עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

יום הכיפורים. בין אדם לחברו - לא בכדי הווידוי ביום הכיפורים נאמר בלשון רבים, "על חטא שחטאנו". פרוש הדבר, שאיני יכול להתחמק מהיותי חלק מחברה ואח
שיתופי-חדשני / אורי הייטנר
יום הכיפורים. בין אדם לחברו
28.9.2006

ראשי > אידיאלי

 

לא בכדי הווידוי ביום הכיפורים נאמר בלשון רבים, "על חטא שחטאנו".

פרוש הדבר, שאיני יכול להתחמק מהיותי חלק מחברה ואחראי על חולייה


"עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר. עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר...". כולנו מכירים את מאמר חז"ל הנ"ל. כולנו התחנכנו עליו בבית הספר.

 

והנה, שמעתי יותר מפעם אחת גישה המדירה רגליים חילוניות מיום הכיפורים, מתוך התבססות על דברים אלו. למותר לציין, שאת הדברים שמעתי דווקא מפי חילונים, שראו בכך פטור מיום הכיפורים. יום הכיפורים, כך הפרשנות הזו, עוסק בכפרה על חטאים שבין אדם לאלוהים ואין הוא עוסק בעניינים שבין אדם לחברו. ולכן, לנו כחילונים (אני סולד מהמושג "חילוני", שהינו זר לי, אך אני משתמש בו לצורך המאמר, כיוון שהוא המושג הסוציולוגי המקובל לתיאור הציבור אליו אני מתייחס א.ה.) אין עניין בו. עם גישה זו ברצוני להתמודד במאמר זה.

 

גם אם נקבל כפשוטו את הפרשנות למאמר חז"ל, לפיו יום הכיפורים הוא עניין שבין אדם למקום בלבד, אין הדברים מחייבים אותנו. אנו בני חורין לשנות, להוסיף ולגרוע, בכל התרבות היהודית. גם אילו יום הכיפורים היה יום שכולו עיסוק בעניינים שבין אדם למקום, אנו רשאים לקחת את סמליו של היום, ולצקת בהם תוכן חדש, שכולו חשבון הנפש על מה שבין אדם לחברו.

 

אולם במקרה זה, אין כל צורך בתוכן חדש, כיוון שהיחסים בין אדם לחברו הם לוז תכני יום הכיפורים.

 

מי שמצטטים את "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר", שוכחים את חלקו השני של המשפט – "עד שירצה את חברו". פירוש הדבר הוא, שבניגוד לעבירות שבין אדם למקום, שדי בצום, בתפילה ובצדקה (שאגב, היא בהחלט מצווה שבין אדם לחברו) כדי לכפר עליהן, אין די בכך כדי לכפר על עבירות שבין אדם לחברו. חז"ל רצו למנוע מצב שבו אדם פגע בחברו, גרם לו עוול, ולא יעשה את הדרוש כדי להתנצל בפניו ולרצותו, אלא יעדיף להמתין ליום הכיפורים, שבו תהיה שמיטה כללית של כל העבירות. לכן הם אמרו, שאפילו יום הכיפורים – אין די בו כדי לכפר על אותן עבירות, ואין יום הכיפורים משחרר אותי מלרצות את חברי שפגעתי בו. אולם יום הכיפורים הוא יום לבקשת סליחה איש מרעהו.

 

כאשר אנו מדברים על עבירות שבין אדם למקום – למה הכוונה? לכאורה, הכוונה בעבירות פולחניות. האמנם?

 

חמש פעמים במהלך יום הכיפורים מתפללים את תפילת הווידוי, אחת התפילות החשובות ביותר של היום הגדול. עומדים המתפללים, מכים על חזם ומתוודים בפני האלוהים על חטאים שחטאו "לפניך". והנה, בשום מקום לא נאמר "על חטא שחטאנו לפניך באי הנחת תפילין", לא "על חטא שחטאנו לפניך באי המתנה בת שש שעות בין בשר לחלב" ואפילו לא "על חטא שחטאנו לפניך בלחיצת ידה של אישה ובהאזנה לשירתה". כל אותם חטאים עליהם מתוודה אדם בפני המקום ומבקש את סליחתו, מחילתו וכפרתו ("ועל כולם אלוה סליחות, סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו") הן עבירות שבין אדם לחברו. בפני חברו עליו להתנצל ולרצות אותו, אך גם בכך אין די. בכך שפגע בחברו, או בכך שפגע בחברה, בקהילה – הוא חטא למקום. על כך עליו לצום ולהתפלל.

 

כך אומר הווידוי: "על חטא שחטאנו לפניך באונס וברצון ועל חטא שחטאנו לפני באימוץ הלב. על חטא שחטאנו לפניך בבלי דעת ועל חטא שחטאנו לפניך בביטוי שפתיים". וכך נמשכת הסדרה ובה: "על חטא שחטאנו לפניך בגלוי ובסתר... בגילוי עריות... בדיבור פה... בדעת ובמרמה... בהרהור לב... בהונאת רע... בוידוי פה... בוועידת זנות... בזדון ובשגגה... בזלזול הורים ומורים... בחוזק יד... בחילול השם... בטיפשות פה... בטומאת שפתים... ביצר הרע... ביודעים ובלא יודעים... בכפת שוחד... בכחש ובכזב... בלשון הרע... בלצון... במשא ובמתן... במאכל ובמשתה... בנשך ובמרבית... בנטיית גרון... בשיח שפתותינו... בשיקור עין... בעיניים רמות... בעזות מצח... בפריקת עול... בפלילות... בצדית רע... בצרות עין... בקלות ראש... בקשויות עורף... בריצת רגלים להרע... ברכילות... בשבועת שווא... בשנאת חינם... בתשומת יד... בתימהון לבב".

 

אם כן, לא זו בלבד שיום הכיפורים עוסק בעבירות שבין אדם לחברו – גם העבירות שבין אדם למקום הן, בעצם, עבירות שבין אדם לחברו. וגם ללא אמונה באלוהים, ניתן להתחבר אליהן כאשר "המקום" אינו האלוהים, אלא החברה, הקהילה.

 

עוד דבר יפה בוידוי הוא האחריות הקולקטיבית. למה עלי להתוודות על חטאים שלא חטאתי? מה לי ולזנות, לנשך, לגילוי עריות? ובכן, לא בכדי הווידוי נאמר בלשון רבים, "על חטא שחטאנו". פרוש הדבר, שאיני יכול להתחמק מהיותי חלק מחברה ואחראי על חולייה. איני יכול לחיות בחברה מושחתת, ולהסתפק בכך שאני בסדר ובכך אני את נפשי הצלתי. אם בחברה הישראלית יש עוני מחפיר, אבטלה גדולה, הפערים הגדולים ביותר במערב, ישראל היא המובילה בעולם בתחום הסחר בנשים, אלפי אנשים אינם מקבלים שכר על עבודתם לאורך חודשים ארוכים, נגע השחיתות פוגע כמעט בכל חלקה – אין די בכך שידינו לא תהיינה במעל, ונאמר: זה לא אנחנו, זה הם. זה אנחנו! חובה על כל אחד ואחד מאיתנו, לא רק לסור מרע ולעשות טוב, אלא גם להלחם ברע, כל אחד לפי יכולתו. וכל עוד החברה חולה, זהו חטא שחטאנו.

 

אין המדובר באחריות קולקטיבית שבאה לשחרר מישהו מאחריותו האישית. אין זה טיוח נוסח ה"כולנו אשמים" של הנשיא קציר לאחר מלחמת יום הכיפורים. זו אחריות קולקטיבית שנוספת על האחריות האישית.

 

****

 

יום הכיפורים הוא יום של חשבון נפש. בראש ובראשונה – חשבון נפש אישי, אך גם חשבון נפשה של החברה. אין הכוונה, שבכל ימות השנה פטור אדם מלתת לעצמו דין וחשבון על מעשיו, אך יום הכיפורים הוא היום שבו יהודי מתנזר מכל הגשמי והחומרי, ומתמקד בחשבון הנפש. לכן, זהו יום של התרוממות הנפש. זה המקום להפריך עוד שגיאה נפוצה, הרואה ביום הכיפורים יום אבל. אכן, יש בו סממנים הדומים לימי אבל, כמו צום ואי נעילת מנעלי עור, אך זהו יום מטהר, יום של הזדככות הנפש ושל התרוממות רוח. ולא בכדי נאמר ש"לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב ויום הכיפורים".

 

יום הכיפורים הוא גם יום של סולידריות לאומית של כל העם היהודי. בעבורי, עצם הידיעה שיחד עמי צמים מיליוני יהודים בכל רחבי תבל, ובמקביל אלי גם הם עושים את חשבון נפשם, היא בעלת חשיבות רבה וחלק מן העניין שלי ביום הזה.

 

 

****

 

יום הכיפורים הוא יום של תפילה ותענית לכיפור על החטאים החברתיים, אולם העובדה שהוא מכפר על עבירות שבין אדם למקום, אין פירושה שיכול אדם לחטוא כל השנה ולכפר על כך ביום הכיפורים ("אחטא ואשוב, אחטא ואשוב"). אין כל משמעות לתפילה ולצום, אם הם נועדו לכסות על עוול.

 

וכך מתייחס הנביא ישעיהו לפולחן שאין עמו צדק: "ואותי יום יום ידרושון, ודעת דרכי יחפצון, כגוי אשר צדקה עשה, ומשפט אלוהיו לא עזב. ישאלוני משפטי צדק, קרבת אלוהים יחפצון. למה צמנו ולא ראית? עינינו נפשנו ולא תדע? הן ביום צומכם תמצאו חפץ, וכל עצביכם תנגושו. הן לריב ומצה תצומו, ולהכות באגרוף רשע. לא תצומו כיום, להשמיע במרום קולכם. הכזה יהיה צום אבחרהו? יום ענות אדם נפשו... הלכוף כאגמון ראשו ושק ואפר יציע? הלזה תקרא צום ויום רצון לה'? הלוא זה צום אבחרהו: פתח חרצובות רשע, התר אגודות מוטה, ישלח רצוצים חופשים, וכל מוטה תנתקו. הלא פרוס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכיסיתו, ומבשרך לא תתעלם. אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח, והלך לפניך צדקך, כבוד ה' יאספך". (ישעיהו, נ"ח, ב'-ח').

 

אמירות כאלו נפוצות בישעיהו, בירמיהו, בעמוס, ולא בכדי הובטח במגילת העצמאות שמדינת ישראל תושתת על ערכי הצדק והשלום ברוח נביאי ישראל.




נכתב בתאריך
28/9/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו