולם האמיתי:  הסירוב הילדותי, האגוצנטרי, להשלים עם כך שבניגוד לעולם 'המלאכי' הוורוד שהובטח לנו בילדותנו, בבסיס העולם האמיתי עומדת, למרבה הצער, ברוטאליות הישרדותית.

סירוב לקחת אחריות על עצמנו: הסירוב העקשני להסתכל נכוחה אל כמה חלקים 'הישרדותיים', 'פרימאטיים' שלנו (כגון אנוכיות, תוקפנות, ברוטאליות, עצלנות, חמדנות, פחדנות, אי יושר, בוגדנות, תקיפת השונה, וכו') המנוגדים בתכלית לערכינו ההומניסטיים. 

אנוכיות ופינוק: בגרות אתית הומניסטית דורשת ויתור על הרבה מן הפינוק והאנוכיות שלנו.

'העדר': מניעים 'שבטיים'/'עדריים'.

פופולאריות: השאיפה לרכישת פופולאריות ואהבה אצל ההמון.

הפחד: הפחד מהיות נשלט, מותקף, מושמד (רגשית ו/או פיזית) על ידי בעלי הכוח של הקבוצה.

שינוי: הקושי לבצע שינוי רדיקלי של המבנה האינטלקטואלי-קונספטואלי אותו בנינו לעצמנו בעמל וזמן כה רבים.

היות צודק: השאיפה לתחושת העוצמה הנובעת מהיותנו 'הכי צודקים' (אינטלקטואלית ואתית).

 

 

מניעים 'נשיים' (בעיקרם)

קורבנות: המערכה האתית כרוכה לעיתים, מטבע הדברים, באובדן בני זוג/בנים.

צדק וחמלה: ברוטאליות הצדק ה'גברי' המתנגשת עם מידת החמלה הנשית.

פמיניזם: עוינות הפמיניסטית אל עצמה (המושלכת אל השליט) הנובעת מן הניגוד בין המשיכה הנקבית והדחייה האנושית שהיא חשה אל אדנותו המצ'ואית של 'זכר האלפא' שלה.

 

 

מניעים 'גבריים' (בעיקרם)

כוח:  השאיפה לביטוי מלוא עוצמת 'האני'.

הצייד: השאיפה לביטוי יצר הצייד והתוקפנות הזכרית (ה'קילר אינסטינקט').

מנהיגות: השאיפה להנהיג את הקבוצה (אך בלי האחריות, בבקשה...).

'זכר הביתא' מול 'זכר האלפא': עוינות 'זכר הביתא' של הקבוצה אל 'זכר האלפא' שלה (כאשר 'זכרי האלפא' במקרה שלנו הם שליטי הדמוקרטיות המערביות, ו'זכרי הביתא' עשויים להיות מנהיגים כבירי אינטלקט ואגו כסארטר, חומסקי, יוסי שריד, וכו').

 

 

שנאה

כל המניעים הללו משמשים בערבוביה, על פי תפיסת המאמר, כתשתית האמוציונאלית האמיתית של הפעולה הפסאודו שמאלית החבויה מאחרי הפסאדה האתית כביכול. אולם מה שחשוב במיוחד לדיון שלנו העוסק בהשלכות החברתיות והפוליטיות של ההתנהגות הפסאודו שמאלית היא 'השורה התחתונה', ה'מגה מניע', 'הווקטור המשוקלל' הרגשי שאליו מתנקזים כל המניעים הבודדים שתוארו למעלה. נראה לנו שה'מגה מניע' הזה הוא השנאה. שנאה חסרת פשרות, עקשנית, כלפי ממשלו של הפסאודו כל אימת שזה מנסה לבצע את הפעולה האלמנטארית המתחייבת מאחריותו השלטונית של ממשל – הענקת גיבוי של כוח למדיניותו.

 

 

הסקייפגואטינג של הפסאודו שמאל

 

סקייפגואטינג - הגדרה

סקייפגואטינג: יצירת סקייפגואט (שעיר לעזאזל) והאשמתו בכישלון המאשים.

 

 

סקייפגואטינג – תיאור כללי

תיארנו למעלה כיצד נוצרה המודעות העצמית האינטלקטואלית האנושית על ידי האבולוציה למטרת הישרדות, ואת תוצר הלוואי שלה, המודעות האתית. ראוי לציין כי אף אם המודעות האתית חשובה במיוחד לענייננו, מדובר רק במקרה פרטי אחד מתוך קבוצה של יכולות אבחנה ומודעות עצמית שהיוו את עיקר מכשיר ההישרדות האינטלקטואלי.

לכל המודעויות הללו היה משהו משותף. מלבד תרומתן העצומה ליכולת ההישרדות, היה בהן גם, בה בעת, פן אנטי הישרדותי חזק: זיהוי כישלונות האני שהן הביאו עלול היה לגרום לדימוי עצמי נמוך, לרגשי אשמה, לאבדן הנאות, ולהגדלה קריטית של סיכוני הישרדות. כדי למנוע את המחירים הכבדים הללו חייבת היתה האבולוציה ליצור מנגנון לנטרול 'גלאי הכישלונות העצמיים'.

מנגנון כזה אכן נוצר, וזהו הכלי הפיסיולוגי-פסיכולוגי אותו מכנים אנו כאן 'סקייפגואטינג'. מטרת הסקייפגואטינג אם כן: חסימת כל מגע של האני האנושי עם כשלונותיו, ומניעת הצורך כבד המחיר לקחת אחריות על כישלונות אלה. סקייפגואטינג יכול, לפיכך, להיות מוגדר גם כ'היפוכה של לקיחת אחריות'. המאמר טוען שסקייפגואטינג הוא בסיסי בהוויה האנושית. אין הוא יוצא מן הכלל, אלא הכלל. כל אדם וכל קבוצה משתמשים בו. התעלמות ממנו או אי הבנת מרכזיותו, טוען המאמר, לא יאפשרו הבנה מספקת של התופעות החברתיות והפוליטיות המרכזיות ביותר של עולמנו היום.

 

 

מנגנון הסקייפגואטינג

מקורות: מקור הסקייפגואטינג, מן הסתם, בתערובת של מנגנונים התנהגותיים. כמה מהם פרימאטיים (כגון אינסטינקט תקיפת החלש ואינסטינקט איתגור זכר האלפא של הקבוצה), בעוד אחרים מקורם במנגנונים אנושיים רבי עוצמה (ההדחקה, ההכחשה, ההשלכה, הדיסוננס הקוגניטיבי, הרציונליזציה, וכו'), הידועים כולם היטב מן התיאוריה הפסיכולוגית.

 

טכניקה: טכניקת הסקייפגואטינג היא פשוטה: איתור וסימון יחיד או קבוצה שקל לתקפם כ'סקייפגואט', ואז, כל אימת שמתרחש כשלון או עוול של האני, האשמת הסקייפגואט בכישלון או בעוול הללו.

הסקייפגואט: לכל יחיד ולכל קבוצה יש סקייפגואט\ס. זה יכול להיות 'הכושים', היהודים', 'המוסלמים', ההומואים', 'השמאלנים', 'ההיפים', 'הפמיניסטיות', 'הליברלים', 'מיקרוסופט', 'הממשל', 'הקרטלים הגדולים', 'הגלובליזציה', 'אמריקה', וכו'.

סקייפגואט חייב להיות חלש מספיק כדי שלא יוכל להכות חזרה, אך חזק מספיק כדי לשאת את משא האשמה 'הקוסמי' אותו אמור הוא לשאת. כדי לוודא את מידת הדמוניזציה הנדרשת, סקייפגואטינג יכוון פעמים רבות גבוה ממש, לעיתים עד לפסגה, אל זכר האלפא עצמו (מושא הסקייפגואטינג האולטימטיבי יהיה על כן, איך לא, הדמון הגדול ג'ורג' דבליו...). ובאשר לשאלה כיצד ניתן לאזור אומץ לתקוף זכר אלפא רב כוח, ובכן, סקייפגואטר, בהגדרה, לעולם אינו מסתכן באמת... הוא תמיד דואג להיות מוגן... למשל על ידי חוקי חופש הדיבור במדינה הדמוקרטית... או על ידי מסווה האתיות של טיעונו... או על ידי יכולתו המופלגת לגייס את תמיכת ההמון בטיעון פופוליסטי זריז, וכו'...

 

מודעות: סקייפגואטר, בהגדרה, אינו מודע לאי האוטנטיות שלו. הוא תמיד משוכנע באמת ובתמים שהוא הוא זה המייצג את העמדה האתית האולטימטיבית.

חמקמקות הסקייפגואטינג: אחת מהתכונות המהותיות ביותר של הסקייפגואטינג היא חמקמקותו. אותו מנגנון הכחשה המונע מודעות לאי האתיות של האני, הוא גם זה המונע את המודעות לשימוש שנעשה במנגנון ההכחשה. זהו המלכוד ההופך את מנגנון הסקייפגואטינג לרב כוח כל כך, בלתי ניתן להבסה (כמעט...).

הקשר הייחודי בין הסקייפגואטינג לפסאודו שמאל: מלכוד נוסף המתגלה בענייננו נובע מהמעמד המיוחד של המודעות האתית בתוך קבוצת המודעויות העצמיות האנושיות.

ככלל, ככל  שחזק האינטלקט כך גדלה (בדרך כלל...) יכולת האבחנה האתית, קטנה היכולת להתעלם מאי האתיות של האני, וגובר הדיסוננס המובנה אצל האדם בין צידו הפרימאטי-הישרדותי לצידו האתי. כתוצאה מכך הסקייפגואטינג, 'נוגדן המודעות' מגשר הדיסונאנס, המצוי אצל כל אדם, יהיה בהחלט חזק במיוחד אצל 'נציגה הרשמי' של האתיות, הפסאודו שמאל, המאופיין באינטלקט ובאתיות החזקים שלו.

סקייפגואטינג יהיה חזק במיוחד אצל הפסאודו שמאל, האתי מטבעו, מסיבה נוספת. בעוד סקייפגואטינג רגיל נועד להסתיר כשלון ביישום כוחותיו הטבעיים, 'הפרימאטיים' של האדם, סקייפגואטינג שנועד להסתיר כשלון אתי יכחיש את עצם קיומם של החלקים הפרימאטיים הללו, ויצטרך להיות על כן, לפיכך, מתוחכם ורב עוצמה במיוחד.

למעשה, לדעתנו קשר שתי התופעות האנושיות, הפסאודו שמאל והסקייפגואינג, מהותי כל כך, שיתיר לנו לטעון שסקייפגואטינג הוא המאפיין המובהק ביותר של הפסאודו שמאל, ושהפסאודו שמאל הוא המבטא המובהק ביותר של תופעת הסקייפגואטינג.

 

סיכום: זיווג הפסאודו שמאל עם מנגנון הסקייפגואטינג נוצר מתוך קונטקסט ביולוגי, לא אתי, אולם היו לו השלכות אתיות קשות: לטענת המאמר זיווג זה הוא המספק את עיקר העוצמה לחסימת הדמוקרטיזציה של עולמנו היום.

 

 

כמיהת ההמון לאנטי אתיות הפסאודו שמאלית

 

הזכרנו למעלה את הדיפולט האנוכי-הישרדותי של ההמון, ואת האבחנה בין שתי הדרגות האתיות, 'הצדק' ההימנעותי, ו'האחווה' האקטיבית.

קיים הבדל גדול בין שתי הדרגות. בעוד השגת הדרגה הראשונה קלה ו'טבעית' ביחס, הנה השגתה של הדרגה השנייה היא משימה 'לא טבעית', כמעט לא אנושית. קל לאין ערוך יותר לשכנע את ההמון שמגיע לו שוויון וחופש מאשר להעלות אותו אל רמה של אחווה, שמשמעה נתינה לאחרים ממה שיש לך, לעיתים אף תוך סיכון עצמך. זהו ההסבר לכך שבעוד הדרגה הראשונה קנתה לה אחיזה חזקה אצל ההמון המערבי, הנה את דרגת האחווה אימץ ההמון הזה הרבה פחות. ואם למרות המכשולים מעז בכל זאת ממשל מערבי לנקוט בפעולה 'אחוותית' עולמית, אין קל מלשכנע את ההמון לנטוש במהירות את תמיכתו ב'שיגעון' הזה של ערבות הדדית ופעולה למען אחרים. ההמון למעשה מחכה לטיעון שייראה אתי מספיק כדי שיתיר לו להשתחרר מעול הפעולה הפילנטרופית... ומה נראה משכנע יותר מטיעון אתי (כביכול) וסקייפגואטי (למעשה) להפסקת הפעולה האחוותית היוצא ממי שנראה כמו הגבורה האתית בכבודה ובעצמה, הלא הוא הפסאודו שמאל...

בצוותא עם השימוש בסקייפגואטיזם ובמדיה, טוען המאמר, מהווה הכמיהה העמוקה הזאת של ההמון לטיעון המשחרר מאתיות גורם עיקרי המסייע לפסאודו שמאל לבלום כל ניסיון אתיזציה עולמי משמעותי.

 

החלק השני של המאמר יפורסם מחר

 

לתגובות ליאיר צמרת

meirzam@yahoo.com

יאיר צמרת הוא בן קיבוץ בית השיטה, ושימש, בין השאר, כמורה, עורך ואיש היי-טק.

במסגרת עבודתו בחברת התוכנה סי.אי. עבר למטה החברה בלונג אילנד, ניו יורק, שם הוא נמצא עתה.


לחלק השני של המאמר, הקליקו


נכתב בתאריך
18/11/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו