עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

תצפית אישית / אבישי גרוסמן: על האורווה כמשל * על מסתרי השכר הקיבוצי * על מחושי הצעירים * ועל משהו מהרוח של פעם

תצפית אישית / אבישי גרוסמן
29.8.2006



אבישי גרוסמן


 

על האורווה כמשל

על מסתרי השכר הקיבוצי

על מחושי הצעירים

ועל משהו מהרוח של פעם

האם סוס לסוס יביע אומר?

 

הסוסים עומדים אחד ליד השני באורווה.

החזקים והצעירים מקבלים מבעל הבית שעורה משובחת. החלשים והזקנים מסתפקים בקש. כי כך היא דרך העולם בימינו אלה. החזק זוכה ועל החלש להסתפק בשיירים שהשאיר אחריו החזק.

לפני שנים אחדות הזקן והחלש היה צעיר וחזק. השקיע מאמצים, סחב את המשאות הכבדים בהתאם לצו התקופה וטיפח את הסייח שברבות הימים הפך לסוס חזק לתפארת.

בימים הראשונים, לאחר מדידת התועלת של כול אחד מדיירי האורווה,   היה הסוס החזק מפריש ממזונו המשובח גם לסוס החלש והצולע. אבל כאשר חלפו השנים ליבו נעשה גס ברצונותיהם של שכניו לאורווה, ליבו הלך והתכווץ כאשר הפריש ממזונו המשובח לשכניו שהפכו בעיניו למיותרים ומכבידים.

מה שהיה היה, הסביר האיכר לסוסים. פעם כל הסוסים היו שווים בערכם. הזקן תרם את תרומתו והצעיר - יכולתו לתרום עדיין לפניו. לתרומה בעבר ולפוטנציאל לתרום בעתיד לא היה ביטוי בטיב השעורה שקיבל כל אחד מהסוסים החיים באורווה שלי. אבל הזמנים השתנו. מי שעבר זמנו גם בטל קורבנו. עכשיו כל סוס מקבל אוכל בהתאם לכישוריו המדידים, לדירוגו בסולם סוסי העבודה, בהתאם לתקנים שנקבעו על ידי אגודת הסוסים הישראלית. ומה בקשר לתרומתו של כל אחד מאתנו בכל הקשור ליצירת האווירה באורווה, במאמץ למניעת סכסוכים בין הסוסים, שאל הסוס הזקן כאשר הוא לועס את הקש היבש שהוגש לו זה עתה על ידי האיכר. זה לא נחשב, זה נעשה בהתנדבות, השיב האיכר ונעל את דלת האורווה מאחוריו.

הסוסים הצעירים והחזקים שנשארו באורווה צהלו, התווכחו ולאחר מכן התפתח ביניהם ריב שבסופו נשך אחד הסוסים הצעירים והחזקים את חברו בצווארו, הדם החל שותת בקילוח הולך ומתחזק, הסוס הצעיר הנשוך רבץ אין אונים על מקומו עד שנדם חרחורו. 

יכולתי לסייע, הם הרי רבו על שטויות, אמר לעצמו זקן הסוסים באורווה והמשיך ללעוס בעצב את הקש שהלך ואזל מהאבוס. 

 

כמה אתה שווה?

 

כמה אתה שווה, שאלתי את ידידי שזה עתה חזר מפגישה עם המתמחרת. לאחר שתיקה של רגע, כאשר מבוכה ואי נוחות שיחקו בערבוביה בהבעת פניו,  נטל ידידי את מגש האוכל תוך שהוא ממלמל לעצמו, ואולי גם לאוזניי, מילים שאת תוכנן לא הצלחתי להבין.

יומיים מאוחר יותר, כאשר נפגשנו פגישה אקראית בכולבו, בישר לי ידידי שהוא עוזב את מקום עבודתו אותו אהב ואליו התמסר במשך שנים.

"התברר לי שעבודתי במפעל שווה בערכה לעבודתו של פועל דחק המרוויח לא יותר משכר מינימום. המתמחרת קבעה, מנהל המפעל הסכים, ואני מוצא את עצמי בחוץ. עדיין לא החלטתי היכן, אם בכלל, אעבוד בעתיד. אבל את הפגיעה הזאת איני יכול לשאת."

לאחר שסיים ידידי את דבריו חזרתי ושאלתי מהו הסכום שנקבע לו כשכר עבודה. ושוב שתק ידידי, הפנה לי עורף ופנה לדרכו.

מדוע אינו עונה לשאלתי? האם הפכנו למקום בו נהוגים חוזים אישיים המוסתרים מעיני החברים לעבודה? האם הסיבה היא שלא יקנאו האחד בשני? ואולי כדי שליושבים בעמדות הניהול יינתן יותר כוח ויותר כלים המאפשרים שליטה בחברים שהפכו לפועלים? האם חברי הוא היחידי שנפגע והנכונות שלו לתרומה לקיבוץ ירדה פלאים? ואם אכן הוא אחד מרבים כיצד ישפיע הדבר על מערכת היחסים הפנימית, על האימון בין החברים, על הנכונות לתרום למען הקיבוץ מעבר לחובה מתוגמלת?

ובעיקר על הרצון לראות בהצלחתו של האחר ולא בנפילתו ובניפוץ תקוותיו.

 

היכולת להבין

 

תגיד, שאלתי את ידידי משכבר הימים, האם לדעתך אנשים צעירים, כאלה שמסתובבים סביב שנת השלושים לחייהם, מסוגלים להבין את המורכבות הניבטת אליהם מהווייתו של קיבוץ ותיק? האם הם מסוגלים להגדיר לעצמם תופעות, לאפיין התנהגות ייחודית של חברי קיבוץ על כול המורכבות שבהם, כלומר להתייחס אל המציאות בה הם חיים  בצורה בוגרת. ידידי שתק שתיקה ארוכה, שלח מבט אל משהו שנמצא, לכאורה מעל לראשי ואמר: עד לפני חודשים אחדים חשבתי שאין ביכולתם של הצעירים הבאים היום בשערי הקיבוץ להבין הבנת עומק את המתרחש מסביבם. אבל בימים אלה איני בטוח עוד בכך. בשבועות האחרונים הזדמן לי לקיים שיחות עם כמה מהם, כולל כאלה שנחשבים לקלי דעת, חלקם אפילו נגועים בעישון סמים, ושמעתי מהם ניתוחים חברתיים ואישיותיים נוקבים ומעמיקים חדור. התברר לי שהם מבינים בעומק הרבה יותר גדול את המתרחש סביבם. יש ביניהם כאלה שניחנו במחושים עדינים ויכולת אינטואיטיבית מרשימה ביותר. הופתעתי מאוד, באמת הופתעתי מאוד.

כאן סיים ידידי את תשובתו לשאלתי, ופתח בצעידת אחרי הצהריים הקדושה שלו. הוא צודק בהערכתו, שוב צודק בהערכותיו, חשבתי לעצמי ופניתי לעבר הכולבו המקומי כדי להביא פסטרמה, עגבניות ותפוחי עץ, אותם אוהבים בני הצעירים לאכול כאשר הם מזדמנים לביתנו, בית הוריהם.

 

שעתנו היפה

 

המלחמה בצפון ובדרום נמשכת והקיבוצים עומדים באתגר. נפתחו השערים, ובאו בהם אזרחים רבים שעזבו את האזורים מוכי הקטיושות והקסאמים.

מתחזק הרושם שחברי הקיבוץ, כמוני – כמוך – כמוהו, וכוונתי לחברי הקיבוץ של יום יום, ממלאים את מצוות הסיוע לנזקקים הבאים בשערינו ברוח טובה. משהו מהרוח "של פעם" ממלא את ההוויה כולה,  ונוגע בעולם פנימי של חברי הקיבוץ שעיקרו צורך עמוק, פנימי, ולעיתים אפילו בלתי מודע, בחיפוש אחר משמעות שמעבר למדיד הנראה לעין.

דברים אלה, או דומים להם, השמעתי באוזניו של אחד מחברי קיבוצנו, אדם הידוע בכישוריו החשיבתיים ובייאושו הגדול מכול מה שמתרחש בשנים האחרונות בחצר הקיבוצית. עזוב אותך מהשטויות, השיב חברי והמשיך, פשוט נמאס לנו לראות האחד את השני ולכן כול פנים חדשות המופיעות בחצר הקיבוץ מרעננת את השיממון השורר כאן כבר ימים רבים. התבוננתי בפניו, לקחתי את שקית העגבניות ופניתי לדרכי.


למאמרים של אבישי גרוסמן



נכתב בתאריך
29/8/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו