עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

תחת גשר מט לנפול - דומה שהשיר "נשל הנחש", הוא ביוגרפיה דורית של בני הקיבוץ בשנות החמישים והשישים, הקרועים בין הרצון לעמוד בדרישות התובעניות של דור הוריהם, לבין רצונם לביטוי עצמי מקורי. שבע שנים למותו של מאיר אריאל
שיתופי-חדשני / אורי הייטנר
תחת גשר מט לנפול
10.7.2007

ראשי > אידיאלי
מאיר אריאל - ויקיפדיה

 

 

דומה שהשיר "נשל הנחש", הוא ביוגרפיה דורית של בני הקיבוץ בשנות החמישים והשישים, הקרועים בין הרצון לעמוד בדרישות התובעניות של דור הוריהם, לבין רצונם לביטוי עצמי מקורי. שבע שנים למותו של מאיר אריאל


הספרות, ובפרט השירה, מאפשרים ביטוי אמיתי וטהור לנפש האדם, תחושותיו, רגשותיו, לבטיו. משורר טוב יכול, בשורות ספורות בהן הוא עוסק בשאלות האינטימיות ביותר בחייו, למצות תחושות של אנשים זרים לו לחלוטין, שלא ידעו להגדיר לעצמם, ובוודאי לא לבטא במילים תחושות אלו. אין זה פלא, אם כן, שמשוררים רבים עוסקים בשאלות היחסים בינם לבין הוריהם, שאלות מורכבות וקשות, המטרידות את רוב בני האדם, ולבטא וריאציות שונות ומשונות של יחסים מורכבים אלה. 

 

מאיר אריאל עוסק במערכת היחסים הזו בשירו "נשל הנחש", המציג קונפליקט קשה בין הרצון להתנתק מאביו וללכת בדרך עצמאית משלו, לבין חוסר היכולת לעשות זאת, כמי שקשור בטבורו למוסר אביו. אין הוא מסוגל להכריע בין המשיכה והדחייה, עד שהוא תקוע באמצע, "תחת גשר מט לנפול", הגשר בין העגלה הרוטינית של מוסר אביו הנעה "בתנועה מתמדת" מעליו, לבין הרצון לפרוס כנפיים ולצאת לעצמאות. המשורר רוצה להתנתק מחיבוק הדוב, אך הוא לא ממש יודע איך, ומחוץ לחיבוק הזה, הוא פתאום חסר את יכולת התפקוד הבסיסית ביותר, הוא "מתחיל לשאול מה לרצות, מה לאכול" ובטרם יעיז לתת לעצמו תשובה הוא נתקל באח / אב הגדול - "הנמלה העניינית אותי מודדת", כרמז למוסר העמלני, המעיק, של אביו הקיבוצניק מדור המייסדים, או של דור המייסדים כולו. 

 

הנמלה העניינית קוראת לו לסדר, להתאפס "במרוץ הכרכרה המשתקשקת". הוא אינו משלים עם הגזירה ומנסה "להיפלט משצף מעגל", אך בהעדר כיוון ברור, בהיפלטו - כמוהו כמי שאיבד הגנה ויכולת תפקוד. הוא "נשמט אביון ודל/ כמו שוקע תחת גל" אך "כשההמולה הסחרחרה אט מתרחקת", תופס אותו האב הגדול בצווארונו ומחזיר אותו למסלול. "תעזבנו יום, יעזבך יומיים", מזהיר האב בכוחנות, המבטאת בעיקר חוסר ביטחון, כאילו אם יישמט הבן לרגע, לא יחזור עוד, ולכן לא ברור אם על בנו הוא מאיים "קפצת ממנה היום - חלפו שנתיים והנה נשארת מאחור", או אולי על עצמו. 

 

המשורר מנסה להתנתק, והוא מתנתק אל הפנטזיה, אך זו אינה תכליתית. "צולל חופשי ללא מצנח, לכל הכיוונים נפתח, והתשוקה לכל כיוון אותי הורסת". מחוץ לעגלה, הוא רוצה בחופש, אך לא יודע לאן ללכת - אם הוא נפתח לכל הכיוונים, אם התשוקה היא לכל כיוון, הוא נשאר קרוע וניצב במקומו: "כך שבינתיים אני נח, כך, כמו שאני מונח", מתחת לגשר, ומעליו "התאוצה... שוב ושוב דורסת". הקונפליקט מחריף בין הפנטזיה של החופש המוחלט לדורסנות המעיקה של העגלה. הוא עצמו חש מרוקן, "עני ורש ומרושרש" וחוזר אל הפנטזיה: "מביט בנשל הנחש. לו רק יכולתי גם אני כך להגיח, בהשילי בלי כל חשש תרבות של עור אשר יבש וכמו חדש למחוז חפצי אגיע". מוסר אביו דומה בעיניו ל"תרבות של עור אשר יבש" שאם ישיל אותו יגיע למחוז חפצו. אך מהו אותו מחוז, אם הוא רק מתחיל לשאול מה לרצות, ואם תשוקתו היא לכל כיוון? לא נותר לו אלא להתעורר מהפנטזיה למציאות אותה הוא מכיר: "אבא בשם אומרו: 'תעזבנו יום'" וכו'. 

 

היתה לו גם התנסות אמיתית, מחוץ לפנטזיה "וגם היתה לי בחורה, קצת פראית, קצת לא ברורה" אך הוא לא ידע בדיוק מה לעשות. הוא איבד את העשתונות "לא הגיע לה שאשתגע".


"אז במכונית שכורה הרסתי לה את הצורה" ו... "ועכשיו אני מתגעגע". למה? לבחורה? לפנטזיה? לחיק החם והמוכר של אביו? "לך תצא מזה עכשיו. איך תצא מזה עכשיו". ושוב הוא מוצא עצמו בנקודת המוצא "מתחת איזה גשר". נטוש וריקני - "מי צריך אותך עכשיו, מי בכלל זוכר אותך עכשיו, לך תתחיל למצוא שוב את הקשר". ובתוך אי הוודאות הזו נשאר רק הקבוע והמוצק, אבא ש"חוזר ואומר: תעזבנו יום יעזבך יומיים" עד שורת הסיום - "ואתה תקוע מאחור". 

 

דומה שהשיר הזה אינו רק ביוגרפיה אישית, אלא ביוגרפיה דורית של בני הקיבוץ בשנות החמישים והשישים, הקרועים בין הרצון לעמוד בדרישות התובעניות של הקולקטיב ושל דור הוריהם, דור המייסדים, לבין רצונם לביטוי עצמי מקורי, שהשאיר רבים מהם תקועים מתחת איזה גשר. ואולי במשבר הזה ניתן לזהות את ניצני משבר הקיבוץ של היום...

 

מאיר אריאל ז"ל, מגדולי המשוררים שקמו לנו, באמת נפתח לכל הכיוונים, אך התשוקה לכל כיוון לא הרסה אותו, אלא בנתה אותו כאמן מקורי, ייחודי ומפתיע. מאיר אריאל לא היה דתי, אך ודאי שלא היה חילוני. הוא עזב את הקיבוץ, אך הקיבוץ מעולם לא עזב אותו. הוא חי בעיר, אך לבטח לא היה עירוני. הוא לא נשמט אביון ודל, אלא השאיר אחריו עיזבון תרבותי מקורי, עמוק, רבגוני ורב רבדים, טעון בחכמה ובהומור, שממרחק הזמן גדולתו הולכת ומתעצמת. 

 

יהי זכרו ברוך!



נכתב בתאריך
10/7/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו