עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

נפש מופרטת הומייה - התוקפנות של חלק מהמגיבים באתר כלפי הרעיון השיתופי, מעוררת אצלי את המחשבה שזו דרכם להתגונן מפני ההפרטה שהכזיבה. ומילה לארנון אבני

נפש מופרטת הומייה
מאת עזרא דלומי, 13.11.2006
דלומי עזרא

 

 

התוקפנות של חלק מהמגיבים באתר כלפי

הרעיון השיתופי, מעוררת אצלי את המחשבה

שזו דרכם להתגונן מפני ההפרטה שהכזיבה.

ומילה לארנון אבני


התהליך הזה נקרא "אוטו-סוגסטיה", ובעברית פשוטה ותקנית –  שכנוע עצמי.

נניח שהלכת לקנות נעליים. נכנסת לחנות והמוכר משכנע אותך שהזוג שראית בוויטרינה הוא מאיכות מצוינת ובמחיר סביר, המניב תמורה נהדרת עבור כספך. שווה כל גרוש.

מדדת, קנית והלכת הביתה להשוויץ בפני הילדים. ואז, לפתע, הקטן פורץ בקריאה: "אבא, בחנות ממול יש נעלי "ניו בלנס" (מותג יוקרתי) בדיוק כאלה, במחיר הרבה יותר נמוך. עבדו עליך בעיניים".

לרגע אתה נבוך, מסמיק, ממלמל משהו וחש אי נעימות. הילד כנראה צודק. מכרו לך סחורה זולה במחיר יקר.

 

מה תעשה? כיצד תנהג? קיימות שתי אפשרויות:

א. תודה בטעות, תאמר בגילוי לב "באמת הייתי צריך לבדוק עוד חנויות, במקום לצאת פראייר. לא אקנה יותר בחנות הזאת."

ב. תשכנע את עצמך שעשית מעשה נכון: "עזוב", תאמר לילד, "הנעליים שקניתי יושבות עלי מצוין, הן מעור איטלקי, גמישות, קלילות, וחוץ מזה חבר שלי, שיש לו נעלי 'ניו בלנס', אמר שזה חרא של מוצר ושהן נקרעו לו אחרי חודשיים."

 

הילד ימשיך לעקוץ, אבל אתה, תוך כדי הגנה על עמדתך, תעבור תהליך של שכנוע עצמי שבסופו תאמין שאתה צודק ושעשית מעשה נכון, גם אם בהתחלה ההגנה על המעשה הייתה משיקולים טקטיים, בעיקר כדי לא להראות טיפש בעיני עצמך ובעיני ילדך.

בתהליך השכנוע העצמי הזה, השקר שלך כובס, נוקה, והפך לאמת.

הפסיכולוגים טוענים שרוב האנשים נוטים לבחור באופציה השנייה.  הם משכנעים את עצמם שלא טעו.

***

אני נדרש לפסיכולוגיה-לייט הזו לאחר קריאת גודש התגובות למאמרו של רפי אשכנזי "טבע האדם כתירוץ כושל", ובעיקר מתוך ניסיון להבין את המניע של המתנגדים התוקפניים לדבריו. מה מעיק עליהם? למה ההתגוננות הכל כך תוקפנית הזו?

***

גם בתהליך הפרטת הקיבוצים יש (אם להגדיר בהכללה) מוכרים וקונים. המוכרים הם היועצים, המנהלים, מזמיני הפרויקט, בעיקר אלה שצפויים ליהנות מן המהלך דרך גידול ניכר בשכרם וברמת חייהם. אלה רוצים למכור את הסחורה שבידם ומשתדלים לשכנע, כמעט בכל הכלים והאמצעים, שזו סחורה מצוינת. שאין בלתה, שזה הדבר הכי חם בשוק.

וישנם הלקוחות, החברים, רובם "מן השורה": חלקם ספקנים, חלקם מאמינים ומקווים, חלקם מוכנים לקנות את המוצר בעל כורחם כי לא מוצע להם שום דבר אחר. בסופו של דבר הרוב קונה את הסחורה.

עכשיו, לאחר זמן מה, לאחר עיבוד נפשי של תהליך הקניה, לאחר מבט על התוצאה ועל תלושי המשכורת, חלקם לא מרוצים ממה שקנו. עיניהם כלות למראה מי שמכפיל את שטח ביתו, עיניהם עצובות למראה הפער בתלושי השכר שהוא הרבה יותר מן המובטח, ליבם כועס על הקלות שבה הסכימו להיפרד מתנובה שוויונית של הנכסים שלהם לטובתן של ידיים מעטות.

זה בפירוש לא כולם. יש אנשים שבלי קשר להפרטה-שמפרטה עניין הקיבוץ נמאס עליהם. תן להם לחיות את חייהם כפרטים לעצמם וזהו. אבל יש לא מעט כאלה שהאמינו בלהט בדיפרנציאליות ובשיוכים וגילו שהסחורה שקיבלו איננה בדיוק מה שחשבו.

עכשיו הם ניצבים לפני הילד שאומר להם: "סידרו אתכם. הסוסים ברחו מהאורווה, ואין לכם דרך להחזיר אותם. ס'תכלו על מה שבונה השכן, תראו איך חיים הילדים שלו....".

נו, וכיצד הם יגיבו?

ראשית, הם יסבירו שעשו את המעשה הנכון ביותר; שנית, יוסיפו, שהמוצר השיתופי שבחנות ממול הוא עבש, מיושן, בלוי, עד שבכלל לא כדאי להסתכל עליו.

וכך, כל אימת שמישהו בא ומנסה להציע סחורה שיתופית כלשהי, הם מתנפלים עליו בחמה שפוכה. בסדר, חברים, אף אחד לא מכריח אתכם לקנות מספק אחר, אבל למה לזרוק עליו אבנים? תגידו "לא, תודה!" ותיהנו ממה שקניתם.

אתם בעד הפרטה? חשבתם שמכרו לכם את הסחורה הכי טובה בעולם?? סבבה: תחגגו עליה, תשמחו בחלקכם, תהיו מבסוטים. למה לקלקל את שמחת העניים של האחרים? למה להגיד לשיתופיים בוקר וערב שהסחורה שלהם דפוקה? אם היא פגומה, שיסבלו להם, שיאכלו אותה, שייחנקו איתה. תשמחו לאידם בשקט. מה-כ'פת-לכם? ממילא תוך כמה שנים הם ייגמרו ויתאדו, כך ממילא אתם טוענים.

***

התוקפנות הזאת מעוררת בי את החשש שזהו חלק מתהליך האוטו סוגסטיה של מאוכזבי השינוי. הם חשים צורך להצדיק את עיוורונם בקנייתם את הסחורה שהציעו להם חנווני ההפרטה. אין לי הסבר אחר למה האנשים האלה אינם מסתפקים בצדקתם, אלא חייבים לעצמם את ההסבר למה הצד השני דפוק מעיקרו. ובשביל זה הם שופכים ים של מילים, מאות טוקבקים - מגליל, מסין ומנגב.

 

***

באורח חיים אידיאולוגי קיים מרכיב גדול של אמונה. בעניינים שבאמונה אין שאלה של רוב צודק ומיעוט טועה. הרוב איננו צודק רק בגלל שהוא רוב ומיעוט איננו טועה רק בגלל שהוא מיעוט. בהיסטוריה שלנו היו תנועות, מפלגות ומנהיגים נערצים שגרפו אחריהם את הרוב הגדול ולבסוף התברר כי טעו והובילו לטרגדיות. והיה מיעוט שדבק באמונתו ולעתים התברר כי צדק.

השאלה  שאין לי עליה הסבר אחר, לבד מההסבר הפסיכולוגי הזה, היא מה באמת מפריע למגיבים הללו ששליש (ואולי פחות) מן הקיבוצים ממשיכים לקיים אורח חיים שיתופי? למה להמשיך לכסח ולהתעלל במיעוט הנדכא הזה? למה עיניכם צרה בו??

 

***

נ.ב. לארנון אבני: גם אני זוכר את התקופה שהתנועות ומפלגות השמאל היו שולחים יוד-גימלים עולי ימים ותמימים כדי להביא קולות "למפלגה הנכונה" מעיירת הפיתוח השכנה. אני מבין שממרחק של זמן, עם אובדן התמימות, יש תחושה של מעשה אווילי, מתנשא וחסר פשר. באמצע שנות השבעים כתבתי ב"איגרת" (ביטאון "האיחוד") מאמר בשם "להשתחרר ממעמד הפטרון" ובו קריאה לוותר על הניסיון ללמד את השכנים מה טוב בשבילם בעזרת ילדים שטרם החליטו מה טוב בשביל עצמם. לצערי ההתפכחות באה באיחור.

ממרחק של שנים אתה חש, ארנון אבני, שהיית נימוח בפיהם של ראשי המפלגה והתנועה, שסרת למרותם בלי לשאול שאלות מיותרות. התחושה הזו מובנת. גם הכעס.

אלא שאת החשבון שאתה מבקש לפרוע עכשיו, באיחור רב, אינך צריך להגיש לזר"ש,  הנתפס בעיניך (בטעות) כשריד של הבולשביזם ההוא. לא על הזר"ש אתה צריך לשחרר את האגרסיות שלך.

כי אם יש היום בולשביזם הוא דווקא בולשביזם של ההפרטה. "שמש העמים" של היום הוא השכר הדיפרנציאלי. זהו האור המפריט, המשווק היום לקיבוצים. אין אור אחר. עד לאחרונה, בתקופת כהונתה של מזכירות התנועה הקודמת, רגל שיתופית התקשתה  לדרוך בבית התנועה.

ארנון, יש כזה דבר "בולשביזם של הפרטה" למרות שכאילו מדובר בשני מונחים סותרים. הם אינם סותרים. בולשביזם הוא תהליך שבו מדירים את מי שחושב אחרת.

כאז כן עתה, אתה מגויס לטובת הבולשביזם: אז זו היתה "הקולקטיביות הרעיונית" שבה כולם היו דבוקים במכנה משותף דחוס ומעיק, תוך הדרת האחרים, ("הקפיטליסטים", או "הסלוניים"); עכשיו זהו בולשביזם של השוק, המבקש להדיר את תומכי השיתוף. כאז כן עתה הינך חייל של בולשביזם הטועה להאמין שכל מי שחושב אחרת הוא-הוא הבולשביק. אני מניח שבעוד שלושים שנה תתפכח גם מהבולשביזם הזה,  ומאוד מקווה שזה לא יהיה לטובת בולשביזם מסוג אחר, שאליו אתה עוד עלול להתמסר, מתוך הרגל.

לא אופתע אם תגובתך, לכשתבוא, תכלול את עובדת מגוריי הנוכחיים בירושלים. בבולשביזם נוהגים להתייחס לגופו של אדם הרבה לפני גופו של עניין. 




נכתב בתאריך
14/11/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו