עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

ברית דמים - מן הראוי שהמגזר הדתי לאומי והמגזר הקיבוצי ישתפו פעולה ביניהם במאבק על פני החברה הישראלית, כפי שהם עושים בשרות הצבאי ובהגנה על המדינה

שיתופי-חדשני / אורי הייטנר
ברית דמים
30.8.2006

ראשי > אידיאלי


שיתוף פעולה

 

 

מן הראוי שהמגזר הדתי לאומי

והמגזר הקיבוצי ישתפו פעולה ביניהם

במאבק על פני החברה הישראלית,

כפי שהם עושים בשרות הצבאי

ובהגנה על המדינה


דבריו של ראש אכ"א על היעדרם של בני תל-אביב ממפת השכול, עוררו תגובות נזעמות. כדרכו, שטרן היה בוטה מידי. כדרכו, הוא אמר דברים שאינם ראויים למעמדו ולתפקידו הרשמי. וכדרכו... הוא צדק.

 

הוא צדק, אם כי צדקת דבריו אינה דווקא במיקוד בעיר ת"א, אלא בת"א כסמל; סמל לשיעור הנמוך של התגייסות לצה"ל ובפרט ליחידות הקרביות בקרב בני הציבור הוותיק, בן המעמד הבינוני, בערי ישראל, ובפרט במרכז הארץ. מכתב של לוחם מיל', הרץ בימים אלה ברשת האינטרנט, מספר אף הוא על קצין מרעננה, שסיפר שהוא היחיד מבני מחזורו שהתגייס ליחידה קרבית.

 

איני רוצה לעסוק כאן באלה שנעדרים ממפת השכול, אלא באלה המאכלסים אותה. בולטות ביניהם שלוש קבוצות – בני ההתיישבות העובדת ובעיקר בני קיבוצים, בני הציונות הדתית ובעיקר בני ההתנחלויות ביש"ע ועולים חדשים.

 

***

 

בולטותם של בני הקיבוצים ובני ההתנחלויות בקרב הלוחמים ובקרב הנופלים מעוררת עניין לנוכח העימות המתמשך בין שני המגזרים הללו לאורך עשרות השנים האחרונות. העימות הזה הגיע לשיאו לפני שנה בדיוק. בני הציונות הדתית ראו בעקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון פגיעה קשה ביותר, מעבר להתנגדותם האידיאולוגית למהלך. לעומת זאת, התנועה הקיבוצית גיבתה את המהלך בתמיכה גורפת. התמיכה הגיעה לשיא, ליתר דיוק – לשפל, בחתימתם של מאות קיבוצניקים על עצומה שאורגנה בידי התנועה הקיבוצית, בה הם מביעים נכונות להתנדב להשתתף בפועל בעקירת היישובים. אמנם העצומה הזו היתה פיקציה, הרי ברור שאיש בצה"ל לא התכוון להשתמש במיליציה כזאת, אולם עצם הנכונות הזו להתנדב, מבטאת ניכור ושנאה של מתיישבים ממגזר אחד כלפי מתיישבים ממגזר אחר. והנה, חלפה שנה בלבד, ושוב לחמו שני הצדדים שכם אל שכם במיטב היחידות. לחמו יחד, ורבים נפלו יחד.

 

לכאורה, לא קשה להסביר את התופעה. מדובר בשתי קבוצות אידיאולוגיות, המאמינות בדרכים רעיוניות שונות, אך הנאמנות למדינה והנכונות להלחם על קיומה וביטחונה במסירות נפש משותפת להן. אך טבעי, שחברות המחנכות להתנדבות לצה"ל הן חברות המחנכות למעורבות פוליטית ומחויבות אידיאולוגית, גם אם מדובר בקבוצות בעלות השקפת עולם שונה.

 

ובכל זאת, העובדה שקיים פער כה גדול במחויבות לשירות בצה"ל בין מגזרים שונים בחברה הישראלית, מחייבת גישה חדשה. גישה שבה המגזרים המחויבים והמתנדבים יהיו בני ברית בחברה הישראלית, לא יריבים ובוודאי לא אויבים. שני המגזרים הללו, הקיבוצי והמתנחלי, דומים זה לזה לא רק בגיוס לצה"ל, אלא גם בחיי קהילה כפרית המבוססת על ערכים של סולידאריות, אכפתיות ומחויבות חברתית. שני המגזרים הללו מגלים מעורבות חברתית, תרומה לחברה הישראלית והתגייסות למשימות לאומיות. שני המגזרים הללו דומים בפער בינם לבין החברה הישראלית שמתבססת יותר ויותר על אגואיזם, תחרות פרועה ומרוץ אחרי הבצע. החולי החברתי שהתגלה בהפקרת החלשים בעורף, הוא פרי הבאושים של ביסוס החברה הישראלית על דרך זו. המגזר הדתי לאומי והמגזר הקיבוצי מבטאים אלטרנטיבה ערכית.

 

מן הראוי ששני המגזרים הללו ישתפו פעולה ביניהם במאבק על פני החברה הישראלית, כפי שהם משתפים פעולה ביניהם בשרות הצבאי ובהגנה על המדינה, במקום לעמוד משני צדי המתרס ולהיאבק אלה באלה. המשותף בין שני המגזרים גדול בהרבה מן המפריד ביניהם והמאבק הציבורי ביניהם הוא עיוות.

 

***

 

התנועה הקיבוצית מצויה כבר למעלה מעשרים שנה במשבר קשה, בשבר אידיאולוגי, כלכלי ודמוגראפי, במהלכים של הפרטה והתפרקות. החיילים הסדירים ואף המילואימניקים הצעירים נולדו לתוך המציאות הזאת. והנה, מסתבר שהמשבר הזה לא פגע בערכים הפטריוטיים, בהתנדבות ליחידות קרביות ובנכונות להקריב את החיים למען המולדת.

 

הציונות הדתית נמצאת במשבר קשה ביותר מאז עקירת היישובים, שבא לידי ביטוי בניכור כלפי המדינה וצה"ל. והנה, בעיצומו של המשבר, בעיצומה של הטראומה, במבחן הראשון הוכיחו בני הציונות הדתית שמחויבותם הלאומית והממלכתית חזקה דיה כדי לעמוד בטראומה ולהמשיך להתנדב ולהלחם.

 

בתוך התנועה הקיבוצית מכרסם סרטן הסרבנות זה שנות דור, מאז מלחמת לבנון הראשונה ודרך שתי האינתיפאדות. בציונות הדתית קיימת הסתה חמורה לסרבנות – תחילה סירוב לקחת חלק בעקירת היישובים, ולאחר מכן פגיעה בחיילים שהשתתפו בעקירה והסתה לסרבנות גורפת, כולל במלחמה הזאת. והנה, בשעת מבחן הוכיחו שתי החברות הללו, שהמחויבות הלאומית והאחריות הממלכתית בתוכן גדולים וחזקים ומארת הסרבנות היא תופעה הנהנית מחשיפה תקשורתית גדולה, אך היא שולית שבשולית והשפעתה על הנוער – אפסית.

 

הגיעה השעה שהתנועה הקיבוצית והציונות הדתית תשלבנה ידיים ותהפוכנה את העוינות ההדדית לברית בין שותפים. הגיעה העת שברית הדמים הכרויה בין שתי החברות הללו, תהיה גם לברית חיים; ששותפות הגורל תהיה גם לשותפות יעוד.

 

התוקפנות הערבית כלפי ישראל מלבנון ומרצועת עזה אחרי הנסיגה המלאה, מוכיחה שהסיבה לסכסוך אינה שטחים אלה או אחרים, אלא ההתנגדות לעצם קיומה של מדינה יהודית בא"י. לנוכח מציאות זאת, אין כל סיבה שנתיש את כוחותינו בקרע המיותר סביב שאלת השטחים, ובעימות חסר תוחלת בשאלת השלום, שהרי אין לנו פרטנר לשלום.

 

אפשר ורצוי להניח בצד את הוויכוח העקר הזה, ולשתף פעולה במאבק על דמותה של החברה הישראלית.




נכתב בתאריך
30/8/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו