עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

זה אותו ויכוח - הדיון על שבירת ניסיון ההתארגנות של עובדי "מטרו- דן", לא שונה מהוויכוח המתנהל על ההפרטה בתנובה. חבל שבקיבוצים לא מבינים את הקשר

זה אותו ויכוח
מאת מיכה אשחר, 6.7.2006

הדיון על שבירת ניסיון ההתארגנות של עובדי "מטרו- דן", לא שונה מהוויכוח המתנהל על ההפרטה בתנובה. חבל שבקיבוצים לא מבינים את הקשר


במסגרת סדרת ההרצאות וימי העיון הנערכת בערבה הדרומית – "ערבה לומדת", שמעתי הרצאה מרתקת מאת אבי בראלי.

נושא ההרצאה היה השאלה, כיצד זה הפכה התנועה הקיבוצית ל"אינרטית" מבחינת השפעתה על המערכת הפוליטית הישראלית, מאז קום המדינה. בניסוחו של בראלי "הוחמץ המופת של היותה חבר ריבונים מעורים בחברתם ומנהיגים אותה". במילים אחרות, התנועה הקיבוצית מתכנסת בתוך עצמה – "משתבללת" כלשונו.

באחד ממוקדי דבריו תיאר בראלי את הפרשה ששיאה בנאום "בוש ונכלם" של בן-גוריון בראשית שנות החמישים, כאשר התנועה הקיבוצית לא נענתה לקריאתו להצטרף למאמץ הקליטה והיישוב של העולים החדשים.

בראלי מתאר מתח בין שתי מגמות סותרות בתוך הקיבוץ. מן הצד האחד - חלוציות והליכה לפני המחנה. בתקופת היישוב וטרום המדינה הקיבוץ היה עילית מגויסת, משרתת ומנהיגה.

ומן הצד השני – היציאה החוצה, ההתרחקות מן המרכז כביטוי של ביקורת על אותה חברה עצמה. בראלי מכנה זאת הפן ה"איסיי" של הקיבוץ: התובענות כלפי פנים, הטהרנות וההחמרה העצמית והביקורת על כל מה ומי ש"בחוץ".

עד שנותיה הראשונות של המדינה הצליחה התנועה הקיבוצית לשמור על איזון בין שתי המגמות הללו, אך  משנות החמישים ואילך הופר איזון זה והמתח ביניהן הוביל לשיתוק. דוד בן-גוריון הבחין בסימניו של השיתוק הזה וניסה להניע את הקיבוצים לחזור ולהתגייס למשימה הלאומית החשובה ביותר בעיניו בשנות החמישים – קליטת העלייה ההמונית.

עד כאן דברים מתוך פרשנותו של בראלי – המבוססים על תקציר מאמר ששלח לנו, בתקווה שאינני מעולל להם עוול גדול מדי.

 

****

 

אני מציע פרשנות אחרת, שיש בה כדי לשפוך אור גם על התנהלות התנועה הקיבוצית היום.

במבט על התקופה שהחלה עם הקמת מדינת ישראל, ניתן לראות את משבר הנורמות – בין ממלכתיות ומרכזיות המדינה לבין חלוציות וולונטריות, כמשבר "טבעי", שנולד מתוך התפתחות היסטורית "הכרחית". הרי קמה מדינת ישראל ולא היה שוב צורך, כביכול, בארגונים ומוסדות וולונטריים. ראייה זו עושה שירות חשוב להצדקת ההתפתחויות ההיסטוריות כמסלול שאין בו בחירה אמיתית. מכאן, שכדי להבין מסלול זה אין צורך בלימוד מעמיק של הברירות שעמדו בפני מקבלי ההחלטות, כמו גם של המאבקים הפוליטיים בתוכם, שהרי ממילא אותה פוליטיקה איננה מייצגת ויכוח אמיתי. יש רק חילוקי דעות בין מי שיודע טוב יותר איך להגיע לאותה מטרה שמשותפת כביכול לכולם, ואז הויכוח הוא בעצם ויכוח בין "טכנאים" יותר טובים לבין אלה ש"מבינים" פחות טוב, או קוראים פחות טוב את אותה מפה.

ההשקפה הזו מאוד נוחה, אבל המציאות נוחה פחות.

 

במציאות, הפוליטיקה איננה מתנהלת בתוך גבולות קונסנזוס, שבו יש מובן ל"אינטרס הכללי". להיפך, בתוך גבולות של הסכמה, אין בפוליטיקה שום צורך. אלא, הפוליטיקה היא קודם כל זירת מאבק, או שדה-קרב, בין אינטרסים מנוגדים, שאי אפשר ליישב ביניהם ברוח טובה סביב שולחן עגול, כמו שהגשם לא יתחיל פתאום לרדת מלמטה למעלה.

דא עקא, התנועה הקיבוצית איננה סובייקט שמקבל החלטות. הסובייקטים הם, נעבעך, בני אדם בעלי אינטרסים, ערכים והשקפת עולם ממשיים. ואם התרוצצו בתנועה הקיבוצית מגמות מנוגדות בשאלות קונקרטיות, ברור ופשוט יותר להבין מדוע היתה התנועה "משותקת" כלפי חוץ.

 

****

 

עם הקמת מדינת ישראל, הכריז בן גוריון מלחמה על הציונות ועודד להמיר את התפיסה הציונית הקלאסית ב"תפיסה היסטורית משיחית". הוא טען שתפקיד הציונות נגמר; בן גוריון חתר לכונן חברה מגויסת, שבה המלחמה המתמדת על עצם-קיומה איננה רק הכרח, היא גם אמצעי לקיום חברה שבה החלוצים והעולים החדשים הם חיילים הסרים לפקודת המדינה. דמות החלוץ לפי בן גוריון דומה יותר לזו ששרטט ז'בוטינסקי – דמות החלוץ חסר-הפרצוף, מאשר למתיישב איש תנועת העבודה, שאנשיה משמשים עלית משרתת, המשמעת שהם מגלים היא בעיקרה משמעת פנימית, והם חותרים לקיים חברת מופת עובדת. בן גוריון לבש בגדי חאקי, והקצה לארגונים הוולונטריים תפקיד בשירות השלטון, שנתפס מצידו במונחים צבאיים. הוא תבע ליישב את העולים בשיטות צבאיות ובכפייה, גם ללא תקציב התיישבות, ללא אינוונטר, ללא בתים וללא הדרכה וליווי חקלאיים-מקצועיים. הוא פקד על התנועות המיישבות – המושבים והקיבוצים – לנהל את ההשתלה הכפויה של העולים החדשים באזורי הספר, וכשאלה סירבו הוא הכריז שהוא "בוש ונכלם" בתנועה הקיבוצית.

בריאיון עם לובה אליאב שהוקלט עבור הסדרה "עמוד האש", הוא מתאר כיצד בוצע יישוב חבל לכיש: העולים הועלו באישון לילה על משאיות, מבלי שנמסר להם לאן הם מוסעים. כשהגיעו לאזור שבו צריך היה לקום היישוב, התברר כי הם סירבו לרדת. אז הורה אליאב לנהג המשאית להפעיל את מנגנון הרכינה כדי לשפוך את העולים בכוח אל האדמה. כזה היה טבעו של "המעשה החלוצי", שהתנועה הקיבוצית "חסרת האחריות הציבורית" סירבה לקחת בו חלק...

במבט לאחור מתברר כי התנועה הקיבוצית לא היתה תמימת-דעים ביחס לבן גוריון ולמשטר שניסה לכונן בישראל. למשל, אותם חברי עין חרוד שציפו מבן גוריון להתערב במשבר הפילוג בקיבוץ בעזרת משטרה, קיבלו את מבוקשם ביפתח כאשר נשלחו לשם מאות שוטרים כדי לכפות את מסירת הקיבוץ למפא"י. במצב דברים מעין זה קשה לצפות מהתנועה הקיבוצית להוות גורם פוליטי מגובש, המשמיע קול צלול וקוהרנטי.

 

****

 

אני רוצה לדלג קדימה לשנת 2006: האיום על קיומה של "תנובה" כנציגת יצרני החלב.

התנועה הקיבוצית איננה משמיעה עמדה ברורה אם בכלל, בנוגע למכירה או אי-מכירה של מניות תנובה. מי שיקנה ולו חלק קטן ממניות "תנובה" יעשה זאת כדי להרוויח כסף, גם אם משמעות הדבר היא ייבוא של אבקת חלב מניו-זילנד.

נושא שני שעומד אצלנו על סדר היום הוא קליטה ובנייה לנקלטים. בין כל הדברים החמים כאן, שוק הנדל"ן איננו נמצא. במה התנועה הקיבוצית עוסקת – האם היא מקימה מטה לקידום השקעות בבנייה בקיבוצים? לא, יש לה מטה לשיוך דירות. אני צריך את השיוך שלהם בשביל עשר כפרות, באותו זמן שבו אני נחנק דמוגרפית.

 

לכאורה שני נושאים אלו אינם מעניינם של ימי עיון העוסקים בבירור ערכי. השאלות שאנחנו מתחבטים בהן – ההכרעות והבחירות הן כלכליות גרידא. האם תהיה זו פרנסה מריבית על כסף שיתקבל ממכירת מניות ונכסים אחרים, או מעבודה עצמית יצרנית? האם קטורה יהיה קיבוץ חד-דורי, יפסיק לקלוט ויחלק את העוגה בין מי שהתמזל מזלו להיות בסטטוס הנכון ברגע הנכון, או האם נרצה לגדול, להגדיל את העוגה ולהמשיך חיים של יצירה ובנייה?

מהאופן שבו ניסחתי את הדברים צריך להיות ברור שההכרעה כלל איננה פיננסית, אלא ערכית.

 

מתברר עוד, כי לא די בכך שהתנועה הקיבוצית איננה משמיעה את קולה לטובתי. אלא אנשים העומדים בראשה כמו גברי ברגיל, ואנשים שאמורים לייצג את הלובי החקלאי (!) בכנסת כמו אבו וילן, תומכים בהנפקת תנובה והפיכתה לחברה ציבורית שממקסמת את הרווח לבעלי המניות. הויכוח כאן איננו דווקא בין "מפריטים" כנגד "שתפנים", למרות שברמת הדיון הציבורי יש לו גם היבט כזה.

אלא, הוא מנוהל מול קבוצה החותרת לצמצום דרסטי של הסקטור היצרני, תוך כדי ובאמצעות מכירה של נכסים יצרניים לבעלי הון. מכירה זו מחסלת ענפי חקלאות ותעשייה רווחיים או מבטלת את יכולתם לקיים בכבוד עובדים, בתירוץ של תשלומים הכרחיים (חובות עבר, הבטחת פנסיה וכיו"ב). אותה מכירה יוצרת משברים מלאכותיים במקום שבו אינם קיימים למעשה, הכל כדי למסור קרקע ומשאבים אחרים לידיים זרות, תרתי משמע.

ואם אין קול ברור בתנועה הקיבוצית בשאלות שהן קיומיות עבור חלק ניכר מהקיבוצים, מדוע יהיה קול ברור בשאלות פוליטיות-חברתיות, הנתפסות מרוחקות יותר?

 

גם למשרד האוצר יש תכניות מגירה עבור ענף החלב. אחת מהן גובשה ע"י וועדה בראשות רן קרול, לשעבר הממונה על התקציבים במשרד האוצר. מדובר בהמשך ניסיונותיו של משרד האוצר לחסל את ענף החלב בארץ, בין היתר ע"י מתן היתר לייבוא של אבקת חלב.

והנה, מי מהחברים שישבו במועדון ביטבתה שמע על שביתת הנהגים בבאר שבע, על הניסיון לשבור את השביתה, על שר התחבורה השובר שביתות ונוזף בשופטים שמקבלים החלטות שלא לפי טעמו?

ולאן כל זה קשור? – זה קשור למקום שבו דרכי מצטלבת שוב עם זו של אבי בראלי.

 

אותו רן קרול השובר את שוק החלב הוא רן קרול, יו"ר "מטרו-דן", השובר שביתות נהגים בבאר שבע.

בשני המקרים יש מכנה משותף הגיוני – מבחינתו של רן קרול – שנותן רציונל ברור לעבודתו ללא שכר כיו"ר וועדה לבחינת מחירי החלב, ולהקדשת זמן יקר לצורך זה.

אבל במקום להגדיר את המניעים של קרול ולהצדיק את הצד שלו, אני רוצה להצדיק את הצד שלנו, ואני מצטט מתוך העיתון "חברה" שהחל להופיע לפני כחמש שנים:

"אנחנו מאמינים שחברה ראויה לשמה והנהגה חברתית ראויה מחויבות למאמץ מודע להתגבר על המפריד בין בני האדם ולבסס את יחסיהם על צדק, על שיתוף ועל שוויון. אנחנו מאמינים שהמחויבות לכלל היא יסוד מיסודות חייו של היחיד, וחברה חייבת להיות אחראית לחיי אנשיה ולרווחתם. בניגוד אפוא למגמות ההפרטה, הפירוק והפיצול - אנחנו רוצים לסייע לחידוש השיתוף והשוויון בישראל, למען הישראלים, למען החברה הישראלית."

http://www.yesod.net/yesod/

כמו אבי בראלי, אני טוען שהויכוח מול זה ששובר את שוק החלב, הוא המאבק מול זה ששובר שביתות. כמו אבי בראלי אני סבור שזהו אינטרס עליון של התנועה הקיבוצית, להיות כוח מניע במאבק על דמותה של החברה הישראלית.

אני חולק עליו בכמה נושאים מהותיים. למשל, אני חשדן כלפי עמיר פרץ - שמינה לתפקיד היועץ לענייני התיישבות, אדם המזוהה עם המאבק לשיוך דירות ולמימוש זכויות בקרקע בדרך שעניינה מכירה.

 

עם כל זאת, אלה ויכוחים שמקומם "בפנים" – בתוך התארגנות סוציאל-דמוקרטית המחדשת את מאבקה של תנועת העבודה לכינון חברת-מופת אנושית מעולה, שבמרכזה ניצב אדם חופשי מפחד.

אני מזמין את כל מי שקריאה זו נוגעת לו, להיכנס לאתר "יסו"ד" ולהיות מנוי על כתב העת "יסו"ד-חברה". עיתון זה צריך להיות במה לבירור פנימי של אותם אנשים המאמינים בנאמר למעלה, ומיישמים בחייהם את הנאמר.

 

המאמר מתוך "ערבה לומדת - חברי הקיבוצים בערבה מדברים על שיתוף"

 

 

מקורות:


הוועדה לבחינת מחירי החלב נוטה להמליץ על הסרת הפיקוח
השביתה בתחבורה הציבורית בב"ש
הספר: "לבון – אנטי-משיח", מאת אייל כפכפי.



נכתב בתאריך
6/7/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו