עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

עניינים - על פרידה ממותג * על הסוכה כמשל * על חבטה אמנותית * ועל שלישיית שריד
עניינים / עזרא דלומי
16.10.2006 
ע. דלומי

על פרידה ממותג

על הסוכה כמשל

על חבטה אמנותית

ועל שלישיית שריד

איור מאת שמואל כץ

1. ייסורי פרידה ממותג

לאחר קריאת התגובות הרבות למאמרי "עיין ערך: התחדשות", תהיתי מה הסיבה לגודש. שהרי המאמר, שביקש לצפות לאן מוביל תהליך ההפרטה, הציג עמדה ערכית כמעט ניטראלית – ניסיתי לבחון איפה היינו, להיכן הגענו ולאן נמשיך מכאן.

אמת, עלו במאמר געגועים "אסורים" לחדר אוכל בשבת ולגרעינים וקבוצות מחו"ל שהיו "בקיבוץ הישן", אך מנגד היה פרגון על כך שהמהלך בקיבוצי נעשה בשקט יחסי, תוך תמיכת חברים רחבה, ועל כך שהנישואין בין השכונה לקיבוץ עולים יפה. אז מה הדליק את המגיבים?

חשבתי, חשבתי ונראה שמה שהעיק הוא השימוש במונח "ישוב מתחדש" במקום "קיבוץ מתחדש". אינני יודע מי טבע את השם הזה בראש הנקרה, אולי אנשים מהשכונה, אך הוא נקלט ונעשה בו שימוש.

 

***

 

שתי סיבות לכאב הפרידה מן המותג "קיבוץ מתחדש": האחת - תועלתנית, השנייה - רגשית.

הסיווג "קיבוץ מתחדש" מניב הרבה תועלת למתעשרים מן השינוי. הוא מאפשר תשלום מס הכנסה של "כאילו" קיבוץ שבו התקציב הוא "כאילו" שוויוני. מי ששכרו 20 אלף ₪ משלם מס   כמו מי ששכרו  5,000 ₪. ויתור על "הקיבוץ המתחדש" יביא לתשלום מס הכנסה פרטני שיותאם לגובה ההכנסה של כל חבר וחבר. זה לא מטיב עם בעלי השכר הגבוה.

הקושי הרגשי קשור לכורח להתנתק מדבר שהוא חלק מן הזהות האישית. הפרידה מן המותג "קיבוץ מתחדש" פירושה לא להיקרא יותר "חבר קיבוץ", או "בנמשק", אלא חבר/תושב בישות כפרית כלשהי. אנשים הם תבנית נוף מולדתם, ילדותם והמוניטין שזכו לו כקיבוצניקים. הם לא יוותרו בקלות על מה שנראה (עדיין) כסמל סטאטוס ששימורו נועד, בין השאר, לטשטש את ההבדל בין מוצר הכלאיים - "הקיבוץ המתחדש", לבין המוצר האורגינאלי - השיתופי. מתברר של"מתחדשים" יש סנטימנטים לסמלים "עתיקים", בעיקר אם הם כדאיים.

הניסיון הזה - של המפריטים ושל המופרטים בעל כורחם - להיאחז ב"אנחנו קיבוץ", מזכיר לי שליחים שיצאו לחו"ל, שכחו לחזור והתעקשו לומר "שהם עדיין בשליחות" ו"שאי אפשר לקרוא להם יורדים". אמת, היום כבר יורדים בראש חוצות – גם בנים של ראשי ממשלה יורדים מהארץ - אך המשל רלוונטי.

יש להניח כי כמו שהירידה נעשתה לדבר רווח, כך יקרה בעתיד למעבר מן הקיבוץ לישות יישובית אחרת: הוא ייעשה בלי חרטה, בלי נקיפות מצפון.

 

***

 

אין בכל זה כדי לקבוע שזהו תהליך סטיכי שיתרחש בהכרח. מה שנע לכיוון אחד, יכול לנוע גם לכיוון ההפוך: לפני כעשר שנים הכנתי כתבה על קיבוץ אילות. הקיבוץ נראה כמוטל על ערש דווי - כלכלית, חברתית ושיתופית. והנה, לאחרונה, בהקשר של כתבה אחרת, גיליתי שהקיבוץ חזר להיות שיתופי כהלכתו ושמח בחלקו.

אין מדובר בתהליך סטיכי גם מכיוון שכמו בני יורדים החוזרים ארצה כדי לשרת בצה"ל ולהשתקע בארץ, כך גם בקיבוצים המתפרטים חלק מדור הבנים מחפש את הדרך חזרה אל השיתוף. הוא מוצא אותה בקומונות העירוניות, במעגלי הקבוצות ובקיבוצים המשימתיים. בניגוד לאחרים אינני מציב בפניהם את השאלה (שנועדה, כנראה, לייאש אותם) כמה דורות תחזיק מעמד הדרך שלהם. די בכך שייקחו אחריות על הדור שלהם. אם הוא לא יזייף - יהיו לו ממשיכים;

אין מדובר בתהליך סטיכי גם משום שייתכן ובחלק מהמקומות ייעצר תהליך ההפרטה במבנה קואופרטיבי כלשהו שיבוא במקומו של הקיבוץ. זהו נושא שראוי לבדוק את היתכנותו ומשמעותו.

ב"עיין ערך התחדשות", שרטטתי את הנתיב המרכזי של תהליך ההפרטה, וכמו שרוב מוחלט של קיבוצי המודל המשולב עברו לרשת ביטחון, כך סביר שקיבוצי רשת ביטחון יזלגו למצב של ישוב קהילתי עם סממנים כלשהם של שיתוף. זה מה שניבט מן המראה ואין מה לשבור אותה.

 

עיין ערך מתחדש, עזרא דלומי, 5.10.2006



איור מאת מושיק

2. פערי הסוכות 

אורי הייטנר כתב כאן בשבוע שעבר על המסר הסוציאליסטי של הסוכה, המסמל את השוויוניות בין בני האדם, החיים במשך שבוע באותו סוג של מבנה ארעי, תחת אותה כיפת שמיים. אותו סוג של מבנה ארעי?? איזו הגזמה! בשיטוטי בירושלים אני מוצא סוכות פשוטות – כמה קרשים מוקפים בד וסכך זול ממעל – לצד סוכות שנראות כמעט כמו בקתת עץ יוקרתית בחווה של צימרים. איפה זה ואיפה מסר השוויון?

טוב, הפער הזה קטן יותר מן הפער שבין הטירה של שרי אריסון לדירת ה-70 ומשהו מטר שלי, אבל הוא קטן רק משום שמדובר ב"דירה" לשבוע שבה לא כדאי להשקיע יותר.

התנ"ך רווי במצוות של צדק חברתי – איסור ריבית, שנת שמיטה, שנת יובל - אך מי חושב למלא אחריהן? ממלאים רק אחרי מה שנוח ואחרי מה שלא פוגע בכיסם של גבירים. כבר אמר הפילוסוף הסופיסט טרזימכוס, באחד הדיאלוגים של אפלטון, שהצדק הוא הצדק של הצד החזק.

פעם שאלתי בנקאי דתי איך הוא מגשר על הפער בין מה שנאמר בתנ"ך בנושא הריבית לבין הפרקטיקה היומיומית שלו. "אין בעיה", הוא אמר בחיוך, "אנחנו לא קוראים לזה ריבית, אנחנו קוראים לזה רווחים".

 

מסר הסוכה, אורי הייטנר, 3.10.2006 



דביר ומירי

3. הקיבוץ כגולג

הסרט "אדמה משוגעת" שייך לז'אנר המעייף, המדכא, הרווח לאחרונה, המציג את הקיבוץ כסוג של "מחנה ריכוז" הרווי באנשים מעוותים, בילדים אפופי חרדות והטרדות ובאנסים פוטנציאלים. זה לא שלא היו או שאין בקיבוצים עיוותים, רשעויות, קנאויות וסטיות. בטח שיש. אלא ש"רוח התקופה" מביאה לכך שהעיסוק מתרכז רק בדברים הללו ובניפוחם. הולך ונוצר הרושם שהחוליים הללו טבועים בגנים של הקיבוץ כאילו מחוצה לו אין סטיות התאכזרויות, הטרדות ולדאבון הלב גם הרבה רציחות.

הבמאי, דרור שאול מסביר שלא כל הדברים הללו (למשל, מין אוראלי עם פרה) קרו  בילדותו בכיסופים, אך זאת הפרשנות האמנותית שלו לתקופה ההיא.

חופש אמנותי הוא ערך יקר, אבל אני תוהה למה, בהקשר של הקיבוץ, הוא כמעט תמיד מתנקז אך ורק לכיוונים האלה. האם הבמאי חשב רק על אמנות או, שמא, גם על מוכרנות?  

בכוונה השתמשתי בביטוי "מחנות ריכוז", זאת כיוון שבביקורי בתערוכה "לינה משותפת" שהוצגה בשנה שעברה בבית רובינשטיין בתל-אביב, קלטה אוזני את אחד המדריכים מסביר לקבוצת ילדים שביקרה שם, איך בקיבוץ של פעם "נתנו לכל חבר מספר." הוא כמובן התכוון לומר שלכל חבר היה מספר כביסה במחסן הבגדים, אבל נראה שבלהט הדיסקרדיטציה, זה מה שיצא לו.

לטעמי - ולא רק בגלל שנלאיתי מהחבטות החבוטות הניתכות "מבחינה אמנותית" על הקיבוץ - "אדמה משוגעת" הוא סרט הרבה פחות מוצלח מ"אביבה אהובתי" שעימו התחרה על מקום בתחרות האוסקר.

נראה שהוא נבחר לא בגלל עליונותו על "אביבה", אלא משום שהשחקן הראשי בסרט הוא ילד וילד שחקן (במקרה שלנו גם מוצלח) הולך טוב באוסקר.  

 

למאמר על הסרט, "הקיבוץ" 12.10.2006

4. השלישייה מתקמבקת

בתחילת-אמצע שנות הששים היתה שלישיית שריד מאוד פופולארית. זה היה עידן של צמדים ושלישיות שצמחו ברחבי הארץ וגם בתנועה הקיבוצית. השלישייה נדלקה וכבתה מהר מאוד. הקיבוצניקים הצעירים סונוורו באור הזרקורים ונחרכו. גם היחסים האישיים נעכרו. סיפור מסעם הימי ללונדון הוא סיפורם של ילדים תמימים שלא ידעו מה לעשות עם ההצלחה שנפלה בחלקם. 

הם שרו ככה-ככה, אבל היו להם כמה הבלחות מעניינות ובעיקר ראשוניות על שירים שזכו לפרסום ולהמון קאברים (פרח הלילך, אני ושירי ועוד).

הנה סיפור נוגע ללב ששמעתי פעם מפי אחד מחברי השלישייה במסגרת ראיון שערכתי עימו: נורית הירש ואורי אסף כתבו שני שירים: את פרח הלילך ואת כחולה כחלום. את פרח הלילך השלישייה שרה, את כחולה כחלום (אייני יודע/ מדוע פתאום/ הופעת לצידי כחולה כחלום) נאסר עליה לשיר בהוראה "מלמעלה". השיר היה רומנטי, סלוני מדי ובלתי צנוע. סופו שנמסר לשלישיית גשר הירקון וזכה לפופולאריות רבה.

קראתי שהשלישייה מתקמבקת בכנס השנתי של איגוד התעשייה הקיבוצית. כאות מחאה על הבולשביזם ההוא, אני ממליץ להם לפתוח בשניים שלושה שירים ארוטיים במיוחד.  לתפארת הקולקטיביות הרעיונית.



נכתב בתאריך
17/10/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו