עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שוק דירות פנימי בקיבוץ - לפני שקיבוץ משקיע בהרחבת דירות או בבניית שכונה חדשה, כדאי לו "להשקיע" בשוק דירות פנימי ולפצות בנדיבות חברים המוכנים

שוק דירות פנימי בקיבוץ
מאת עזרא דלומי, 14.8.2006

דלומי עזרא

 

לפני שקיבוץ משקיע בהרחבת דירות או בבניית שכונה חדשה, כדאי לו "להשקיע" בשוק דירות פנימי ולפצות בנדיבות חברים המוכנים להמיר דירה גדולה בקטנה.

הצעה לחסכון

נדמה לי שהרעיון הזה "הוגג" בקיבוץ או שניים, אך לא זכה לעדנה וחבל. המדובר ברעיון של קיום שוק דירות פנימי בקיבוץ, המאפשר "סחר" בין החברים. סידור כזה נראה לי נכון - הן כלכלית והן רעיונית – שכן, הוא גם חוסך בהוצאות וגם עונה על הכלל של "לכל אחד לפי צרכיו".

אני מבקש לחזור אל הרעיון בעקבות קריאת העיתון האלקטרוני של "יזרעאל", שם נמצאת על סדר היום סוגיית הרחבת דירות, שיכון חדש ומי קודם למי: ותיקים לצעירים, או ההיפך. מדובר ב"צרות טובות": אם מרחיבים דירות, סימן שיש כסף; אם בונים שיכון חדש, סימן שיש גם כסף וגם נקלטים. אבל גם "צרה טובה" היא צרה.

 

****

 

הבנייה הקיבוצית משקפת את הצד הפחות חיובי של השוויון. היא ברובה פרי חתירה לשוויון מכני-טכני, לא בהתאם לצרכים, אלא לפי שיטת "הנורמה" של פעם: ארבעה זוגות תחתונים לחבר, ששה לחברה, לא משנה מה הצרכים. השוויון המדוקדק במטרז' נחשב לסביר בתקופת הלינה המשותפת שבה חדר ההורים שימש בעיקר כמעון שינה, אלא שזו כבר היסטוריה. המעבר ללינה משפחתית ולאכילה בבית, יצר שוני גדול בין צרכי הדיור של משפחה גדולה, משפחה קטנה ורווק. ואולם אנחנו בשלנו. בונים שכונה של 80 מ"ר (היום בונים כבר 100 מ"ר) ונכנסים אליה לפי ותק, בדרך כלל לא לפי הצרכים. לא חשוב אם למשפחה יש ילד, שלושה ילדים, או שהנכנס הוא רווק מקבוצת הוותק המתאימה.

בהמשך כמובן, שודרגה כל שכונה "ישנה" לפי הסטנדרט החדש. אם עושים לאחד, עושים לכולם, למרות שהצרכים שונים ולמרות שהדבר כרוך בהוצאות עתק.

אני נזכר עכשיו שבקיבוצי, כשהחל עידן הקטיושות באזור (שנות השבעים), הוסיפו, במימון ממשלתי, חדרי בטחון לבתים ישנים שלא היו מספיק בטוחים. ואולם, מכיוון שחדר הביטחון היווה תוספת של מטראז', מיד עלתה התביעה ממי שגרו בבתים חדשים, עשויי בטון ומוגני קטיושות, ל"השוות תנאים". וכך החל הקיבוץ בונה מכספו "חדרי בטחון מבלוקים", כדי שלכולם תהיה תוספת שווה.

אמת, השקעה בדירה היא השקעה לדורות. במקומות שאין שיוך בתים, זהו נכס של הכלל, המעיד גם על חוסנו הכלכלי של הקיבוץ וגם משתקף בטור הנכסים שלו. אך אליה וקוץ בה: זו השקעת ענקית, הנעשית לעתים בתזמון הנובע מלחצים פנימיים ולא תמיד לפי יכולות הקיבוץ, עם השפעה רבת שנים על מצבת החובות. לא מעט קיבוצים מלקקים עד היום את פצעי עלויות הבנייה וההרחבות שביצעו בשנות השמונים. 

 

****

 

כדי לנהל את "משק הבניה" באופן יותר רציונאלי, אני מציע לקיים בקיבוץ שוק דירות פנימי. שמאי מקרקעין יקבע את ערכה של כל דירה והחברים יוכלו "לסחור" ביניהם בדירות. למשל: אני רווק, גרוש, או אלמן, שבתוקף קבוצת הגיל שלי חי בדירה של 85 מ"ר שערכה (דוגמא) 200 אלף ש"ח. ומנגד, משפחה עם שלושה ילדים חיה בדירה של 65 מ"ר השווה 130 אלף ₪ והיא זכאית להרחבה, או לבית גדול חדש.

בטרם ייכנס הקיבוץ להשקעה, הוא יציע לדייר ה-90 מ"ר לוותר על דירתו הגדולה לטובת המשפחה הנצרכת ובתמורה יפצה אותו הקיבוץ בחלק נכבד מן הפער שבין מחירי שתי הדירות (חלק מהסכום יושקע בחידוש ושיפוץ). הדבר נכון לא רק במקרים של פערי גודל אלא גם, למשל, אם מישהו כבר איננו יכול להשתמש במדרגות פנימיות בדירתו הגדולה והוא זקוק לדירה שטוחה. לפני בנייה חדשה, שווה לבדוק אם יש חבר שתמורת פיצוי הולם יסכים להחליף עימו את דירתו. ותיקים, למשל, הרוצים לעזור לצאצאיהם, עשויים להעדיף מענק של כמה עשרות אלפי שקלים על-פני מטרז' בניה נוסף שאיננו חיוני.

בעבר, רעיון כזה נחשב לכפירה בעיקר: הבית נחשב למבצר, ובקיבוץ – שיכון, הוא שיכון, הוא שיכון, לכל החיים. אלא שבתקופתנו אנשים מחליפים לא מעט דירות בחייהם – פעם הם מחוץ לעיר, פעם בתוכה, פעם קרוב לנכדים – וגם בקיבוץ הפונקציונאליות מחליפה את הסטנדרטיות והנורמות.

קיבוצים, במקום להרחיב דירות במאות אלפים ולבנות חדשות במיליונים, ינסו לאזן תחילה בין הצרכים הממשיים של החברים במחיר פיצוי שהטא נמוך בהרבה מעלויות בנייה או הרחבה. אם לאחר שהדירות יחליפו ידיים - ויתקיים איזון לפי הצרכים ולא לפי השוויוניות המכאנית - יתברר שיש צורך בשיכון חדש, אזי מה טוב. כן ירבו.

 

 

 




נכתב בתאריך
14/8/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו