עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

עניינים - על המגדלור של חיינו * על יקיר מדור התגובות * על פרץ בגוף שלישי * על תל-אביב והפריפריה

עניינים / עזרא דלומי
19.7.2006 

ראשי > יום-יום

על המגדלור של חיינו * על יקיר מדור התגובות

* על פרץ בגוף שלישי * על תל-אביב והפריפריה

 

 


מגדלור

1. מגדלור, מגדלור
 

בואו נניח את הדבר הבא: קיבוץ נווה  עזוז הפך משיתופי ל"מתחדש" לאחר הצבעה ברוב של 75.1%; תהליך השינוי התנהל בשקיפות כאשר ברור לאחרון החברים שהיו"ר הכלכלי יקבל שכר הגבוה פי חמישה מהעובד ליד פס היצור ומנהל הקהילה יקבל פי ארבעה; עוד נניח שהובטחה פנסיה אלמנטארית, מסי הקהילה ואגרות הפערים משולמים כסדרם ומפלס החרדה בקרב השכבות החלשות איננו גבוה; ועוד נניח שההפרטה התחוללה לא משום שמיעוט קטן כפה דעתו על רוב גדול או מיעוט גדול כפה דעתו על רוב קטן. ההחלטה להפריט נבעה רק משום שלחברים נמאס זה מזה, הם לא רוצים לערוב זה לזה וחלקם רוצים לעשות שימוש בכסף הפרטי הרב שבידם ולהעלות את רמת חייהם (לבנות עוד קומה, לקנות אוטו) בהיקפים שהשיטה הנוכחית איננה מאפשרת. והנחה אחרונה: בעקבות הצמצום הדרמטי שחוללה ההפרטה בהוצאה הציבורית, מצבו של הקיבוץ מול הבנק השתפר.

אני יודע שמה שמתואר כאן הוא סצנה אופטימית מדי. אין תהליך שינוי אידיאלי כזה בנמצא. עם זאת, אני מכיר כמה קיבוצים שההפרטה עברה שם בשקט יחסי. בלי רשם, בלי בתי משפט, עם מעט כעסים. אולי בגלל אופי החברים, אולי בגלל כישורי ההנהלה, אולי בגלל שהרוב באמת רצה, גם אם די ברור שבאין קליטה של חברים חדשים - זה כבר לא יהיה קיבוץ, לא שיתופי ולא "מתחדש" - שהרי רוב האוכלוסייה שתחיה בישוב בעוד עשור או שניים, תהיה של תושבים שאינם שותפים בנכסים.

 

***

 

כל ההקדמה הזאת נכתבת בשל תחושת לאות מן הוויכוח האינסופי באתר "שווים" על השינוי, המתמקד בסוגיות הפחות רלוונטיות: האם מיעוט אכזר גנב, או לא גנב, את הקיבוץ בתהליך השינוי;  האם השינוי דרדר או היטיב את המצב הכלכלי; האם יש או אין רעבים בקיבוץ המתחדש, והאם ה"פרזיטים" מהמודל הקודם נעשו חרוצים במודל החדש.

אני בכוונה "מייצר" מצג של הפרטה כשרה למהדרין, זאת כדי להסיט את הדיון מן השאלות הללו, אל מה שנראה בעיני כעיקר: איזה חיים ראוי יותר לחיותם? מה צריכה להיות משאת הנפש של חברה הרוצה להיות צודקת וערכית? מה פירושה של סולידאריות וערבות הדדית? מהו אתגר אנושי ליצורים חברתיים? אפשר להמשיך לנסח שאלות כגון אלו, אך נראה שהכוונה ברורה. חדל עיסוק בתהליכים, הבה נעבור לתוכן.

אני מציע, לפני כל ויכוח,  להגדיר את המגדלור. להחליט מה הם הערכים שהכי ראוי לחיות לפיהם, ששווה להיאבק על השגתם, שהם פסגתה של חברה צודקת. אחרי סימון המגדלור, נדע לאן אנחנו רוצים לחתור, גם אם זו נקודה מאוד רחוקה.  בחתירה כזו יש רוחות נגדיות (המיואשים יאמרו: "השיטה לא עובדת, צריך ללכת עם הרוח");  יש גלים גבוהים (החזקים יאמרו: "קיבינימט, במקום להתאמץ בשביל החלשים, עדיף לגלוש עם כיוון הגלים"); יהיו מערבולות שיגרמו לחלק מהשייטים להיאחז בדופן ולחכות שאחרים יחתרו. בקיצור, זה לא קל, אבל זה מאתגר.

גם כאן, מתברר, יש חשיבות לנותני הקצב, למובילים שצריכים לדאוג לסינכרוניזציה בין החותרים. עם הזמן נראה שגם בחתירה קשה הבעיה איננה בשיטה, אלא בעיקר אנשים: כשלאנשים יש מגדלור וכשהם חותרים אליו באמת, בכנות ומתוך נכונות לשאת בנטל ראוי כדי להגיע, גם חתירה קשה הופכת למעשה אפשרי. בחתירה כזו, כשהים גלי והרוחות שממול חזקות, לא הופכים כיוון ונישאים ברוח הנגדית, אלא מבצעים התאמות נדרשות בכיוון החתירה, מזגזגים ימינה ושמאלה, אך שומרים על הקורס. בחתירה כזו, המהמורות שבדרך לעולם אינן מהוות עילה לוויתור על המגדלור או לטענה ש"השיטה נכשלה", אלא בסיס לעדכונים והתאמות נדרשים.

 

***

 

לפני כמה שנים סיקרתי במסגרת עבודתי העיתונאית מפגש של חברי "קיבוץ עתיד" בשפיים. רוב משתתפי הכנס היו האנשים שסימנו מאוחר יותר את הדרך אל "הקיבוץ המתחדש". הדיון היה על החזון של כל אחד מהמשתתפים. המנחה עשה "סבב חלומות" וכל אחד פירט את חלומו. הרוב דיברו על יישוב כפרי גדול, איכותי, עם אנשים מוצלחים, תרבות גבוהה ועוד כיו"ב, עם קצת תוספות של עזרה הדדית. פעילה מרכזית אחת אף ההדירה באמרה: "בישוב שאני חולמת עליו אני מוכנה להסתפק ב'לא תרצח ולא תגנוב', נשבר לי מכל מטלות הקיבוץ". זה לא פסול, אך מכיוון שישבה שם עיקרה של מזכירות התנועה, שאלתי את עצמי האם מדובר במזכירות של תנועה קיבוצית.

בעיקרו של דבר, ליבת הוויכוח בין מפריטים לשיתופיים היא על המגדלור. אז במקום לריב על הקומבינה שבה קולטים חברים חדשים, או לפי איזה החלטה משייכים את הבית וכמה שעות עבד החבר לפני ההפרטה וכמה אחרי; במקום להתווכח על האם שיתופי הוא בולשביקי, או פרזיטי ועוד כיו"ב, נא להתווכח על המגדלור. לאיזה מגדלור ראוי יותר לחתור. על מה באמת חולם מי שבוחר בהפרטה, למה מייחל מי שרוצה בשיתוף. כך יש סיכוי שהדיון יהיה רציני.  

 

 

לתגובות

2. עוזי-עוזי

 

עוזי בן צבי הוא חלומו הרטוב של כל אתר אינטרנט שבו מספר המגיבים איננו גדול. באתרים גדושי תגובות לא היו חשים בנוכחותו, לעומת זאת באתר "שווים", עוזי בולט בכל פינה. יותר משחשובות התגובות שלו – רובן הרי משכפלות את עצמן – חשובה העובדה שהן טריגר לתגובות נוספות. מאחר ועוזי מגיב גם על התגובה, יוצא שיש תגובה על תגובה על תגובה והאתר תוסס. לעתים כמות מניבה גם איכות.

לא מעט אנשים תהו על פשר התופעה, חלקם טענו (טענה שדחיתי) נגד הגודש, וכך גם אני התחלתי לתהות על המניע. מה גורם לעוזי בן צבי, כל אימת שמופיע מאמר ביקורת על ההפרטה, או בשבח השיתוף - לצאת בתגובה ועוד תגובה ועוד תגובה על חוסר התוחלת שבשיתופיות. מה איכפת לו שנשארו כמה עשרות קיבוצים שיתופיים עד שהוא צריך לטעון ולשוב ולטעון ששנותיהם כקיבוצים ספורות? מה איכפת לו שבינתיים, לפחות בינתיים, העסק דופק ושכך בחרו חברים לחיות את חייהם אפילו שהם צפויים להיכשל? הרי גם להיכשל מותר, הלא כן?

חשבתי חשבתי וחשבתי וזאת מסקנתי: רגש אשמה. עוזי חש רגש אשמה על הפרטת קיבוצו, עמיעד. רגש האשמה הזה גואה בתוכו, בוער בעצמותיו.  בסתר ליבו הוא רוצה קיבוץ-קיבוץ. רק אלטרואיסט קיבוצי יגיב עשר פעמים ביום על משהו שהוא מתייחס אליו  וחוזר ומתייחס אליו כאל "עסק אבוד".

אז למה כל כך איכפת לו אם העסק אבוד? איכפת לו מאוד משום שביטולם של הקיבוצים השיתופיים יסיר מעוזי את תחושת האשמה. הוא יוכל להיאנח מתוך תחושת הקלה ולומר לעצמו: "פירוק עמיעד לא היה עניין של בחירה, אלא כורח, הנה בסוף גם יטבתה ומשמר העמק וחצרים התפרקו ואם הם התפרקו, אז זו דרך הטבע ואינני צריך לחוש אשמה על פירוק עמיעד. עכשיו הוקל לי." 

עוזי הוא "הבעל הגרוש" שאוהב את "אשתו" לשעבר. מה זה אוהב, הוא משוגע עליה... אבל מכיוון שאיננו יכול להשיבה, עדיף לו שתהיה פחות יפה, או שלא תהיה בכלל. כך הוא לפחות ישתחרר ממועקת האובדן.

פעם שוחחתי לצורך כתבה עם מזכירה של קיבוץ שעבר הפרטה מרחיקת לכת. היא דיברה בשבח "הקיבוץ המתחדש" וההפרטה. זה היה ביום שישי בערב ונאלצתי לקטוע את השיחה כדי ללכת עם המשפחה לחדר-אוכל. "מה עוד יש לכם חדר אוכל ביום שישי", היא תהתה, "אויש איך שאני מקנאה בכם...". עוזי בן צבי קצת מזכיר אותה.  

 

 


עמיר

3. דרבי: עמיר נגד חסן

 

לפוליטיקאים, לפחות לחלקם הגדול, יש אגו שלעולם איננו שבע. יש כאלה היודעים להסוותו, יש כאלה שמאבדים את השליטה עליו. אחד הביטויים לאגו רעב (יש רבים אחרים) הוא גודש השימוש בגוף ראשון יחיד. יוסי שריד הוא אחד האלופים. קראו כמה פעמים מופיעה המילה "אני" במאמריו (האיכותיים בדרך כלל), בדבריו, או בשיריו. הקשיבו כמה ה"אני" מופיע בדברי רמון. זה הם, רק הם, מול שאר העולם.

מה שגרוע מעודף שימוש בגוף ראשון יחיד, הוא השימוש בגוף שלישי. זה השלב שבו האגו מתפוצץ ממש.

אצל דה-גול הנוהג הזה רווח מאוד: "הנשיא חושב ש...", "הגנרל סבור...", היה אומר דה-גול בתשובה לשאלות של עיתונאים. יש כוכבי ספורט שמדברים על עצמם  בגוף שלישי.

שחקן חדש בקבוצה זו הוא שר הביטחון עמיר פרץ. לפני כמה ימים הוא הזהיר: "נצראללה לא ישכח מי זה עמיר פרץ."  נצראללה אולי ישכח מי זה חיל האוויר; הוא אולי ישכח מי זה צה"ל; הוא ישכח את ה'צומוד, של תושבי הצפון; הוא לא ישכח מי זה עמיר פרץ. הדרבי הוא בין חסן לעמיר, לא בין ישראל לחזבאללה (כשלוחה של איראן).

בשעתו, באיזו פגישה עם פרץ כיו"ר ההסתדרות, לאחר שהירבה ב"אני יזמתי, אני עשיתי ואני סללתי את דרכי לבדי", אמרתי לו: "יש גם אנחנו". ההערה נשמעה, אך נראה שנדחתה.

 

 


חצי פתרון כבר יש

4. שני עמים למדינה אחת

 

ראשי המדינה, וגם התקשורת, מרבים לשבח את כושר העמידה של תושבי הצפון; את האיפוק שהם מפגינים מול מתקפת הקטיושות והטילים; מה שמחזיר אצלי את הגלגל חמש עשרה שנה לאחור, אל מלחמת המפרץ הראשונה, אל המנוסה המבוהלת של תושבי גוש דן (מדינת תל-אביב), מפני הסקאדים של סדאם  בכל אחר צהריים, לפני רדת החשיכה. אי אפשר שלא לתהות על הפער בהתנהגות של שתי האוכלוסיות למול איום הטילים.

מסבירים לנו שהפתרון הרצוי לישראל הוא שתי מדינות לשני עמים. שני עמים כבר יש, כך שחצי בעיה פתרנו.




נכתב בתאריך
18/7/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו