עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

עיין ערך: מתחדש - ניסיון להבין לאן מובילים תהליכי ההפרטה את הקיבוץ וכיצד ייראה "הקיבוץ המתחדש" בעוד עשור או שניים

"עיין ערך: "מתחדש
מאת עזרא דלומי, 5.10.2006


 

ניסיון להבין לאן מובילים תהליכי ההפרטה את הקיבוץ וכיצד ייראה "הקיבוץ המתחדש" בעוד עשור או שניים

כחבר העובד כבר די הרבה שנים בחוץ, במקום עבודה הרחוק גיאוגרפית מקיבוצו (בירושלים), אינני יודע הרבה על התנהלותו השוטפת של הקיבוץ כיום. הקשר שלי עימו מאז המעבר לרשת בטחון, הוא בעיקר "קשר חשבונאי", לא רגשי כמו פעם.  נראה שזו  תוצאה של התמקדות השינוי בפן הפיננסי של החיים הקיבוציים. לאחר ההפרטה הומו אקונומיקוס השתלט על הומו קיבוצניקוס. צ'ק המשכורת שלי נשלח ממקום העבודה לקיבוץ, מנוכים ממנו כל מיני מיסים  (קהילה, פערים וכו'), והשאר עובר לחשבון הבנק המשפחתי. יש מעת לעת שיחות של "מה נשמע" ו"איך הולך" עם חברים קרובים, אך לא הרבה יותר.

לפני כשנתיים הצטרפה אלי זוגתי לירושלים. ביתנו בראש הנקרה עבר ל"פול" הדירות המושכרות, כשהתמורה משמשת לשכירת דירתנו בעיר. אנו מגדירים את מעמדנו כ"עובדי חוץ מבחוץ": מגיעים מעת לעת לביקור, נפגשים עם חברים, מסדרים עניינים וחוזרים לבירה.

תחת כובע כזה,  בביקורי בקיבוץ, אני בחזקת אורח לרגע. מאחר ונאמר "אורח לרגע רואה כל פגע", פער הזמנים בין הביקורים והידיעה "איך זה היה פעם",  מחדדים את היכולת לראות מה נשתנה, לאן תהליך ההפרטה מוביל את הקיבוץ.

 

***

המעבר לרשת בטחון זכה בראש הנקרה לתמיכה רחבה. להערכתי, התהליך שהתנגדתי לו מינורית, לאחר שהיה ברור מה הם יחסי הכוחות, התנהל באופן הוגן למדי. מספר המתמרמרים היה מועט יחסית. ישנם  פערי שכר, יש אבטלה בשוליים, בעיות עם עבודת הוותיקים – בעיקר הפנסיונרים - אך כל זה היה די צפוי. לא משהו שרצים איתו לרשם או לבתי המשפט.  

ההצלחה באכלוס השכונה הקהילתית, "כניסה" של הרבה כסף פרטי למערכת (למשל, הקיבוץ מכר חלק ניכר מהרכבים שלו בעקבות רכישה המונית של רכבים פרטיים) וביטול או הפרטה של הרבה סעיפי צריכה מרכזיים, היטיבו את מצבה של קופת הקיבוץ. לא תמיד כך באשר למצבם של החברים. כאן זה תלוי בגיל, במצב התעסוקה, במצב המשפחתי, והרבה מאוד בנכסים הפרטיים.

נתוני הפתיחה הללו מאפשרים להתייחס לקיבוץ הזה כאל "מודל". לנסות לצפות דרכו לאן העסק הולך. הנה שינוי שהתנהל פחות או יותר "לפי הספר" והנה התוצאה הצפויה.

 

***

כללית, לא מלווה אותי תחושה של "חורבן". אולי בגלל שמקום העבודה שלי (המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון) מתנהל כ"סמי-קיבוץ" ומעניק לי סיפוק מקצועי: לא דופקים שעון, יש צוות מסור, האווירה נעימה וחברית. ככל הידוע לי, פערי השכר כאן נמוכים מן המקובל בקיבוצים הדיפרנציאלים.

תוגת השינוי ותחושת האובדן מתבטאת  בעניינים שוליים לכאורה: למשל, בחדר האוכל הסגור בשבת בצהריים; למשל, בעובדה שבקיבוץ אין יותר גרעינים, או קבוצות נוער בחו"ל. חדר אוכל בשבת בצהריים העניק את ההזדמנות לפגוש את כולם. בעידן שבו מחצית החברים עובדים בחוץ, זה היה מוקד חשוב מאין כמותו, זאת למרות שהתפריט בשבת לא היה משהו והכיל בעיקר את ה"בונזו" (הכתיתות הקטנות) המסורתי. עכשיו הוא סגור. נדמה לי יש חברים שלא ראיתי מאז בוטלה ארוחת הצהריים בשבת, לפני מספר שנים, וזה מאוד חסר.

בשנת 2002 צילם עבורי חבר סרטון על הקיבוץ, עבור חברים בחו"ל, שפעם היו חניכים שלי. הסרט צולם בשבת, בשעת צהריים. עברנו ליד חדר אוכל וצילמנו; עברנו בין חדרי החברים וצילמנו. כשחברי צפו בסרט, הם תיכף שאלו: תגיד, איפה חברי הקיבוץ? בסרט לא רואים חברים! כאילו רצו לומר: הפן הציבורי נעלם. אני, אולי מתוך כך שהתרגלתי לריקנות הזאת, לא שמתי אליה לב.

הגרעינים והקבוצות מחו"ל (את חלקם הדרכתי) חסרים לי משום שהם היוו אתגר לחברים ותוספת מרנינה לנוף האנושי. כשאדם מחנך על ערכים שהוא חי לפיהם, הערכים הללו נעשים לו חשובים. הוא צריך להתמודד עליהם מול אנשים ששואלים שאלות ורוצים לתקן את העולם. זרימה כזו של צעירים מתחלפים גם עוזרת למתן את "תחושת ההזדקנות" של הישוב. היא מיטיבה גם עם צעירי הקיבוץ, ולא רק מן ההיבט הסקסולוגי.

את חבורות הצעירים הללו החליף מחנה של תאילנדים חרוצים וצייתנים ההולכים  וממלאים את שורות הענפים ומשווים למקום דפוסים של חווה חקלאית, יותר מאשר קיבוץ.

 

***

 

קשה לי עדיין להעריך מה עשה השינוי למצבנו הכלכלי-משפחתי: מה שנותר מן השכר המשותף לאחר המיסוי – הפנימי והחיצוני - מאפשר חיים סבירים, כולל אפשרות לחסכון חודשי לא גדול. מה שמטריד הוא העול הגדול הצפוי עם יציאתם הממשית של הילדים אל "העולם האמיתי".  זה לא שלפני השינוי הבנים יצאו מהקיבוץ עם הון גדול: היו דמי עזיבה בסיסיים, מימון לימודים וערבויות על שכר דירה. היום זה איננו. ואם חלילה ייפול איזה טיפול שיניים גדול, או צורך בתרופות יקרות שלא נמצאות בסל... מה יהיה אז? אני תוהה מה קורה למי שאין לו חסכון משפחתי לעת צרה כזו.

אמת, אינני סבור שהבנים היוצאים החוצה צריכים לבוא אל המוכן, וגם די בטוח "שבסוף הם יסתדרו" - בדרך כלל זה עניין של זמן ומאמץ - אך יכולת של ההורים לתת דחיפה קטנה בתחילת הדרך, מעניקה להם תחושה של שקט ומצפון פחות מיוסר. לא ברור אם לכל חברי הקיבוץ יש היום את השקט הזה, בוודאי לא במידה הקרובה לשווה.  

 

***

ההיגיון הפנימי של תהליך ההפרטה, כפי שנעשה עד כה, מכתיב מפצי שינוי נוספים שישלימו את מפץ הפרטת השכר ושיוך הדירות. יהיה הכרח בתהליך של שיוך נכסי היצור, וככל שיוקדם תהליך זה – כן ייטב. פשוט אין ברירה, אחרת המוקשים כבר ממתינים בדרך.

המצב הקיים - כשאין קליטה של חברים שיתחלקו בבעלות על הנכסים על-פי המתכונת המסורתית, וכשמספר החברים הולך ופוחת "בדרך הטבע" - יביא לכך שנכסי הייצור יפרנסו קבוצה הולכת ומצטמצמת של חברים בישוב שרוב דריו הם תושבים. זה ייצור סיטואציה הדומה לזו הקיימת בקיבוצים זעירים הנתבעים לוותר על נכסי יצור "עודפים". לחילופין זה יוביל ללחץ של בנים עוזבים שיבקשו ליהנות מפירות הנכסים בגין הוריהם שהלכו לעולמם. כדי לא להיכנס לתסבוכת הזו, מוטב למהר ולהכריז על יום קובע שבו יועברו נכסי היצור לידי חברת אחזקות שמניותיה – לאחר תשלום המיסים הנדרשים למדינה – יהיו בידי החברים. חברי הקיבוץ, ממועד שייקבע, ייהפכו לבעלי המניות של המשק החקלאי והתעשייתי שלהם שיעובד וינוהל, מן הסתם, על ידי תאגיד אזורי כלשהו. המניות הללו, כמו הדירות, יעברו בירושה: מהורים לבנים, מבנים לנכדים, מנכדים  לנינים. כשהזיקות הרגשיות "לבית" ילכו וייחלשו – הן יימכרו לכל המרבה במחיר. חופש הקניין והעיסוק יאפשרו ויכתיבו זאת.

אם העסק ישגשג, סביר שתאגידים גדולים, או בעלי הון כלשהם, יגלו עניין במניות ויתחילו "לאסוף אותן". יש רפת טובה, יש לול טוב, יש מטע לא רע ויש פוטנציאל תיירותי עצום. בעוד עשור הקיבוץ כבר יהיה אחרי הסדרי החובות וייעשה אטרקטיבי לקונים ומשקיעים. 

קשה להאמין שבעוד עשור או שניים בעלי המניות, בקיבוץ או מחוץ לו, יעמדו בפני הפיתוי. הם כבר לא יהיו אלה שבנו ולא אלה שהקימו. הם יכירו את הקיבוץ רק לפי ערך המנייה שבידם.

 

***

קצת אחרי המלחמה הגענו לביקור בקיבוץ. היתה מסיבה גדולה בבריכה והיה צפוף מרוב  חברים, תושבים, תושבי השכונה וילדיהם. הישוב גדל מאוד והשילוב בין השכונה לקיבוץ מתקדם. בסך הכל זה מה שרצו אדריכלי השינוי: פחות "בולשיט" שיתופי ותיקון עולם ויותר כסף בכיס; יותר נוף אנושי, נוכח ההתדלדלות וההזדקנות, פחות חשוב מאיזה סטאטוס ובאיזה מעמד. זה מה שקורה עכשיו ונראה שהרוב שבע רצון מן ה"מיני תמרת" (טוב, לא צריך להגזים, לחברים עוד אין וילות) ההולך ומתהווה כאן במקומו של הישוב השיתופי.

לאחר חלוקת הכיבוד, נטלה מנחת הערב את המיקרופון וקראה לקהל הרב להתאסף לפני הבמה, לקראת פתיחת התכנית. את דבריה פתחה ב"ברוכים הבאים למסיבה של הישוב המתחדש". אופס, אמרתי לעצמי, היא לא אמרה "הקיבוץ המתחדש", אלא "הישוב המתחדש". פרגנתי ליושר שלה. היא לא זייפה "קיבוץ מתחדש" במקום בו ברור שהמסע יסתיים בישוב קהילתי עם שוליים של ערבות הדדית.

***

מצחיק, אבל במלחמה, בעת ההתראה ברדיו מפני ירי הטילים, נזכרו שם  בשם המקורי של ראש הנקרה: הקריין הזהיר מפני נפילות על "כפר ראש הנקרה". כן, כך הוא מופיע ברשומות (כמו, למשל, "קיבוץ כפר עזה"). זה דווקא היה הזמן המתאים להחזיר לשם הקיבוץ את התיבה "כפר". ההגדרה הזו מתלבשת יפה על זהותו החדשה, כפי שהיא הולכת ומתהווה.

 


עוד מאמרים של עזרא דלומי



נכתב בתאריך
5/10/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו