עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שוויון, זה לא רק רכוש וכסף - כיצד להציל את חוויית היחד ולהגשים חרות, שיתוף ושוויון
שוויון, זה לא רק רכוש וכסף
מאת אולק נצר, 1.8.2006


 

 

כיצד להציל את

חוויית היחד ולהגשים

חרות, שיתוף ושוויון  

הרשימה הזאת לא שייכת למדור האידיאולוגי אלא למדור "עשה זאת בעצמך", כמו מדור מתכוני  הבישול.  התשובה על השאלה הגדולה שבכותרת המשנה ניתנת על ידי הצעת מערך לניהול ישיבות לצורך קבלת-החלטות, כלי מעשי פשוט הקרוי "מסגרת לתהליך עבודה משתף בקבוצה" שתמצאו מייד אחרי דברי מבוא זה.  אני לא מניח שרבים יאמצו את התהליך הזה לניהול ישיבות, כי הרבה יותר נוח לנהל אותן בלי לחשוב על שיתוף-שיוויון-דמוקרטיה.  לאחר שהישיבה נגמרת וכולם פחות-או-יותר מותשים, נוח לבעלי האישיות הכוחנית, ה"כריזמטיים" עבי-העור והחזקים יותר שבינינו, לנהל את העניינים בין הישיבות על פי העיקרון, שוועדה הפועלת ביעילות היא ועדת שלושה שבה אחד בחו"ל ואחד חולה. 

           

לעומת זאת, אני רואה את עצמי מחויב  להסביר עד הסוף איך עניין המסגרת המשפיעה על הדינאמיקה של קבלת-החלטות משותפות, קשור להצלת חוויית היחד או הצלת הקיבוץ כחוויית-חיים שוויונית ביסוד.  ההנמקה הקצרה בזכות ההצעה המעשית היא הבסיס התיאורטי או ה"אידיאולוגי" שלה.

           

ובכן, למה בכלל יש צורך להציל צורת חיים שכל כך הצליחה?  -- כי הקיבוץ אף פעם לא תפס, שהגשמת ערכים כמו שיתוף, שוויון, חלוקה צודקת, חירות, שליטת האדם בגורלו ומניעת ניצול אדם בידי אדם --  זה לא רק קשור לרכוש ולכסף.  זהו עניין של שוויון וחלוקה צודקת של כוח-השפעה בקבלת ההחלטות הנוגעות חברה כולה.  זהו השורש של  הכישלון והמשבר, לא המצב הכלכלי.

***

המבחן המעשי הקובע, שבו חי או מת שיתוף ושוויון, הוא השיתוף והשוויון בין החברים בגישה לקבלת ההחלטות הנוגעות לא רק לעצמם אלא לאחרים, לכלל, לקיבוץ.  בתנועה הקיבוצית אף פעם לא היה שיתוף ושוויון כזה, אפילו לא חלמו עליו.  תמיד היו מנהיגים בעלי השפעה שכל הכוח המעשי היה מרוכז בידיהם. היו אפילו מנהיגים "היסטוריים" -- לא הייתה שום דרך לגיטימית לערער על סמכותם. הדינאמיקה של קבלת ההחלטות, שהתנועה הקיבוצית או "תנועת העבודה" ניהלו, הייתה העתקה של הדגם רבי וחסידים; או לנין/סטאלין ובולשביקים; או גורו ותלמידיו, או (בשנים המאוחרות) בוסים ועובדים, וכד'. לחברי הקיבוצים האידיאליסטים הטהורים והנאמנים, ולמנהיגיהם, לא הייתה שום מודעות לעובדה, ששיתוף ושוויון בין בני אדם חייב להתבטא בהסדרים חברתיים שישוו את כוח-ההשפעה שיש לכולם בעניינים המשותפים.  כוח-השפעה בקבלת החלטות הוא המטבע הקשה של כוח חברתי – שום דבר אחר! -- זה לא כסף, הכסף הוא אמצעי בידי בעלי הממון להשפיע על אחרים שיעשו מה שבעלי הממון רוצים, כסף מקנה להם השפעה.  ניצול פסיכולוגי, ניצול באמצעות השפעה ומנגנוני השפעה, יכול להיות ניצול כוחני גס וטוטאלי גם בלי תיווך של כסף --- וכזה אמנם הוא היה בתנועה הקיבוצית שחבריה היו בטוחים, בטעות, שהם חברים בתנועה ובמפלגה ובחברה  ללא מנצלים ומנוצלים.    

           

וכעת, הרי לכם גלולת-הפלא המהפכנית שתציל את חוויית היחד למי שיבלע אותה בכל ישיבה של כל ועדה או גוף המקבל החלטות בקיבוץ או בתנועה.  היא מוגשת כאן בצורה מינימליסטית, אך ה"רוקח", שהוא איש מקצוע בתחום, ישמח להבהיר נקודות ולעזור, חינם אין-כסף, לכל מי שיפנה איליו.  קבלת החלטות משותפת רגילה ורצופה היא כמו פעימות-לבה של חברה שיתופית-שוויונית. פעימות לב הן פעולות שגרתיות המתרחשות בשקט וברציפות חוזרת על עצמה – אך בלעדיהן אין לה חיים.

 

 

מסגרת לתהליך עבודה משתף בקבוצה:

 

1.      מינוי או בחירה של מנחה לניהול הדיון (רצוי שבעל/ת התפקיד הבכיר לא יהיה גם המנחה).

2.      החלטה על מסגרת הזמן לדיון ולקבלת ההחלטות (מחליטים מראש באיזו שעה גומרים, אחרת זה עלול להיות מלחמת-התשה, כמו משחק כדורגל שהשחקנים לא יודעים מתי צפויה שריקת הסיום, והם מתעצבנים ובועטים ברגליים).

3.      אישור סדר-היום על ידי המשתתפים (אסור שהרכז/ת יפתח "אז טוב, חברה', יש לנו פה ..." וישר יביע את דעתו). לכל משתתף זכות להעלות סעיף לסדר-היום באותה ישיבה, ואם יש התנגדות, לבקש שיצביעו במקום—ללא דיון--על הכללת הסעיף שלה/ו.

4.      חלוקת זמן העבודה המשותף בין הסעיפים השונים שעל סדר היום (חייבים להחליט ולדעת מראש כמה זמן יתנהל הדיון על כל סעיף, עד שתתקבל החלטה ועוברים לסעיף הבא).

5.      מינוי "שומר הזמן" שתפקידו להזכיר לדוברים, במידת הצורך,  "זמנך עבר" או עומד להיגמר (זמן הוא המשאב הנדיר שחייבים לחלקו חלוקה צודקת בקבלת-החלטות. זמן להשפעה הוא כמו כסף לשיפוץ הדירה או עמו דלק למכונית).

6.      דיון וקבלת החלטות בכל אחד מסעיפי סדר היום, במסגרות הזמן  שעליהן הקבוצה החליטה קודם (כאשר הזמן המוקצב לאותו עניין מתקרב לסיומו, אסור עוד לטעון ולנסות לשכנע; מותר רק לנסח את ההחלטות  ולרשום את ההצעות בכתב, ולהחליט ביניהן).

7.      ניסוח ההחלטות בכתב, על גבי לוח או גיליון נייר גדול שכולם רואים, עם ציון מי אחראי לביצוע, תוך כמה זמן, בעזרת מה.

8.      "משוב" –  משתתפי הישיבה מדברים על אירועים שעברו מתוך רצון לשפר ולהעלות את איכות-החיים המשותפים בקבלת ההחלטות (חלק זה מצריך יותר הדרכה מקצועית). העיקרון הוא, שביקורת מוטב להשמיע בגלוי ולא מאחורי-הגב, על מנת לתקן ולא לפגוע. רצוי לבדוק קודם עם אותו חבר מסכים לקבל אותה באותו מעמד.




נכתב בתאריך
1/8/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו