עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

תצפית אישית - ושוב על השינוי / איך כל אחד הוא מנהל / על יופייה של שירת רבים / ועל זיכרונות בבית העלמין

תצפית אישית / אבישי גרוסמן
15.8.2006  

אבישי גרוסמן

 

 

ושוב על השינוי

איך כל אחד הוא מנהל

על יופייה של שירת רבים

ועל זיכרונות בבית העלמין


אתה ואני והשינוי הבא

 

"אם אינך יכול להטות את הזרם, חבק אותו בלהט" -  קובע הציטוט שהתנוסס בראש המכתב של ידידי, רב ההשפעה, אלי. יש בינינו הערכה הדדית שחילוקי הדעות בכל הקשור לדמותו העתידית הרצויה של הקיבוץ לא מצליחים לשבש ולקלקל אותה. והשאלה הנשאלת: האם כל כיוון זרימה ראוי שנחבק ונאמץ אותו? אם נתבונן סביבנו ניווכח שהחברה הישראלית שינתה את פניה והפכה מחברה סולידרית ושוויונית לחברה הטורפת את חסרי היכולת שבתוכה. האם בשינוי מסוג זה עלינו לתמוך?

קצב האירועים מהיר, הטלטלות  חזקות, הטעמים משתנים ולכן לא ניתן להתנבא כיצד תראה החברה הרצויה בעוד שנים אחדות.ולכן,  חיוני, לדעתי,  להשאיר מקום גם לספק יצירתי, ובעיקר לטיפוח הראוי אליו אנחנו שואפים.

מי שמחבק את הזרם בלהט, נמצא בסכנה תמידית של היסחפות ועשוי לאבד כיוון ולשחוק את הראוי בעיניו שאולי בעוד שנים אחדות יהיה הראוי של רבים. מי חכם ויידע?

והתנועה הקיבוצית, האם לא חיבקה בלהט רב מדי את זרם השינוי הדיפרנציאלי? חיבוק שאולי עמעם את יכולת החשיבה העצמאית של רבים בתוכה?

חברה מורכבת כמו החברה הקיבוצית, חייבת לאמץ לעצמה פתרונות מורכבים, אינטליגנטיים ויצירתיים. האם השינוי הדיפרנציאלי לא יוצר שיפועים בהם אנחנו עלולים לגלוש אל המרכיב הנמוך, החמדני של אישיותנו? האם הייתי רוצה לחבק בלהט את כיוון הזרימה הזה הטומן בחובו סכנות אלה? 

אני מרגיש שכיוון הזרימה העכשווי המחזק את "האני האגואיסטי" המתנגן בעולמנו הפנימי, מוליך כמעט בהכרח לערעור התחושה של שוויון ערך בינינו כבני אדם. החזקים רואים את עצמם לעיתים קרובות כשווים יותר, בעוד החלשים והתלויים, מכופפים את עצמם אל מול הגבירים החדשים. האם זוהי תמונת מציאות עתידית שאליה ראוי לנו לשאוף? האם ניתן לשנות את כיוון הזרימה שנראה על פניו כזורם לכיוון אחד בלבד?

שאלות קשות והתשובות מתקשות לבקוע.

                                        

כולם מנהלים, כולם

 

"במה אתה עוסק בימים אלה" שאלתי את יובב כאשר נפגשנו בחתונת בנו של מכר משותף.

"אני מנהל אחזקה במפעל" השיב יובב, כאשר הוא לועס בכל פה את החטיפים שהוגשו ביד רחבה על שולחן רחב ומזמין.

"על כמה אנשים העובדים במפעל אתה אחראי" המשכתי את השיחה במגמה לסיימה ולעבור לשוחח עם ידידי הקרוב עוזי, שהגיע באיחור קל אל שולחן התקרובת.

"תחת אחריותי הישירה יש עובד אחד. כלומר, אני עובד בעיקר לבדי כאשר העובד הנוסף שאינו בעל מקצוע מי יודע מה, מסייע לי מדי פעם." שתיקה קלה נפלה בינינו כאשר רחש ה'אהלנים' וה'מה נשמעים' מילא את המתחם כולו.

נפרדנו לשלום, כאשר כל אחד מאתנו פנה לפגוש את מכריו שהוזמנו גם הם לחתונה.

בדרך חזרה מהאירוע, כאשר נכנסתי למצב צבירה של נים ולא נים כפי שמכנה המשורר המקומי את מצב הערפול האופף את האדם כאשר הוא עייף אבל אינו מסוגל להירדם תרדמה עמוקה, צצה  במעורפל, ללא תכנון מוקדם, חווית השיחה עם ידידי משכבר הימים, יובב.  מנהל אחזקה הוא הגדיר את תפקידו במפעל, מנהל למרות שהוא עובד למעשה לבדו. מנהל ולא עובד או למצער מרכז תחום האחזקה. מנהל, הגדרת תפקיד המדגישה חשיבות אישית, הירארכיה, ולא עובד או מרכז הנותנים כבוד לגובה עיניים ושוויון ערך בין העובדים במפעל ללא קשר לתפקידיהם הספציפיים. ואולי נוצר קשר סמוי או גלוי בין הגדרת תפקיד לבין גובה המשכורת המשולמת ליובב עבור תפקידו במפעל?

האם לא הפכנו לשבויים בהגדרות המיובאות אלינו מהעולם הקפיטליסטי הסובב אותנו ועוד מעט קט אולי ניבלע בתוכו. הזיווג של הסוס הקיבוצי והחמור החיצוני יוצר את הפרד שיכולת תפקודו זמנית, והיא נמשכת עד שיבוא יומו להסתלק מהעולם.

 

השיר לא תם

 

בליל שבת, אחרי ארוחת ערב מתכנסים עשרות רבות של חברים וילדים במועדון לחבר. השבת נפתחת במשחקים יצירתיים של ילדי המקום ובשירה בציבור הממוקדת בדרך כלל בנושא בו עוסקת פרשת השבוע.

אני מקפיד להשתתף באירוע התרבותי הזה, אוהב לשיר יחד עם חברי לקיבוץ, נהנה בדרך כלל מהפרשנות העכשווית הניתנת על ידי החבר הדורש את פרשת השבוע.

מתממש כאן שילוב נדיר של ישיבה מענגת בצוותא, יחד עם עיסוק בתכנים אנושיים אוניברסליים ואקטואליים הנובעים ישירות או בעקיפין מפרשת השבוע.

"אני מקפיד לא להשתתף במפגשים הדביקים האלה", אמר לי חבר שעיסוקו המרכזי הוא פעילות משקית מגוונת. "המפגשים האלה רק מחזקים את תחושת היחד שהגיע הזמן שתעבור כבר מן העולם", המשיך את הסבריו להתנגדותו העקשנית המוליכה להקפדתו העקבית להיעדר מהמפגשים בהם פותחים אנחנו את השבת. והוא, מנקודת השקפתו צודק. פעילות תרבותית משותפת, שירת היחד, עיסוק בנושאים בעלי גוון רוחני המנסים לגעת בטעם הקיום המשותף שלנו בארץ ובקיבוץ,  מחזקים את תחושת שותפות הגורל, את גאוות היחידה, ואת האמונה שיש טעם ייחודי למעשה היומיומי שלנו כאן, בארץ הזאת  ובמקום הזה.

אני באופן אישי אוהב את הקיבוץ בו אני חי, רוצה בהמשך קיומו כמוקד אנושי רוחני תרבותי, ואני שמח על שנמצאים בקיבוצי חברים הרוצים ומסוגלים לקיים את המפעל הזה לאורך שנים. מי שמרגיש ההפך, חושב בניגוד לתפיסת עולמי, הגיוני שהתייחסותו למפעל תרבותי מתמשך זה תהיה אחרת, הפוכה משלי. 

 

מדברים על ועם המתים

 

אחת לחודש, אנחנו מתאספים בבית הקברות במקומי. עובד בתעשייה, מחנך בבית הספר התיכון, המומחה לניקוז, הפרופסור לארכאולוגיה, מזכיר הקיבוץ "הנצחי", וכותב שורות אלה. כולם בני קיבוץ בשנות השישים או השבעים לחייהם. המזמן והמארגן, המקליט והמצלם, בן קיבוץ, נכד למייסדים.

עוברים לפי הסדר, קבר אחרי קבר, מעלים את זכרם של הטמונים מתחת למצבות האבן, חוזרים אל הדמויות שעיצבו את עולמנו הרוחני והקיבוצי, מנתחים את אישיותם באזמל  חד של מנתחים, על היפה והמורכב באישיותם של גיבורי נעורינו.

המשתתפים נשבעו האחד לשני שלא להדליף את הנאמר בשיחות הגלויות, לעיתים הנוקבות ושוברות מוסכמות, המנסות לגעת, מנסות להבין את אפיוני אישיותם של חברינו הוותיקים שהלכו לעולמם, על היפה והקשה שבזיכרון שהשאירו אחריהם.

הפגישות המתמשכות כבר מעל שנתיים ימים, ומתקיימות בדרך כלל בשעות הבוקר של יום שבת, ומתאפיינות בניתוחי אופי, ניסיון להבין מניעים להתנהגות, בסיפורי אנקדוטות המסופרים  בהרבה הומור, העומד לעיתים בסתירה למקום בו מתרחשות השיחות - בית הקברות המקומי. כולנו אנשים עסוקים, מחויבים לעבודה, משפחה ותפקידים בתחומים שונים. מה סוד ההתמדה, הנכונות להשקיע זמן בסיפורי העבר שמפאת רגישותם ייתכן שלא יראו אור בימי חיינו.

מדוע אנחנו מתמידים לבוא לפגישות בהם אנחנו משוחחים על ועם המתים:

אולי אהבת החברותא, אולי אהבת המקום, אולי ההזדמנות לראות את גיבורי ילדותנו מזוויות התבוננות שונות, ואולי הפגישה עם עולמנו הפנימי, זה שעוצב במידה רבה באמצעות אישיותם של הנחים מתחת למצבו האבן, ואולי כל אלה ונוספים לאלה, ביחד.

ואולי הזיכרון הלובש את ביטויו בסיפורים ובאנקדוטות, מאפשרים לנו להיפגש עם סיפור חיינו האישי והקולקטיבי, המתנגן תוכנו ורעב לתדלוק כדי שלא יגווע וימחק, ובכך תדלדל גם אישיותנו שלנו.

האם בנינו שלנו סופגים מאתנו עולם ערכים וחוויות אותם ירצו בעתיד להעביר לבניהם, נכדינו? שאלה התלויה באוויר שאת התשובה עליה לא נדע, כנראה, בימי חיינו.




נכתב בתאריך
15/8/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו