עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לא הכל שחור - מדינית ישראל יצאה מהמלחמה בלבנון במצב טקטי טוב יותר מזה שהיה בעת שנכנסה אליה. הקרבת העורף חשפה אובדן סולידאריות המהווה איום קיומי
לא הכל שחור
מאת אלדד שלם, 5.9.2006



מדינית ישראל יצאה מהמלחמה בלבנון במצב טקטי טוב יותר מזה שהיה בעת שנכנסה אליה. הקרבת העורף חשפה אובדן סולידאריות המהווה איום קיומי

לא הספיק שאון התותחים לידום וכבר נקלענו אל ליבה של סחרחורת חדשה. גלי ביקורת מימין ומשמאל, וקולו של ההמון צמא הדם נשמע למרחוק. היטיב לתאר את המצב יאיר לפיד בהשוותו את דפוסי ההתנהלות הציבורית שלנו לאלו של קבוצת כדורגל בליגה הישראלית. כל החמצה או  מעידה קטנה כרוכה באופן מיידי במהלכים לפיטורי המאמן, בדיוק כמו שכל שער מקרי הופך את אותו מאמן או שחקן לאליל ההמונים. אל מול הלכי רוח כאלה, המועצמים ונתמכים על ידי תקשורת צמאת רייטינג, יש קושי להציב ניתוח מצב מאוזן וחף מאינטרסים. לפי כך ייתכן והדברים שיובאו בהמשך ייראו לא רלבנטיים, אך לתחושתי יש לומר אותם.

 

ראשית, ברצוני לומר שמדינת ישראל יצאה מהמלחמה במצב טקטי טוב יותר מזה שהיה בעת שנכנסה אליה. האיום האסטרטגי שהלך ונבנה על הגבול הצפוני הוסר. החזבאללה הורחק מהגדר ובמקומו נכנס צבא לבנון מגובה בכוח רב לאומי. מערך הטילים ארוכי הטווח הושמד והיכולת להפעיל את הטילים קצרי הטווח שעוד נותרו אבדה כמעט לחלוטין. מצבו המדיני בלבנון של החזבאללה הוחלש למדי, והובהר שישראל איננה מתכוונת יותר להבליג על פגיעה בריבונותה. גם הטענה שכושר ההרתעה שלנו נחלש היא בעיקרה אינה נכונה, שכן, בהיבט האסטרטגי, אין מדינה באזור שלא תיקח בחשבון את הסכנה שהומחשה במלחמה זו של הרס תשתיותיה האזרחיות  בבואה לפתוח במלחמה איתנו – גם אם בשדה הקרב עצמו נוצרו בקיעים באמונה בעליונותו המוחלטת של צה"ל במערכה הקרקעית, וביכולתו לסיים כל עימות בניצחון מהיר.

 

נשאלת אם כן השאלה כיצד קורה שנוכח תסריט שקודם למלחמה היה ניתן להגדרה כ"חלום רטוב" של מדינת ישראל, מתפתחים אצלנו גלי הביקורת לגבהים הנוכחיים.

 

***

 

חלק מהתשובה מצוי, כאמור, במגרש של התקשורת צמאת הדם והרייטינג, חלק אחר במגרש של "הכתומים", המחפשים דרכים לעצור את המשך מהלך ההתנתקות וחלק נוסף באגו המנופח של כל מיני לשעברים המסרבים להכיר בכך שזמנם עבר ושכחו שגם בתקופתם היו תקלות לא פחותות, שקורות תמיד כשנוקטים מהלכים מלחמתיים, או שאי עשייתם היא זו שיצרה את המצב שחייב את הפעולה בעת הזו.

 

איני רוצה להיכנס כרגע למגרשים האלה אלא לנתח בכל זאת את שלושת מישורי השגיאה העיקריים של הממשלה בניהול המלחמה:

 

הצבת מטרות לא ריאליות

מטרה כמו מיגור מוחלט של החזבאללה בדרום לבנון היא בלתי ניתנת להשגה מתוקף העובדה שהחזבאללה הנו כוח המבוסס על אזרחי דרום לבנון ושום כוח בעולם לא יוכל לעשות את האבחנה החדה בין אזרח ללוחם. לפיכך,   מיותר היה לדבר על מיגור מוחלט. כך גם לגבי היעד של החזרת החטופים ללא מו"מ – ברגע שבוצעה החטיפה והחיילים יצאו אל מחוץ להישג ידנו – אין שום אפשרות להגיע אליהם ללא מו"מ (ראה מקרה גלעד שליט המוחזק במקום שהרבה יותר קל להגיע אליו ובכל זאת לא מצליחים). הממשלה קוטפת עכשיו את הפירות הבאושים שנופלים בחלקו של מי שלא עומד ביעדים שהוא במו ידיו הציב לעצמו.

           

הססנות בניהול הטקטי

 ברגע שהוחלט לנקוט בפעולה צבאית נרחבת נגד אירוע החטיפה אי אפשר לגמגם – יש לשאוף לסיום מהיר ונחרץ של המהלך. גמגום והססנות – גם כשהם נעשים מתוך שיקולים חשובים של הימנעות מקרבנות מיותרים - מביאים בסופו של דבר לקרבנות במקומות אחרים,  וזאת מעבר לתחושת התסכול וחוסר האמון שהם יוצרים. במקרה הנוכחי, היסוס בשדה הקרב משמעותו הייתה יותר קרבנות בעורף. ההימור הזה על העורף היווה תקדים בתפיסת המלחמה של ישראל שהייתה מבוססת תמיד על העברת המלחמה אל שטח האויב במהירות האפשרית כדי לא לסכן את העורף. דומה שהממשלה לא העריכה נכון את ההשלכות הפסיכולוגיות של מהלך כזה – במיוחד כאשר הוא נמשך על פני כל כך הרבה זמן.

 

אפשר לבקר את הממשלה בשני המישורים הללו – אך אסור לשכוח שבשניהם ישנם גם נימוקי נגד – מה גם שבמלחמה הנך מתמודד עם אויב שגם הוא פועל בשטח. ישנם אילוצים בין לאומיים ולעתים מתחוללים מהלכים שלא ניתן לצפותם מראש. הצרה שזה לא משכנע את כל החכמים מטעם עצמם, המתמחים באמירה "אני הייתי עושה זאת יותר טוב" ...

ואולם במישור השלישי יש  פחות נימוקים לקולא:

 

הפקרת העורף

מרגע שנבחרה הטקטיקה האיטית בשדה הקרב, הוקרב העורף. בשלב הזה הייתה חייבת המדינה לגייס את כל משאביה ולמצוא מענה אמיתי לבעיה. התחושה שנוצרה בתחום זה הייתה של הסרת האחריות של המדינה מתושביה – ובמיוחד מהחלשים שבתוכה. החזקים הרי דאגו לעצמם. אבדן העשתונות והדרך בתחום זה אינו תלוי במהלכי האויב ואינו תלוי באילוצים בין לאומיים – הוא תלוי רק בנו,  וכאן נראה שנכשלנו בגדול. אבדן הערך של הסולידאריות הממלכתית הגלום בכישלון מעין זה מהווה איום קיומי על עתידה של המדינה. בשמה של הסולידיות הזו אנו שולחים בנים למלחמה ובשמה נהרגים. אם המדינה תאבד את האחריות לתושביה הרי שהם יאבדו את המחויבות כלפיה. לכן כישלון במערכה הזו מהווה תמרור אזהרה לכושר עמידתנו בעתיד יותר מכל מה שקרה או לא קרה בשדה הקרב עצמו.

 

***

 

כאן יש לבוא חשבון עם מי שחרט על דגלו את נושא הסולידיות החברתית – עמיר פרץ.  כמי שהתגייס ופעל למען בחירתו מתוך אמונה שהוא האיש המסוגל לטפח מחדש את החזון והמעשה של הסולידאריות החברתית, ציפיתי שברגע מבחן שבו מצויים בידיו הכלים והתקציבים לעשות מעשה, הוא יהא זה שיוביל עשייה משמעותית שכזו. איני בא אליו בביקורת נוקבת על אופן ניהול המלחמה הצבאית/מדינית – בתחום זה, לפחות במבחן השורה התחתונה, הוא וראש הממשלה אפילו הצליחו – אך בתחום המלחמה האזרחית הם נחלו כישלון צורב. העניין הוא שמראש הממשלה לא ציפינו לכלום בתחום הזה. ואפרופו דגלים –  גם בתחום החתירה לשלום, שהיה הדגל השני על עמיר פרץ, לא נרשמו הישגים מזהירים -  שהרי אין סתירה בין ניהול נחרץ של לחימה לבין חתירה לשלום. לא נחשפנו לשום הושטת יד משמעותית לשלום תוך כדי המלחמה וגם כעת לא נאמרה מילה לשכנינו בלבנון וברשות הפלסטינית בדבר השאיפה לבנות ביחד גבול של שלום.

 

במצב עניינים זה – קשה לראות מי יהיה זה שיוכל להרים את שני הדגלים הללו – ובלעדיהם קשה לראות כיצד צועדת מדינת ישראל את צעדיה לקראת העתיד שאחרי המלחמה. מיותר לומר שאת הסוגיה הזו שום ועדת חקירה לא תפתור.

 




נכתב בתאריך
5/9/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו