עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

כמה הרהורים פוסט טראומתיים - אם גם הפעם תסתיים המחאה בהחלפת גרב ימין בגרב שמאל – העיקר שהחלפנו גרביים – ולא בכניסה מסיבית של הטובים ביותר לחיים הציבוריים והצה"ליים - נשארנו באותו הסרט

"כמה הרהורים "פוסט טראומטיים
מאת עזרא דלומי, 20.9.2006
עזרא דלומי

 

אם גם הפעם תסתיים המחאה בהחלפת גרב ימין בגרב שמאל - העיקר שהחלפנו גרביים – ולא בכניסה מסיבית של הטובים ביותר לחיים הציבוריים והצה"ליים - נשארנו באותו הסרט


ראש השנה הוא בדרך כלל זמן לסיכומים. נותנים ברקס לרגע, חושבים, מהרהרים, בוחנים מה היה, מנסים לנחש מה יהיה ומשגרים הגיגי נעילה ופרידה מן השנה שחלפה והגיגי תקווה וציפייה לזו שתבוא.  ברקס? עכשיו? כאשר הכל מסביב עדיין מיטלטל והאדמה עוד לא נרגעה מרעידותיה?!

מי יודע מה יהיה עם הנשיא? מי יודע אם תהיה אותה ממשלה? מי יודע לאן יתפתחו העניינים בצפון? ואיראן?! וסוריה?! והחמאס?! והזירה הפנים - ישראלית הרוטטת ומסמיקה מבושה?! מה כבר אפשר לסכם? לאיזה איחולים יכול להיות תוכן ממשי?

ברל אמר "בגנות הטיח ובזכות המבוכה". בגנות הטיח - כן, אבל בזכות המבוכה?! מה כל כך טוב בלהיות נבוך??

****

באביב 2000, קצת לפני הנסיגה מלבנון, נפגשנו, קבוצת חברים, במועדון בראש הנקרה, עם אפרים סנה. הרבה שרים, ח"כים וכל מיני בכירים הסתובבו אז באזור, עברו מישוב לישוב, בניסיון לשכך חרדות. היה ברור שהנסיגה מתקרבת, אך לא המועד והאופן שבו תתבצע.

סנה ניסה להיות רגוע, אך כשמפלס ה"מה יהיה"? ו"מי ישמור שיהיה כאן שקט"? הלך וגאה, הוא שחרר לרגע את מה שעל ליבו. במקום לשבת מודאגים, אמר לנו, עדיף שתעצרו את הפעילות של "ארבע אימהות". הדברים נאמרו בהרבה כעס ותסכול. מאחר וסנה איננו איש מתלהם ועמדותיו הביטחוניות נחשבות ל"שפויות" - יצאנו מודאגים. נראה שהוא ידע אז את מה שאנחנו טרם ידענו, על טיב הקשר בין איראן לחזבאללה ומשמעויותיו. על כך שיש כאן בעיה אזורית, לא בעיה מקומית.

עבר חודש והנסיגה הפכה לעובדה. התחושה היתה שברק עשה מעשה נכון. הבטיח וקיים. היכולת לבצע מהלך כזה בלילה אחד וללא נפגעים, אפילו עוררה התפעלות והתרגשות. אז מה אם כמה אלפי צד"לניקים נדפקו ונבגדו? כואב הלב, אבל ככה זה במלחמה. לא תמיד נידפק זה שמגיע לו להידפק. אז מה אם צה"ל השאיר בשטח ציוד יקר? אז מה אם זה נראה כמו בריחה? העיקר שאנחנו בחוץ. נסיגה כזו הרי אי אפשר לפרוס לחלקים קטנים. חוץ מזה, האו"ם הכיר בקו הגבול החדש וגם הודענו שכל תוקפנות נגדנו תיתקל בתגובה חריפה. והרי לא רק סנה מבין בביטחון, גם ברק מבין משהו בזה.

אם להודות, הדבר היחיד שטרד אז את המנוחה היו הדחפורים הענקיים שגילחו את ההר שמעל הקיבוץ, האבק שמילא את האוויר, פיצוצי הסלעים ויער האנטנות ומגדלי התצפית שבאו במקומן של חורשות האורנים. 

****

שש שנים אחרי, בתום(?) תשלום מחיר החללים והפצועים במלחמת לבנון השנייה, הנסיגה ההיא – ובעיקר  אופן ההתנהלות אחריה - נראים כמו לקיחת הלוואה בריבית קצוצה. השהייה בדרום לבנון גבתה חוב שנתי של כ-25 חיילים שהחברה הישראלית לא יכולה היתה לשלם. היא החליטה לדחות את הפירעון בהנחה ש"כשנגיע לגשר נטפל בבעיה", או בתקווה שהחוב יישכח, או שהקטיושות יחלידו. בינתיים החוב צבר ריבית רצחנית. חלפו שש שנים וזמן הפירעון הגיע. המחיר? תבדקו בעצמכם: הכפילו 6 ב-25, הוסיפו ריבית קצוצה ותגיעו לתוצאה.

למען ההגינות, יש גם חשבון אחר: שש שנים היה  שקט בגזרת הגליל ואפילו נהנינו מכל רגע: חיינו ברוגע יחסי, קיבלנו תיירים, לזמן מה היינו הטוסקנה של האזור. זהו חשבונו של מי שהחיים כאן הם עבורו סדרה מתמשכת של הפסקות אש.

אז מה, לא היה צריך לסגת? צריך היה. ואולם קרה שם לממשלה מה שקרה לה גם אחרי היציאה מעזה. כדי להרגיע את הפחדים ולהכשיר את דעת הקהל, היא פיזרה עננה של אופטימיות ועתיד ורוד שיבואו לאחר הנסיגה. עתיד ורוד לא הגיע. בגבול הלבנון היתה חטיפה והתחמשות עצומה; בעזה היו קסאמים. תגובה מיידית חריפה היתה מאותתת לציבור שההבטחות לשקט היו הבטחות סרק. מה עושים? לא ממהרים להגיב. מורחים, מתרצים. התגובות לחטיפה ולקסאמים הראשונים היו רופסות. אחר כך, "כשהעומס הצטבר", באו תגובות היתר. השאר - להיסטוריה.

****

העשור האחרון "מייצר" מלחמות שונות מאלה שלמדנו להכיר. ראשית - מלחמות לא מדינתיות, או מדינתיות הנעשות באמצעות ארגונים שלוחים המקשים על יכולת התגובה כלפי "הכתובת האמיתית". שנית - כניסת גורם המתאבדים:  צפיתי לאחרונה בסרט "טיסה 93". סרט אמריקאי, מאוד לא הוליבודי, על גורלו של המטוס הרביעי שנחטף ב-11.9.2001 והתרסק הרחק מן המקום שייעדו לו החוטפים. לאורך הסרט התמקדתי בחוטפים תוך שאני תוהה מה עושים נגד אנשים שמותו של היריב חשוב להם יותר מאשר חייהם שלהם. מלחמת מקדשי המוות (או התקווה לחיי עולם הבא) מול מקדשי החיים. כבר למדנו בפיגועי האנתיפאדה שזהו פלונטר שבו כרוכים מרכיבי פוליטיקה, דת, חינוך ותרבות בסבך המצריך התרה:  אשר לדת - לדת; אשר לפוליטיקה - לפוליטיקה. עניין סבוך מאין כמותו.

שלישית - עניין שבלט במלחמה האחרונה, והוא המעבר "ממלחמות איכות" ל"מלחמות כמות" - פחות קרבות תנועה שבהם יש לצה"ל יתרון ויותר קרבות אש סטטיים הכוללים  פגיעה אזרחים ובתשתיות אזרחיות. חזבאללה הצליח במלחמה האחרונה לשתק את צפון הארץ. מה יקרה אם מצב כזה יתפתח (אולי בו-זמנית) בגזרות אחרות? האם כל הארץ תשותק?

במלחמה כזו המרכיב הטריטוריאלי ואופן פיזור האוכלוסייה הוא קריטי. זו בטן ישראלית רכה שקל יחסית לחבוט בה. מניחים טיל, מכוונים לאזור צפוף אוכלוסיה, מפעילים בשלט רחוק ומסתלקים. מי שגדל על אסטרטגיה של "מכת נגד מקדימה" ו"העברת הקרב לשטח האויב" כדי להרחיקו מהמותניים הצרות של ישראל, תוהה מה נשאר מכל זה "בעולם המלחמות החדש" שבו ככל שהטכנולוגיה יותר מתוחכמת, כך גם מתגלה כוחם של האמצעים הפשוטים.

****

ולבסוף, יש קסם רב בתנועות מחאה: הנה אזרחים עושים מעשה, הנה הם כופים דעתם על הממשלה, אבל תנועות מחאה הן פרויקטוריות לעניין אחד, מעכשיו לעכשיו: הן מפילות ממשלות, הן מסיגות צבא, אך הן לא אחראיות ליום שאחרי. אז מה אם הממשלה החדשה שתקום תהיה גרועה מקודמתה, אז מה אם בעקבות ההתנהלות שלאחר הנסיגה תבוא עוד מלחמה, אנחנו את שלנו השגנו.

לדברים רבים נחשפנו במלחמה הזו. אחד מהם, פחות מדובר, הוא אובדן המימד השליחותי בחיינו. ההפרטה העמוקה, כולל של הפוליטיקה (הפריימריס), שהולידה את תרבות ה"עושה לביתו", את "הכל אישי" ואת הרווח המיידי של הפרט כבסיס לערכיה ולאושרה של חברה, דרדרה את מעמד השליחות הציבורית (גם הקבע בצה"ל הוא שליחות) שהתמורה הישירה לה איננה רק כספית.

לא הטובים ביותר - רחוק מאוד, אם לא ההיפך מכך - נמצאים היום ליד הגה השלטון; לא הטובים ביותר מנהיגים את צה"ל. מספיק להאזין לרטוריקה המתלהמת שליוותה את תופי המלחמה כדי להבין זאת. מספיק היה לשמוע כמה מ"הדיווחים המצריים" של מפקדינו: כבשנו פה, הכינו שם, החזבאללה בורח...". אם גם הפעם תסתיים המחאה בהחלפת גרב ימין בגרב שמאל – העיקר שהחלפנו גרביים - ולא בכניסה מסיבית של אנשים איכותיים לחיים הציבוריים והצה"ליים, אז נשארנו באותו הסרט. 

                                                                                                                             

עוד מאמרים של עזרא דלומי



נכתב בתאריך
20/9/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו