עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

איטליה הביאה את החלסטרה - נבחרת איטליה, שגנבה את אליפות העולם, מזכירה לי את הכוח תל-אביב שלקחה את אליפות המדינה באמצע שנות הששים. אותו בונקר, אותו כדורגל מבאס

איטליה הביאה את החלסטרה
מאת עזרא דלומי, 11.7.2006

 

 

 

נבחרת איטליה, שגנבה את אליפות העולם, מזכירה לי את הכוח תל-אביב שלקחה את אליפות המדינה באמצע שנות הששים. אותו בונקר, אותו כדורגל מבאס


בעשורים הראשונים למדינה שיחקה בארץ – תחילה בליגה א', אח"כ בלאומית - קבוצה בשם הכוח תל-אביב. היא היתה גרסת המשך ישראלית לקבוצות "הכוח" שהקימו הקהילות היהודיות בחו"ל, בבואן לפתח את יהדות השרירים: הכוח וינה, הכוח סידני ועוד. הכוח היתה "אחות" לקבוצות השכונתיות האחרות של תל-אביב - בני יהודה (שכונת התקווה), שמשון (כרם התימנים), מכבי עמידר (רמת-עמידר) ששיחקו בליגות הגבוהות. בסיסה של הכוח היה בשכונת שפירא בדרום-תל-אביב, לא רחוק ממקום מושבה הנוכחי של מזכירות הנוער העובד.

בתחילת שנות הששים התאמנתי – יחד עם שני חברים לעדה בתנועה, אחד מהם נתן זהבי, שניסה כוחו כשוער - בקבוצת הנוער של הכוח. זה היה בימים שבהם סיימה הקבוצה הענייה את הליכי האיחוד שלה עם מכבי רמת-גן ושמה הוסב להכוח-מכבי רמת-גן, ובהמשך - הכוח רמת גן. כך היא נקראת  גם היום, במה שנראה כתקופת חזרה אל ימי זוהרה.

למה הלכנו – סוציאליסטים מהנוער העובד - דווקא להכוח?  ראשית, המגרש שלה – היום עומדת עליו בורסת היהלומים - היה הכי קרוב לאזור מגורינו; שנית, וזה העיקר, למכבי ולהפועל תל-אביב היה קשה להתקבל.    

ועוד דבר: מאחר וממילא האופק שלנו - היום מתברר שלא של כולנו – היה בנח"ל ובקיבוץ, לא בקריירה ספורטיבית, חשיבותה של הקבוצה בה שיחקנו נראתה משנית. בעיקר חיפשנו מגרש עם דשא ושערים אמיתיים כדי לשחק עליו.

וכך היינו נוסעים מדי יום חמישי בערב (על אופניים) מתל-אביב למועדון הקבוצה, ברחוב ביאליק ברמת גן, כדי לשמוע את ההרצאות הטקטיות של מאמן הנוער, שלמה בביוף, שנחשב אז לקיצוני סופה. מה שאני זוכר עד היום מן השיעורים הללו זה שבאאוט (זריקות חוץ) ובקרן - אין אופסייד.

 

***

 

במשך שנים  נאבקה הקבוצה הדלה הזו על חייה בליגה הלאומית. הטכניקה היתה פשוטה: הגנה, הגנה, גניבת גול ובזבוז זמן עד לשריקת הסיום. האחראים על בזבוז הזמן היו השוער מיכאל (לופא) קדוש והמקשר (היום זה נקרא "קשר אחורי") שאול אלבוכר. האחראים על הגול התורן היו יהודה שהרבני שידע לכדרר ולמסור, וגדי צלניקר - חלוץ השפיץ שידע להבקיע.

לאחר הבקעת שער, כשהקבוצה הובילה אחת-אפס, או כאשר היא נאבקה להוציא תיקו, היה לופא קדוש – היום מאמן ופרשן מכובד - מתחיל בהקפצות איטיות ואינסופיות של הכדור ברחבה – הלוך ושוב, הלוך ושוב - לפני ששחרר אותו בבעיטה למרכז המגרש. לקהל שהיה שורק בוז מרוב עצבים, היה לופא מנופף באצבע משולשת, כדי להראות לו שהוא לא שם עליו.

משיכת הזמן של אלבוכר היתה על ידי זריקות החוץ. הוא היה מוציא את כל הזריקות, לא חשוב איפה הוא ואיפה הכדור. ראיתי איך השיטה עובדת באחד המשחקים נגד מכבי חיפה. הכוח הובילה ואלבוכר היה מתהלך לאט לאט – לעתים מקצה המגרש עד קצהו השני רק כדי לזרוק הוצאת חוץ קצרה. כשהיתה הוצאת חוץ, כולם היו ממתינים לאלבוכר. מאחר ובימים ההם לא היתה קיימת "תוספת זמן" וגם לא כרטיסים צהובים, איכשהו הזמן חלף עבר לו והמשחק נגמר לשביעות רצונה של הכוח. טוב, לא כל המשחקים היו מגעילים כאלה, אבל במשחקים מכריעים באמת, כשהיו מוכרחים לנצח, כך זה התנהל.

באחת השנים – נדמה לי 1965 – השיטה הזו כל כך הצליחה עד שהכוח גם לקחה אליפות. שהרבני מסר, צלניקר הבקיע, קדוש ואלבוכר משכו זמן, עד לאליפות. נדמה לי שלאליפות ההיא נילוו טענות נגד מכבי תל-אביב שבאחד המשחקים "פתחה את הרגליים" ונתנה להכוח לנצח, רק כדי למנוע מהפועל תל-אביב, היריבה העירונית, את האליפות. הזכיה באליפות הביאה לשמחה רבה בשורות המועדון, שבין מנהליו (אולי המנהל) היה יוסקה (יוסקאי) מזרחי – אח של שמעון ממכבי בכדורסל – שלימים מצא את מותו במלחמות העולם התחתון בתל-אביב. עם השנים הלכה ודעכה הקבוצה, ירדה כמה ליגות ונתקעה. כיום, בהדרכתו של אורי מלמיליאן, נראה שהיא מתחילה לשוב אל ימיה הטובים וממה שהצלחתי לראות – אפילו משחקת לא רע.   

 

***

 

 למה נדרשתי לסיפור הזה? משום שאיטליה, ששלשום זכתה באליפות העולם, מזכירה לי מאוד בסגנונה את הכוח תל-אביב של אז: שוער טוב, שניים שלושה שחקנים בולטים, בונקר, כוחניות, חוסר ברק, גול אחד, או פנדל (נגד אוסטרליה בעזרת השופט) והיא שוב אלופה. כבר כמה ופעמים התסריט הזה חזר על עצמו, למגינת הלב. כדורגל שהוא שממה לנשמה. והפעם יש גם "בונוס": פרשיות של מכירת משחקים בליגה האיטלקית שכמה קבוצות איטלקיות מרכזיות מעורבות בהם. לא רק אלופי עולם של כדורגל מגעיל, אלא  גם מושחתים. אז נכון שבימים הראשונים של המונדיאל העניינים נראו קצת יותר טוב, ארגנטינה וגאנה הבריקו, אבל בסוף, כמו מספר פעמים בעבר, איטליה - זו שמביאה את החלסטרה לכל מי שאוהב כדורגל שמח -  זוכה באליפות.

 

***

 

כמו רבים, גם אני מעדיף את הכדורגל הדרום אמריקאי, אלא שמאז 1958 (ברזיל האגדית בשבדיה), אף קבוצה דרום אמריקאית לא לקחה אליפות עולם על אדמת אירופה. אף פעם, אף קבוצה. לוקחים במקסיקו, לוקחים ביפאן, לוקחים בארגנטינה, לא לוקחים באירופה. חמישים שנה זה ככה.

חמישים שנה הן לא עניין אקראי. קצת חשיבה מרקסיסטית תבהיר למה זה קורה. ארגנטינה, ברזיל, אורגוואי, מקסיקו (וגם המדינות האפריקאיות) הפכו בעשורים האחרונים לקולוניות של הכדורגל האירופאי. מיטב שחקניהן חיים באירופה ומשחקים בקבוצותיה. הם הולכים אחרי הכסף הגדול והתנאים. הם גם מאמצים אט אט את הסגנון האירופאי "היעיל" על חשבון הווירטואזויות. וכך, הכדורגל הדרום אמריקאי מאבד בהדרגה מייחודו, מיתרונו ומן הברק שלו.

נראה שעובדת היותם של רונלדו, רונלדיניו וחבריהם שכירים של הכדורגל האירופאי, מפריעה להם לנשוך, ברגע המתאים, את היד שמאכילה אותם (ועוד בביתה) בכסף גדול. וכך, בהגיע הרגע המכריע, כשצריך לנצח את האירופאיות הגדולות, לארגנטינה רועדות הרגליים מול גרמניה ולברזיל נגד צרפת. בסוף מגיעים הקצבים מאיטליה ושוב לוקחים אליפות בקרחצע'ן.   

אז שוב טיפחתי ציפיות, שוב אכלתי את מה שהלעיטו הקדימונים ושוב יצאתי מבואס. מזל שלא עשיתי מנוי לצ'רלטון. ואם נדמה לכם שאני מעוצבן, אז זה לא במקרה. אני מעוצבן ושבו"ז.




נכתב בתאריך
11/7/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו