עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

תצפית אישית / אבישי גרוסמן - על סיפורי "העולם האמיתי" * עוד על מחיר המלחמה בלבנון * ועל כזה כאילו שיתופי


תצפית אישית / אבישי גרוסמן
6.9.2006



אבישי גרוסמן


 

על סיפורי "העולם האמיתי"

עוד על מחיר המלחמה בלבנון

ועל כזה כאילו שיתופי

"אז תחליפו מקום עבודה"  

    

הם נפגשו עם המתמחרת, אישה מנוסה, בעלת מקצוע, ועירונית. המתמחרת, בקול ענייני ומתכתי משהו, בישרה להם  שהיא חייבת לתמחר אותם תמחור נמוך, כפי שמקובל בשוק העבודה החיצוני. בני הזוג, מורים ומחנכים במקצועם ובעיסוקם, נדהמו. שניהם,  בני קיבוץ שבחרו בעיסוק בחינוך והוראה מתוך אהבת המקצוע וגם מתוך הכרה עמוקה בחשיבותו. אז מה אתן מציעות לנו לעשות עכשיו? שאל הבעל כאשר הוא מפנה את מבטו לעבר האחראי על משאבי אנוש בקיבוץ. יש לכם שני ילדים לפרנס, משכורתכם לא מכסה את ההוצאות הנובעות ממצבכם המשפחתי, ולכן אני מציע לכם להחליף מקום עבודה ואולי לעשות הסבה מקצועית, השיב האחראי על  משאבי אנוש שהובא  מקיבוץ שעבר הפרטה עמוקה. האם עליי להבין מכך שחשיבות איכותו  של חינוך ילדינו לא נלקחת בחשבון כאשר מתמחרים את משרות העובדים בחינוך? שאל הבעל ופניו הפכו לבנים והמתח שקרן מהן מילא את החדר כולו.  כן. ענה איש משאבי אנוש. פעם, בקיבוץ הישן,  היה זה מרכיב מרכזי. כיום הפרמטר היחיד הקובע את גובה התמחור של המשרה הוא גובה השכר שמקבל בעל המקצוע עליו מדובר מחוץ לקיבוץ. כמו שאומר מנהל בית הספר בו אתם עובדים "ברוך בואכם לעולם האמיתי". לטענתו  רק ככה, בהתייחס לשכר העובדים במקצוע מקביל מחוץ לקיבוץ, ניתן לקיים ניהול כלכלי יעיל. בולשיט גמור, חשב לעצמו המורה שחינך בעבר כיתות רבות, בולשיט המעיד על שינוי סדרי עדיפויות, ועל אובדן דרך גמור.

שבועות אחדים לאחר שיחת התמחור הפך המורה לאינסטלטור במפעל השייך לקיבוץ השכן בעוד אשתו המורה הפכה לסוכנת תמרוקים של חברה הממוקמת בעיר הגדולה.

את מקומם בחינוך ובהוראה תפסו שני מורים שכירים שפוטרו לפני זמן לא רב מבית ספר באחת מערי הפיתוח.

מצבנו הכלכלי השתפר בהרבה, דיווח המורה לשכנו. המשכורת שאנחנו מביאים הביתה גבוהה בהרבה והאחריות המוטלת עלינו קטנה באופן משמעותי מאשר הייתה בעברנו כעובדי הוראה. אני עושה כול מאמץ כדי לא להתעניין במה שקורה בבית הספר בו עבדתי שנים רבות. השמועות המגיעות אלי גורמות לי כאב גדול שאני מתקשה לשאתו.

והרי אומרים האומרים,  כול אחד צריך להיות אחראי רק לעצמו, הוסיף המורה, מכאן אפילו שיחרב מסביבי הכול, אני חייב לדאוג שהמשכורת שאני מביא לקופת הקיבוץ תהיה גבוהה ככול האפשר, כך שחלק גדול יותר יגיע אל תקציבי האישי. כול היתר, כנראה, הפך  לשולי או בלתי חשוב בכלל. ככה אתה מרגיש, שאל השכן את המורה. כן, ענה המורה, אני משתדל להרגיש כך ולהתנהג בהתאם, אבל לא תמיד אני מצליח במשימה בלתי קדושה זאת. אחרי הכול  אהבתי מאוד את עבודת ההוראה והחינוך, ותמיד האמנתי שאני עושה דבר בעל משמעות שחברי הקיבוץ מעריכים אותו הערכה רבה מאוד. אבל הזמנים השתנו, הקריטריונים להערכת האדם חבר הקיבוץ התהפכו על פניהם, וכבודו של חבר הקיבוץ נמדד היום על פי גובה הכנסתו במקום תרומתו הכוללת לחברה בה הוא חי.

אחרי שתיקה קלה, רווית עצב והשלמה עם המציאות החדשה, פנו השכנים איש איש לדרכו.

 

לאן הולכים מכאן

 

צפירת האזעקה  נשמעה בעוצמה רבה ברחבי הקיבוץ והקצין שחזר מחופשה קצרה מאזורי הלחימה בלבנון, נטל בידיו את בנו התינוק והתיישב במקום הנראה לו הבטוח ביותר בדירתו. הטירוף רודף אחרי עד כאן, למקום האינטימי ביותר בו חיים בשלווה יחסית כול בני משפחתי. לאחר שארגן את בנו במיטה מאולתרת, כיסה אותו בשמיכה דקה החל למלמל כאילו לעצמו, כאשר אשתו, שהייתה עסוקה בהכנת אוכל לתינוק, דמתה לשמוע קטעי משפטים שיצאו מפיו, שנשמעו לה נוגדים לחלוטין מאלה שאמר לה רק אתמול כאשר חזר מהחזית בלבנון. המילה טירוף, הפקרות, חסר אחריות, נשמעו בתדירות הולכת ומתגברת, כאשר מנגינת הדברים נשמעה מיואשת וכועסת כאחד.  

חלפו להם חמש עשרה דקות, הסכנה חלפה לכאורה, הקצין ובנו התינוק יצאו לשחק על הדשא המוצל על ידי עצי פרי שנטעו לפני שנים אחדות על ידי עובדי הנוי המסורים של הקיבוץ.

 בבוקר שלמחרת היום, לבש הקצין את מדיו שכובסו במהלך יום אתמול, נשק לבנו התינוק ולאשתו, ויצא בצעדים כבדים והלך לעבר המכונית הצבאית בה חיכה לו בסבלנות נהגו הנאמן. מוישלה סע, לבנון בידנו, חוזרים להכות בהם חזק ולא באופן אלגנטי, אמר לנהגו ופניו הביעו נהרה של שביעות רצון של מנצח בתחרות אגרוף חשובה. 

יומיים מאוחר יותר, באיחור קל, עמד הקצין יחד עם חבריו לקיבוץ מתחת לעצי האקליפטוס  כאשר ארונו של צוף אלמוג, שנפל בקרב באחד הכפרים בלבנון, בנו של חברו הטוב, תורן אלמוג, הורד אל קברו.

שעה מאוחר יותר, תוך שהוא מתמודד עם כאב ראש חזק, נכנס הקצין למיטתו, התכסה בשמיכה וידע בוודאות כואבת שאין מחוץ לשמיכה המכסה את ראשו שום מגדלור המסמן את הכיוון אליו היה רוצה לפנות. המבוכה והכאב מילאו את כול כולו, ההרהורים הטורדניים בכול הקשור לשאלה על מה הורגים ונהרגים שם בארץ המקוללת ההיא מילאו את שורש הווייתו, עד שנרדם וישן שינה טרופה עד הבוקר שלמחרת.

 

שיתופי עאלק

 

החבורה התכנסה אצל מוליק בדירה. בני ארבעים ומשהו, פעילים מרכזיים בקיבוצם, חברים אישיים וחלוקים ביניהם על כיווני ההתפתחות הרצויים של קיבוצם. זה לצד זה ישבו יוסי, המכונה יוסיניו, בן קיבוץ הנשוי לבת הקיבוץ השכן,  שהיה המנהיג הבלתי מוכתר של מבקשי השינוי באורחות החיים, ופדרו, הנשוי ליוליאנה - שניהם עולים מארגנטינה - אשר הביא לידי הביטוי הצלול ביותר, הקיצוני ביותר, את התפיסה השיתופית הקלאסית. שנים הם מנהלים את הויכוח ביניהם, עובדה שלא פגמה במערכת היחסים הטובה ששררה ביניהם. השעה הייתה כבר קרוב לחצות, קליפות הגרעינים נערמו בערימות גדולות ובקבוק הוודקה היה מרוקן כמעט לחלוטין.

פתאום, ללא הכנה מוקדמת, פנה פדרו לעבר שכנו יוסיניו, חבר אישי ויריב רעיוני ומלמל כאילו לעצמו:  "אני בעד המשך קיומו של הקיבוץ השיתופי, הקיבוץ של פעם. רק זה נותן לי את טעם החיים במקום הזה. נכון שמצבי שונה מאוד ממצבך, כי הרי זה לא סוד שהורי שולחים לי כמה מאות דולרים כול חודש, עובדה המקלה עלי מאוד את החיים בקיבוץ. אני יודע שמצבך כבן קיבוץ הנשוי לבת קיבוץ שונה מאוד ממצבי. להוריכם אין אפשרות כלכלית לסייע לכם סיוע ממשי. ובכול זאת אני מצפה שנמשיך שנינו לקיים את אורחות החיים בקיבוץ כפי שעוצבו על ידי ותיקי המקום." פדרו סיים את המונולוג, לגם את שארית הוודקה שנשארה בתחתית כוסו, קם בכבדות ממקומו ועזב בלוויית אשתו את החדר.

שיתופי עאלק, חשב לעצמו יוסיניו, שיתופי עאלק החבר שלי ושותפי לדרך.  

 


למאמרים של אבישי גרוסמן



נכתב בתאריך
6/9/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו