עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מעמק עכור לפתח של תקווה - מי שאינו מוכן להיכנע לייאוש, מי שאינו מוותר על התקווה, הוא גם לא יוותר על החלום, ויחפש בהתמדה את העוגנים בהם ניתן לתלות את השאיפות המגשרות בין העמק העכור של המציאות לפתח התקווה של החלום. על חזון החברה הישראלית

מעמק עכור לפתח של תקווה
מאת יאיר צבן, 6.7.2006
יאיר צבן

 

 

 

מי שאינו מוכן להיכנע לייאוש, מי שאינו מוותר על התקווה, הוא גם לא יוותר על החלום, ויחפש בהתמדה את העוגנים בהם ניתן לתלות את השאיפות המגשרות בין העמק העכור של המציאות לפתח התקווה של החלום. על חזון החברה הישראלית


לא נמניתי עם חבריו הקרובים, האינטימיים, של בן-אהרון, אבל במהלך העשורים האחרונים שמרתי על קשריי איתו, כולל בחודשים האחרונים לחייו, ולעתים התגלגלו שיחותינו למחוזות המשיקים לענייננו.

 

ארבע שנים היינו חברים באותה מפלגה; הייתה זאת מפ"ם המאוחדת, בין 1948 ל-1952, וגם אז לא באותה סיעה. אני הייתי אז צעיר עול-ימים, בראשית דרכי הפוליטית, ובן-אהרון, היה אז כבר מנהיג מוכר בתנועתו, והוא בסך-הכל בן 42, נראה בעינינו  אחד מזקני הדור.  ברוב השנים השתייכנו למפלגות שונות ויריבות, אבל בן-אהרון לא קיבל עולן ותכתיבן של מסגרות. רוויתי הרבה נחת כאשר יום אחד קבלתי את חיבורו  - "שלטון משחית  -  סוף הדרך" עם הקדשה שחיממה את הלב ובמלים ספורות סיכמה את יחסינו: "ליאיר – מחיצות חסרות משמעות, באחדות לב ודעת, בחברות, יצחק". עבורי היה זה מעט המחזיק את המרובה.

 

אם אני צריך לבחור מדבריו של בן-אהרון שניים או שלושה משפטי-מפתח שישמשו מעין מוטו למחשבותיי שברצוני לגולל בפניכם על חזון החברה הישראלית, הנה הם:

 

הראשון לקוח מתוך דברים שאמר לביוגרפית שלו, יעל גבירץ, שמופיע בספר המיוחד במינו "ילד לא רצוי" (עמ' 143): "אם אדם אשם במהפכה, אז הרצל הוא כנראה הפושע הגדול ביותר, כיוון שכתב את האוטופיה הזאת של מדינת היהודים".

 

ומשפט המפתח השני לקוח מתוך דברים שאמר בן-אהרון בכנס סוציאליסטי ב-1982, דברים שלפי הבנתי נשאר נאמן להם עד יומו האחרון: " עלי למהר ולהתנער מכל קשר לרוויזיוניזם הסוציאליסטי של אדוארד ברנשטיין, הטוען כי התנועה היא הכל ואילו המטרה היא משנית.  דומה כי אני תומך בהיפוכה של התיאוריה של ברנשטיין: המטרה היא החשובה מכל, בעוד שהדרך אליה רצופה מאבקים וניסויים למימושה המתמשך והדיאלקטי של המטרה".

 

משפט המפתח הראשון עניינו בתקפותה של האוטופיה. כיום, כאשר יש מי שמציג את האוטופיה כמקור סכנה לאנושות, ראוי להזכיר את דבריו של ולטר בנימין, ההוגה היהודי-גרמני הדגול, הומניסט מקורי (ואני מצטט): "בלי יכולת השלכה אל עתיד אוטופי נידונה האנושות המודרנית לדרוך לנצח באותו מקום".

 

משפט המפתח השני של בן-אהרון עולה בקנה אחד עם דבריו של ולטר בנימין, שכן כל מטרה שהיא מעבר לטווח-הראייה המיידי ושהדרך להשגתה אינה ידועה וסלולה, יש בה מימד אוטופי; לא-כל-שכן כאשר המטרה מוגדרת כשינוי פניה של החברה.

 

שמחתי לקרוא בספר שהופיע אשתקד בהוצאת "רסלינג" ושנכתב בידי פרופ' ארנסטו לקלאו ופרופ' שנטל מוף  - "הגמוניה ואסטרטגיה סוציאליסטית  -  לקראת פוליטיקה דמוקראטית רדיקלית", חיזוקים לכמה ממחשבותיי, ועוד אחזור אליהן.

 

מה שחשוב לי להדגיש כרגע, בהקשר זה, הוא שלקלאו ומוף אינם מוותרים על מקומה של "האוטופיה" בעולם המחשבה של השמאל גם בימינו: "בלי 'אוטופיה', בלי האפשרות לשלול את הסדר הקיים, מעבר ליכולתנו לבקר אותו כאן ועכשיו, אין שום אפשרות לכינון עולם דימויים רדיקלי  -  בין אם הוא דמוקראטי ובין אם הוא מכל סוג אחר."

 

מי שאינו מוכן להיכנע לייאוש, מי שאינו מוותר על התקווה, הוא גם לא יוותר על החלום, ויחפש בהתמדה את העוגנים בהם ניתן לתלות את השאיפות המגשרות בין העמק העכור של המציאות לפתח התקווה של החלום.

 

אני סבור שזה היה ה- credo, ה'אני מאמין', של בן-אהרון וזהו גם הקרדו שלי, ואני מאמין שזה גם הקרדו של מרבית היושבים כאן. זהו הקרדו של רוב האנשים בעולם ובארצנו, המשייכים עצמם לשמאל הסוציאליסטי. אלא שהמחנה הזה, שלנו, בארץ ולא רק כאן, נתון במשבר.

מי שרוצה להתוות ברצינות את קווי-המיתאר של חזון החברה הישראלית האלטרנטיבית, אינו יכול לפסוח על ניתוח מעמיק של שורשי המשבר, ומה שקשה מכך לאין-ערוך  -  לסמן דרכים להיחלצות מהמשבר.

 

נסיגתה של מדינת הרווחה

 

נקודת-המוצא של השמאל הסוציאליסטי הייתה מאז ומתמיד שלילתו של הסדר הקיים, משמע  -  של המשטר הקפיטליסטי.  להבנתי  -  מי שאיבד את נקודת המוצא הזאת, נושא את שם הסוציאליזם לשווא. אכן, המשטר הקפיטליסטי בארצות הדמוקרטיות המפותחות עבר תמורות עצומות מאז ימי רוברט אואן וסן-סימון ופורייה ואפילו מאז ימי מארכס ולאסאל ומשה הס. החרדה שמא ניגודי המעמדות והזעם המעמדי של המנוצלים יפוצצו את המשטר הקפיטליסטי מבפנים, היא שהביאה כמה מקברניטיו המפוכחים, בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, לפתוח בצעדים מרחיקי-לכת, שסימנו את נטישת העקרון האבסולוטי של ה"לסה פייר! לסה אלה!", החל בהנהגת מס-הכנסה פרוגרסיבי ועד להנחת יסודות למדינת-הרווחה. שלושת השמות הבולטים בהקשר זה הם הקנצלר אוטו פון ביסמרק (הניח כמה יסודות למדינת רווחה בגרמניה); הבורגני הבריטי ג'וזף צ'מברלין (היה שר המסחר בממשלה הבריטית ולחם לחינוך חינם ולמס הכנסה פרוגרסיבי; ואגב, הוא היה גם ה'ממציא' של 'תוכנית אוגנדה'); ומנהיג  המפלגה הליברלית הבריטית דייוויד לויד ג'ורג' (בהיותו שר האוצר בממשלת בריטניה ב-1915 החל להנהיג קצבאות זקנה). החרדה מהשפעתן של המפלגות הסוציאליסטיות העולות, ולימים  -  החשש מהשפעתה האטרקטיבית של ברית-המועצות,  בצירוף החשש להתמוטטות המשטר הקפיטליסטי, הביאה את הקפיטליזם הטוטאלי, האמריקני, בתקופתו של רוזוולט, ל"ניו דיל" הידוע, שכירסם ביסודות המשטר, אך לא יותר מכך. ואל נשכח שאת דו"ח בוורידג' המפורסם, מ-1942, שהיה למעין מסמך יסוד של מדינת הרווחה במחצית השנייה של המאה ה-20 ואשר חידושו העיקרי היה באימוץ עקרון האוניברסאליות, מסמך שהשפיע גם על מעצבי מדינת הרווחה הישראלית. את הדו"ח הזה הזמינה ממשלת השמרן צ'רצ'יל בעיצומה של מלחמת העולם, אבל את יישומו עמסה על שכמה ממשלת הלייבור של אטלי.

ואכן, במהלך השנים הפכו המפלגות הסוציאל-דמוקראטיות לנושאות דגל מדינת-הרווחה והגיעו במסגרתה בכמה מדינות להישגים מופלגים.

 

בשנים האחרונות חלה, בחסות הגלובליזציה,  נסיגה מסוימת בכמה מארצות המערב בתחום מדינת הרווחה . גרוע מכך: רוב המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות זנחו את השאיפה לכונן משטר סוציאליסטי בארצותיהם; הן קיבלו את כללי המשחק של כלכלת השוק הקפיטליסטית, והמשיכו להגן על הדגם של מדינת הרווחה, גם אם כנפיה קוצצו פה ושם. במקרים רבים הן נבדלות ממפלגות הימין הכלכלי יותר במישור הכמותי מאשר במישור העקרוני. את ההבדלים הללו הן מגדירות כהבדל שבין 'כלכלת-שוק פראית' למה שהן מתארות כ'כלכלת שוק חברתית'.

 

כל זה חל ביתר שאת על ישראל. והשאלה שאינה נותנת מנוח היא זאת: כיצד קרה שדווקא בחברה, שתרבותה מעוגנת עמוקות בטקסט עתיק ומקודש, שכמעט אין דומה לו מבחינת המחאה נגד עוול חברתי והתביעה לצדק חברתי, דווקא בחברה הזאת, דווקא בעם הזה חלה בתקופה האחרונה הידרדרות חברתית-מוסרית תלולה יותר מאשר בכל חברה מערבית אחרת? וכיצד זה קרה דווקא בחברה שאתוס התשתית שלה מלפני מאה שנים היה אתוס של שוויון, שתפנות וסולידריות? מה קרה לנו שהעדפנו חברה הבנויה על רווח וצדקה ולא על צדק ורווחה? חברה, שהפכה את ההפרטה  - אמצעי לגיטימי במקרים ספציפיים  -  לפולחן פטישיסטי?

 

על שורשי המשבר בשמאל העולמי

 

מאז ראשית התגבשותו של השמאל ככוח משמעותי בתנועת הפועלים התמקדו מאמציו ההגותיים, האינטלקטואליים, בניסיון להתמודד עם שלוש קבוצות שאלות, כשאלות מפתח בעיצוב הדרך לשינוי פניה של החברה האנושית.

את שאלות הקבוצה הראשונה ניתן להגדיר כשאלות ה"מה": מה הוא החזון? מהי דמות החברה המיוחלת? מהו המצע הרעיוני? ועל רקע כל אלה מה היא התכנית הפוליטית? הקבוצה השנייה, ניתן להגדירה כשאלות ה"מי": מיהו המעמד החברתי העשוי להיות הנושא המהפכני בהגשמת החזון? מיהן השכבות החברתיות שיתנו ידן למאמץ ההגשמה? ואילו את שאלות הקבוצה השלישית ניתן כשאלות "איך": איך יאורגן הנושא המהפכני לכוח פוליטי (באיזו מסגרת מפלגתית תתממש ההתארגנות? מה יהיו דרכי המאבק שלה? מי יהיו בעלי-הברית שלה?).

 

הקבוצה הראשונה עניינה בתחום הרעיוני-פוליטי. הקבוצה השנייה עניינה בתחום הסוציו-פוליטי. הקבוצה השלישית עניינה בתחום הארגון, האסטרטגיה והטקטיקה הפוליטיים.

 

והנה, מזה כימי דור נתון השמאל בתנועת הפועלים במשבר עמוק. אותותיו של המשבר ניכרים בשלושת מעגלי ההתמודדות הללו.

 

ההתמודדות עם קבוצת שאלות ה"מה" נקלעה לקשיים חמורים, ששורשיהם נעוצים, ראשית-כל, בתמורות היסודיות שהתחוללו במשטר הקפיטליסטי, במיוחד לאחר מלחמת העולם השנייה. (בן-אהרון נהג לדבר לא פעם על כך שהסוציאליזם הציל את הקפיטליזם מהתבהמות טוטאלית). הקשיים הללו הוחרפו מאוד על ידי הזעזוע שפקד את השמאל בעקבות הגילויים אודות ההסתאבות במשטר הסובייטי במזרח, ועל רקע האכזבה מאין-אונותה של הסוציאל-דמוקרטיה במערב  וניוון יסודותיה הרעיוניים.

 

קשיים עצומים התעוררו במעגל ההתמודדות השני, בקבוצת שאלות ה"מי", עקב התמורות הטכנולוגיות האדירות שחלו בחמישים השנים האחרונות, ובמיוחד בדור האחרון, המעוררות שאלה קשה: מכיוון שהפרספקטיבה המהפכנית, שהתבססה על פרולטריון תעשייתי הולך  ורב, ש"אין לו לאבד דבר זולת כבליו", איבדה את תוקפה -   מי יהיו מחליפיו? ממלאי-מקומו?

 

הקשיים הרבים, שהחלו לאפיין יותר ויותר את ההתמודדות בשני מעגלי השאלות הראשונות גרמו, בין היתר, לבריחה אל עבר עיסוק אינטנסיבי במעגל השלישי, בקבוצת שאלות ה"איך", בתחום הארגון, האסטרטגיה והטקטיקה. ליתר דיוק: עיסוק אינטנסיבי בבעיות ארגון וטקטיקה, אך עיסוק קלוש למדי בבעיות האסטרטגיה של השמאל. התחום הארגוני והטקטי נתפש כפחות מורכב ואולי גם דוחק יותר מבחינת יצר ההישרדות של מסגרות ואישים פוליטיים. אולם, בהיות תחום זה, על פי עצם מהותו, תחום הנגזר מהצלחתם של שני התחומים הראשונים, נידונו המאמצים שהושקעו בו, בדרך כלל, לעקרות. רק משבריו (החלקיים) ומצוקותיו (הכוללות והמתמשכות) של המשטר הקפיטליסטי וכן כישלונות ומחדלים שונים של מפלגות הימין או המרכז שבשלטון, אפשרו מדי פעם את הישגיהן האלקטוראליים של מפלגות הפועלים; רק אלה גרמו בארצות שונות במערב למראית-עין כאילו שבה תנועת הפועלים והחלימה מהמשבר.

 

המשבר הרעיוני של השמאל בישראל

 

כל האמור עד כאן על שהתחולל בתנועת הפועלים בעולם חל ביתר הדגשה על שאירע לתנועת הפועלים בארצנו.

 

נפתח במעגל הראשון הרעיוני-עיוני. הזעזוע שפקד את השמאל הישראלי, עקב גילויי ההסתאבות בבריה"מ היה חריף במיוחד, משום שלשיקולים האידיאיים והמוסריים הכלליים נצטרפו היבטים יהודיים, ציוניים וישראליים כבדי-משקל. אולם, גם האכזבה מכישלון הסוציאל-דמוקרטיה הייתה כאן קשה ביותר: גברה הנסיגה מיעדיה הסוציאליסטיים המוצהרים של תנועת העבודה. האכזבה נעשתה מרה יותר משנתחוורה תמונת מצב מרגיזה: תחת שלטון של ממשלות מפלגות הפועלים התפתחה בארץ מערכת כלכלית-חברתית קפיטליסטית, צמחה בה שכבת מיליונרים חדשים, תוצרת "כחול-לבן", והעמיקו להכות שורש ערכיה של החברה הרכושנית. ההידרדרות התלולה בתקופת ממשלות הימין אינה יכולה להשכיח את משגיה ומחדליה של תנועת העבודה.

 

כדי להבין את עומק המשבר שפקד את השמאל הישראלי במעגל הרעיוני-עיוני צריך לזכור, כי דרך התפתחותה של תנועת הפועלים בארצנו עשתה אותה רגישה ופגיעה במיוחד לזעזועים בתחום הרעיוני. את דרך התפתחותה של תנועת הפועלים במערב ניתן לאפיין כהתפתחות בשלושה שלבים: שלב ההתארגנות המעמדית, האיגוד מקצועית; שלב המאבק וההתארגנות הפוליטית; שלב התגבשות התודעה הסוציאליסטית. כלומר, הייתה התפתחות מן המעמד אל הפוליטיקה ומן הפוליטיקה אל האידיאולוגיה. ואילו דרך ההתפתחות בארץ הייתה הפוכה: מן האידיאולוגיה אל הפוליטיקה ומן הפוליטיקה אל המעמד. בראשית היה הרעיון התגבשות תודעה ציונית-סוציאליסטית בקרב קבוצות צעירים יהודיים במזרח-אירופה; המשכה בעלייתם לארץ ובייסוד מפלגות פועלים, הרואות את עיקר ייעודן בבניין הארץ, שרק מתוכו נתאפשרה צמיחתו של מעמד פועלים יהודי חדש; ומפלגות הפועלים הן שמקימות את המסגרת הארגונית של פועלי הארץ (ההסתדרות).  הוא שאמרנו: מן האידיאולגיה אל הפוליטיקה ומן הפוליטיקה אל המעמד.

 

מדרך התפתחות ייחודית זאת נגזרו שני אופני תגובה שונים לגורמי המשבר הרעיוני: האגף השמאלי גילה פגיעות יתרה, משום שהתשתית המעמדית הייתה קלושה ועיקר עולמו היה בנוי על הנדבך הרעיוני כאבן-פינה. ואילו הזרם המרכזי בתנועת הפועלים, שראה בקונסטרוקטיביזם החלוצי את דרך ההגשמה של החזון הציוני-סוציאליסטי, היה מחוסן זמנית (וחלקית) נגד פגיעתם של זעזועים רעיוניים דומים, בהיותו שקוע עד למעל הראש ב"פרגמטיזם חלוצי", כשהוא ניצב על פיגומי בניינה של הארץ. אולם גם הוא, משזקף בבוא היום את קומתו כדי להשקיף סביב מעל הפיגום אל הבניין שבנה, לא יכול היה שלא להתייסר במצוקה רעיונית-מוסרית: הזה הבניין שאותו פילל לבנות?

 

גם במעגל השני, של שאלות ה"מי", המשבר הישראלי מקיף יותר, עמוק יותר: מניצנים זעירים של פרולטריון יהודי-ישראלי, שהחלו להנץ לפני כמאה שנים, הלך וצמח מעמד פועלים יהודי, אשכנזי ברובו, מובדל מהפרולטריון הערבי בארץ.  הדינמיקה  של ארץ הגירה הקשתה על תהליכי ההתגבשות המעמדית, על התפתחותן של התודעה המעמדית  ובמיוחד של הסולידאריות המעמדית.  עם קום המדינה  והתגברות העלייה מארצות האסלאם  החל שינוי משמעותי בהרכבו של מעמד הפועלים. הלכה וגברה הדומיננטיות של המזרחיים החדשים על חשבונם של האשכנזים הוותיקים, שרבים מהם עברו תהליכי התברגנות.  היה מכנה משותף-יחסית בין אלה לאלה: גם העולים ממזרח-אירופה וגם אלה מארצות האסלאם הגיעו מאזורים חסרי מסורת דמוקרטית וחסרי מסורת איגוד-מקצועית שורשית.  היתרון היחסי לענייננו של עולי מזרח-אירופה היה נעוץ בכך  שהם באו לפחות מאזורים בהם פעלו בעוצמה לא מבוטלת תנועות סוציאליסטיות, שהייתה להן גם השפעה ניכרת ב'רחוב היהודי'.

 

הקמת המדינה חייבת הייתה לכרסם בגדר-ההפרדה בין הפרולטריון היהודי לפרולטריון הערבי. נוצרו שלוש שכבות בקרב מעמד הפועלים: שכבה תחתונה  -  ברובה של פועלים ערבים; באמצע  -שכבה שברובה מזרחית; ולמעלה  -  שכבה שברובה אשכנזית ותיקה.

 

אולם, גם המבנה הזה לא הספיק  להתייצב ולהתגבש. העלייה נמשכה והעצימה את תהליכי השינוי, עד לשיא של עליית עולי ברה"מ לשעבר ועולי אתיופיה בשנות התשעים; מלחמת ששת הימים פתחה את שוק העבודה בפני מספר רב ביותר של פועלים פלסטינים; ולאחר מספר שנים, החמרת המצב הביטחוני גרמה לסגירת שערים בפני הפלסטינים ופתיחתם בפני מהגרי-עבודה (המכונים: עובדים זרים) בשיעור שהגיע לכדי 9 עד 10 אחוזים מהמועסקים.

 

במקביל, חלו תמורות עצומות בעולם התעסוקה. משקלם היחסי של התעשייה המסורתית ועובדיה נמצא בירידה ותחומי עיסוק בעלי אופי שונה לחלוטין נמצאו בעלייה. תעשיות ההיי-טק והתקשורת והשירותים הפיננסיים, המאופיינים ברובם על-ידי האינדיבידואליזציה  של העבודה, התפשטו ומשקלם במשק ובחברה עלה.  גם באופי הבעלות על ההון חלו תמורות עמוקות.

 

לכן, גם בישראל,  ובישראל  -  יותר מאשר בהרבה ארצות אחרות, גברו הקשיים בהתמודדות עם שאלות ה"מי":  מי הנושא החברתי, המעמדי, של המאבק על החזון החברתי.

 

ואמנם, גם בישראל הביאו הקשיים העמוקים שנחשפו בשני מעגלי התמודדות אלה  - בתחום הרעיוני ובנושא החברתי לעיסוק-יתר בחלק ממרכיבי המעגל השלישי, בעיקר בתחום הארגון והטקטיקה. ואף כאן הוכחה חוסר הפרודוקטיביות של התמודדות חלקית זאת, שאינה מעוגנת בניסיון רציני להיחלץ מהמשבר הרעיוני.

 

אי-אפשר לדון בגורלו של השמאל הציוני-סוציאליסטי מבלי לדון בגורלה של ההסתדרות  (ושל חברת העובדים) ומבלי לדון בגורלה של התנועה הקיבוצית; אלא שאלה מחייבים דיון מיוחד שקוצר היריעה אינו מאפשר לקיימו כאן.

 

בחיפוש אחר המוצא

 

אין אני בא לפרט כאן את הפתרונות הרצויים לשתי קבוצות השאלות שדנו בהן, בהתאמה לשלהי המאה ה-20 ולתנאיה הייחודיים של ישראל. אין באמתחתי פתרונות שלמים ומהוקצעים לבעיות הסבוכות הללו. ההתמודדות האינטלקטואלית עם האתגרים הללו מן הדין שתיעשה בצוותים מתאימים ושתישען על מחקרים מתוכננים מראש של כלכלנים, סוציולוגים והוגי דעות. אנו זקוקים מאוד  למחקר שיקיף את מכלול הבעיות מתחום הנושא המעמדי-חברתי ואשר ישכיל אותנו באשר לתהליכים הממשיים הפוקדים את ציבור העובדים במדינה, לגווניו ולסוגיו.

 

מה בכל זאת ניתן לומר כיום?

 

אפשר אולי לסכם כיוון כללי, שמתבסס בין השאר על העובדה שמכל "המלים הגדולות" המושג שיוקרתו נשחקה פחות מהאחרים הוא רעיון הדמוקרטיה.

הקונסנזוס, אקטיבי בחלקו ופסיבי בינתיים ברובו, סביב הרעיון הדמוקרטי, מאפשר לכנס סביבו כוחות רבים-יחסית ומגוונים, תוך שאנו יוצקים בו תכנים ומשמעויות החורגות מאלה המקובלים כיום ומוגבלים בעיקר לדמוקרטיה הפרלמנטארית. אני מתכוון למאמץ של חריגה דינאמית מגבולות הדמוקרטיה הפרלמנטארית (שאף אותה צריך לשפר) לדמוקרטיה פוליטית רחבה ועמוקה, שלטעמי צריך לשלב בה גם מרכיבים של דמוקרטיה ישירה ולא רק דמוקרטיה ייצוגית; ולהיאבק על דמוקרטיה כלכלית ודמוקרטיה תעשייתית ודמוקרטיה קהילתית ודמוקרטיזציה של מערכות החינוך והבריאות. גם זו דרך להפצת מסרים סוציאליסטיים.  בן-אהרון העלה רעיון דומה במסתו "סוציאליזם בישראל: דין-וחשבון".

 

הזכרתי מקודם את ספרם של פרופ' ארנסטו לקלאו ופרופ' שנטל מוף  - "הגמוניה ואסטרטגיה סוציאליסטית  -  לקראת פוליטיקה דמוקראטית רדיקלית". שמחתי למצוא בחיבור מעניין זה חיזוקים למחשבות אלה. מושג-מפתח בספרם הוא מושג "ההגמוניה", המתפרש אצלם בדרך שונה מזו שבהגות המארכסיסטית הקלאסית.  מדיניות דמוקרטית רדיקלית לדידם צריכה לאפשר קואליציות דינאמיות ומשתנות בין הקבוצות השונות שהן קורבנות השיטה – העובדים, הנשים, המיעוטים, נפגעי ההרס  האקולוגי ודומיהם.

 

אתגר אחד במיוחד אינו יכול להידחות עד לבירורנו הרעיוני: הגנת מדינת הרווחה, ולהיפך  -  מאמץ להרחיבה ולהעמיקה, כמו גם המאבק נגד העוני ונגד ההתעשרות הפראית.

המאבק החברתי הוא בגדר פקודת-קבע מחייבת בכל הנסיבות, גם בימי חירום ומלחמה.

 

אבל, האמת צריכה להיאמר בגלוי: כל עוד עננת הסכסוך הממאיר הזה מרחפת מעל לראשינו, מטשטשת את ראייתנו, צובטת את ליבנו, מלבה את יצרינו  -  לא תכשר השעה להתמודדות אמיתית ומקפת-כל עם אתגר עיצובה מחדש של חברתנו. כאשר בן-אהרון דיבר על השטחים כעל גחלים לוחשות, שאינך יכול להחזיק בן דרך קבע פן תיכווה,  הוא התכוון גם לכך.  לכן, גם בימים קשים אלה, ובמיוחד בימים קשים אלה, סוציאליסט שרוצה לפנות דרך להתמודדות סוציאליסטית עם האתגרים החברתיים, צריך לעשות כל אשר לאל ידו כדי להסיר מהדרך את אבן הנגף הענקית הזאת של שנאת עמים המקיזים כל אחד את דמו של השני. אבל סוציאליסט כזה צריך גם לזכור, כי הסרת אבן הנגף הזאת היא תנאי הכרחי, אך לא תנאי מספיק. ראינו לא מעט ארצות, שאינן כורעות תחת כובד-אימתו של סכסוך-דמים ולמרות זאת הן מייצגות ג'ונגל קפיטליסטי אכזרי.

 

סוציאליסטים הדבקים בעקרונותיהם ופתוחים לבחינתם של רעיונות חדשים, לא יישבו בינתיים בחיבוק ידיים. פעולה חינוכית-רעיונית שתשכיל לגייס תמיכה  והזדהות עם ערכינו בציבור בכללו ובקרב הדור הצעיר במיוחד  -  היא הכרחית ואפשרית. ומה שקורה כיום בתנועות הנוער המגדירות עצמן עדיין כציוניות וסוציאליסטיות  -  יוכיח. זוהי הכשרת-קרקע חשובה לקראת הכרעות עתידיות. (שמענו כאן את דבריה היפים והנבונים של נציגת הנוער העובד, ענת רומברג. היא המחישה בפנינו את הפוטנציאל הגנוז  בחלק מתנועות הנוער שלנו).

 

בן אהרון, גם בימיו האחרונים, ניסה להתניע מהלך של הקמת מכון למנהיגות של תנועת העבודה. לכבד את זכרו משמע לתת יד למימוש הרעיון הזה. וכדי שהכשרת המנהיגים לא תתגלגל להכשרת עסקנים  -  חיוני שהמכון הזה יעסוק גם בחקר הסוציאליזם הישראלי.

נדמה לי שגוללתי בפניכם מספיק נימוקים להצדיק את הצורך בצעד כזה.

 

אני מאמין במה שבן-אהרון האמין: שבחברה הישראלית, בנוער שלה, במגזריה השונים, ובתוכם, כמובן, גם בתנועה הקיבוצית, נמצאים ויימצאו כוחות שלא ייכנעו לייאוש ולא ירפו מהמאמץ לחפש דרך לחברה אלטרנטיבית.

 

מתוך הרצאה במועצת התנועה הקיבוצית (8.7.2006) שהוקדשה לזכרו של יצחק בן אהרון




נכתב בתאריך
13/7/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו