עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

תצפית אישית - עוד על החינוך המשותף * על אנשים כטווסים * על אוברדרפט פרטי וקיבוצי * ועל איך קונים שינוי

תצפית אישית / אבישי גרוסמן
22.8.2006  

אבישי גרוסמן

 

 

עוד על החינוך המשותף

על אנשים כטווסים

על אוברדרפט פרטי וקיבוצי

ועל איך קונים שינוי


ושוב חוזר הניגון

 

לפני ימים אחדים הגיע אלי מכתב מאישה שאיני מכיר. מכתב כתוב בצורה רהוטה, אינטליגנטית ורגישה. במכתבה מתארת הכותבת פגישות המתקיימות בעיירה בה היא חיה, פגישות בהן נוטלות חלק בוגרות החינוך הקיבוצי החיות בעיירה. וכך היא כותבת: "מתוך המפגשים האלה עולה שהיו שני גורמים חזקים מאוד שהשפיעו על כל אחת מהמשתתפות, והם הריחוק מההורים כמקור הגנה ונחמה, והשהיה הממושכת בתוך קבוצה סגורה מאוד שקובעת את גורלך לשבט או לחסד לאורך כל תקופת הנעורים.... מתברר לנו שמעצורים ביצירתיות וחדשנות, דאגנות מופרזת מבחינה כלכלית, חשש מתמיד למקומנו בחברה, קושי לנוע בחופשיות ולבטא את רגשותינו בחופשיות, קשורים לשני המרכיבים הנ"ל."

איני רוצה להתווכח עם רגשותיהן של המשוחחות על עברן. ממרום גילי אני יודע שרגשות לא ניתן לשנות או לסתור בנימוקים הגיוניים. ברצוני רק להביא לידיעתן של המשוחחות, שהן חלק מתוך מגמה נפוצה לתלות חלק גדול מחולשותינו ותחלואי נפשותינו בחינוך המשותף.

הנה שתי תובנות שהגעתי אליהן מתוך הסתכלות ארוכת שנים בחניכי החינוך המשותף ובהוריהם, שהייתה לי הזדמנות להכירם כאשר היו עוד במלוא אונם: 

האחת, קיים דמיון מדהים בין ההורים, ותיקי הקיבוץ, לבין בניהם שהתחנכו לכאורה רחוק מהשגחתם. אפיונים אישיותיים דומים, מוטיבציות דומות, תחומי עניין, סקרנות ורמת הנכונות לתמוך ולסייע לחברה לפרטים בתוכה.

והתובנה השנייה, שגם היא כמו קודמתה אינה נסמכת על מחקר אקדמי אלא על התבוננות ארוכת שנים בחברי קיבוץ שהתחנכו בשיטות חינוך שונות. אולי עקב מגבלותיי האינטלקטואליות אני חייב להודות שלא הצלחתי לאתר הבדלים משמעותיים בין חניכי החינוך המשותף ככלל, לבין בני גילם שהתחנכו בתקופה המגבילה בצורות חינוך אחרות. בממוצע רמת הרגישות לאחר דומה, רמת הסקרנות למתרחש בעולם ובארץ דומה, וגם ברמת הביטחון העצמי לא מצאתי הבדלים משמעותיים. מסתבר שבתוך שתי האוכלוסיות שהתחנכו במסגרות חינוך שונות קיימת שונות גדולה ביותר. הייתכן שלגנטיקה, לאווירה בבית ההורים ולסביבה החברתית הרחבה הייתה השפעה גדולה יותר מאשר לשיטות החינוך השונות? ואולי לזמן הפיזי בו מבלה הילד עם הוריו, כולל היכן הוא ישן כאשר יורד הלילה, יש פחות השפעה על עיצוב אישיותו כאדם בוגר מאשר למרכיבים אחרים הבונים ומעצבים אישיות בוגרת? אני יודע, אין אדם מושלם, אין חברה מושלמת ואין שיטה חינוכית שאין בה פגמים.  והפגמים בולטים לעיתים קרובות יותר מאשר ההצלחות. מהי הסיבה שחניכי החינוך המשותף מרבים לפרסם מאמרים וספרים בהם נרמזות או נכתבות בגלוי האשמות, לעיתים גורפות ולעיתים מרומזות, המופנות לשיטת החינוך ולעיתים גם לשיטה הקיבוצית כולה, כאשר האצבע המאשימה לגבי חולשותיהם האנושיות מופנית לעבר שיטת החינוך בה התחנכו בילדותם? האם לחניכי שיטות החינוך האחרות, שגם מהן יצאו אנשים בוגרים שאינם כליל השלמות, אין יכולת להביע את עצמם? 

 

 

הצנע לכת

 

לפני שנים אחדות עשיתי אבחנה בין כבוד למה שכיניתי "כבודנות". כבוד היא זכותו של אדם, כל אדם, למנוע את השפלתו כתוצאה ממוצא לאומי, עדתי, השתייכות חברתית, מראה פיזי, או מכל סיבה אחרת. "כבודנות" נובעת מאגו מנופח, הרצון להיתפס בעיני הסובבים את האדם כמורם מאחרים, רגישות מוגזמת להזמנות לאירועים או למיקום ברשימת משתתפים תומכת או מתנגדת. המערכון של יוסי בנאי ורבקה מיכאלי בו מדגישה רבקה מיכאלי את רצונה שיידעו שהיא אשת מהנדס ולא אשת טכנאי, מדגים את תופעת הכבודנות בצורה חדה ואמיתית. בעבר, בשנות הארבעים, החמישים והשישים של המאה הקודמת, המימד של הצנע לכת אפיין את רוב רובם של חברי הקיבוצים – כפרטים. הביטויים העיקריים לתפיסה זאת היו תלבושת צנועה, דירות קטנות כמעט נזיריות, והימנעות מהדגשת תארים אקדמיים או תפקידים בזירה הציבורית. אדם שלא נזהר בקיום הקוד של הצנע לכת פגע קשות במעמדו החברתי בעיני חבריו לקיבוץ. אפילו המנהיגות שנתפסה לעיתים קרובות כמורמת מעם, הקפידה על לבוש ההולם את המעמד בו לקחה חלק. בחצר הקיבוץ תלבושת אחת ואילו בכנסים חיצוניים תלבושת אחרת.

לחיות חיים שלמים תוך שמירת הקוד של הצנע לכת, תוך התייחסות אמת לאמונה שראוי שתהיה התייחסות של שוויון ערך לכל אדם באשר הוא אדם, דורש מאמץ של התגברות מתמשכת על האגו שהוא חלק בלתי נפרד מאישיותו של האדם המודרני. תרבות שבה האדם המצליח במרכז, שהתחרות בין בעלי המקצועות השונים, בינם לבין עצמם, היא חלק בלתי נפרד ממנה,  דוחפת לא אחת את האדם לפיאור הצלחותיו תוך הדגשה על כישלונות מתחריו.

צריך כוח נפשי רב כדי להתמיד בקיום הכלל של הצנע לכת, מתן כבוד לאחר, אפילו אם הוא מתחרה פוטנציאלי בתחומים שונים ומגוונים.

ביהדות זאת מצווה. בעבר הקיבוצי היה זה כלל ברזל. ולאן נושבת הרוח בימינו אלה?

 

 

למי איכפת?

 

"לקיבוצניקים לא איכפת שום דבר. הם לא מתעניינים במצבו של הקיבוץ, ביכולתו הכלכלית, כי מה  שחשוב להם באמת זה רק שבקשותיהם המיוחדות ימולאו במהירות האפשרית. "אם הקיבוץ נכנס לקשיים כלכליים זאת בעיה של הגזבר, לא שלהם" כך נוהג היה להסביר לי המומחה המקומי לכלכלה, שזקף את התופעה הזאת לאפיוני השיטה הקיבוצית. עברו שנים, בחלק גדול מהקיבוצים שונתה השיטה וכל חבר אחראי לפרנסתו ולחשבון הבנק הפרטי שלו. אבל כל המתבונן אל מעבר לגדר הקיבוצית נוכח לדעת שחלק גדול ממשקי הבית בישראל, אלה המתנהלים על פי עקרונות השיטה הקפיטליסטית, חיים במשך שנים על אוברדראפט כשיטה. תמיד בחובות, תמיד בהסתמך על הלוואות שאמורות להיפרע ביום מן הימים. איני יודע מה מצב חשבונותיהם הפרטיים של חברי הקיבוצים המתנהלים בבנקים השונים. השאלה שאני שואל את עצמי האם גם במקרה זה, כמו במקרים דומים, נרצה להמשיך ולהיות "כמו כולם"? ואם רובם חיים בסגנון של אוברדראפט הנשען על עיקרון "סמוך, יהיה בסדר" נרצה גם אנחנו להיות כמותם?


 

הפגישה

 

היינו שלישייה. אי שם בשנות השישים של המאה הקודמת הדרכנו בסמינר חוזרי צבא בגבעת חביבה. היה בנו להט של אמונה צודקת שאין עליה עוררין. הקיבוץ, הציונות, הסוציאליזם המתגשם, כל אלה היו מרכיבים נוכחים בעולמנו הפנימי. עמדנו מול כיתות מאוכלסות של חוזרי צבא טריים והשמענו את האמיתות המוחלטות שהושתלו לתוכנו במשך מעל עשרים שנה.

חלפו עשרות שנים. פנינו איש איש לדרכו, צברנו ניסיון בתחומים רבים, אבל שלושתנו, נשארנו חברי קיבוץ.

בהפגנת "שלום עכשיו" שנערכה בכיכר המדינה שכיום נקראת כיכר רבין, נפגשנו. לחצנו ידיים, שאלנו האחד את השני מה נשמע ומה קורה, ולאחר דקות אחדות כאשר הנואם מספר מי יודע כמה עלה לנאום, פנינו לבית הקפה הממוקם בשולי הכיכר.

"אז מה נשמע בקיבוץ שלך, מה קורה עם השינויים?" שאלנו האחד את השני, בניסיון למקם את האחרים על הרצף. ראשון פתח עמרם, מורה ומחנך, ותיאר את התהליך בו הפך קיבוצו משיתופי לדיפרנציאלי. תחושת  הסולידריות נפגמה, המצב הכלכלי היה על הפנים ורוב החברים, ואני בתוכם, השתכנעו שרק שינוי שיוליך ליתר אחריות של החבר על עצמו, על משפחתו, ולמקום עבודתו,  יביאו ליכולתו של קיבוצנו לתפקד במציאות. עמרם הבהיר לחבריו אתם במשותף הוליך אז בימים הרחוקים ההם את הסמינר הרעיוני שהוא לא שינה את דעתו באופן עקרוני, אבל המציאות הוליכה אותו לתמוך במהלך שעומד בניגוד לתפיסתו. אחריו לקח את רשות הדיבור דני, שהתמיד במשך כל השנים שעברו לעבוד בענף השלחין וסיפר כיצד תומכי השינוי הצעירים, בעיקר בניהם של המייסדים, הודיעו לוותיקי הקיבוץ, כולל הוריהם הביולוגיים, שאם ימשיכו להתנגד לשינוי הנתמך על ידם הם יעזבו את הקיבוץ וישאירו אותם, לעמוד לבד לגורלם. מה יכולנו לעשות, המשיך דני בדבריו, נכנענו לאיום הגלוי  ועכשיו אנחנו אוכלים את תוצאות הכניעה הזאת.

בסוף נטל את רשות הדיבור יורם, שניהל במשך שנים את המפעל בקיבוצו. אצלנו, פתח את דבריו, העניינים התנהלו על פי העיקרון הכלכלי של עלות – תועלת. מובילי השינוי ידעו שבלי תמיכתם של בני גילנו, שגילם סובב סביב גילאי השבעים, הם לא יצליחו לגייס את הרוב הדרוש לשינוי אורחות החיים בקיבוץ. ולכן, הבטיחו לפנסיונרים תנאים משופרים, עיצבו הצעה לרשת ביטחון שתאפשר לנו, לפנסיונרים רמת חיים גבוהה יותר מאשר זאת המתאפשרת לנו כיום. ואנחנו, לאחר שראינו שהם נחושים בדעתם, ולאחר התייעצות עם עורכי דין, הסכמנו.  קיבלנו את התנאים המשופרים, זזנו הצידה ואנחנו, כולל אני, מאפשרים כיום למובילי השינוי להוליך מהלכים הרצויים להם. האם ההבטחות שהובטחו לנו יתקיימו לאורך ימים ושנים? אינני בטוח. אבל עד שהדברים יעמדו במבחן השנים, עד שתחושת הסולידריות בין החברים המאפשרת את קיומה של ערבות הדדית בין חברים שונים, תיחלש עוד יותר, אנחנו חיים ברמת חיים טובה.

אני וחברי חדלנו להיאבק על הראוי בעינינו, המשיך יורם, זזנו הצידה ומה שנשאר לנו לעשות הוא להתמסר למשפחתנו, בתך הקיבוץ ומחוצה לו, לטייל בארץ ובחוץ לארץ, ולדאוג שבימי חיינו לא ננושל מהזכויות שהקנה לנו שינוי.

יורם סיים את דבריו, החברים הזמינו עוד כוס קפה, החליפו עוד קצת אינפורמציה על מה שעבר עליהם במשך השנים הרבות שלא נפגשו, שילמו וחזרו לכיכר בו עמדה להסתיים העצרת בשירתה של הזמרת המפורסמת בשיר "לו יהי."



נכתב בתאריך
22/8/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו