עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

עניינים: על המונדיאל * על צרת הקבה"א * על שיבוטי ולוולה * על פרס שמרס * על קלקלת הכלכלה

עניינים / עזרא דלומי

25.6.2006 
ע. דלומי

על המונדיאל

על צרת הקבה"א

על שיבוטי ולוולה

על פרס שמרס

על קלקלת הכלכלה

ראשי > יום-יום


1. מונדיאליקו

יפה המונדיאל הזה. הרבה מעבר לציפיות, שלי לפחות. בניגוד לחששות, לפחות עד עכשיו (טפו-טפו) תופעת החוליגניות שמשחקי כדורגל כה רוויים בה - נמצאת בשוליים; מבחינה ביטחונית הזירה (עוד טפו-טפו) נראית שקטה;  ואשר "לתוכן", ממה שהספקתי לראות – הכדורגל בדרך כלל לא מאכזב. בסדר, ברזיל רק עכשיו התחילה להתחמם, ואולם למדנו שחוץ מרונלדו ורונלדיניו יש עוד כוכבים  בעולם.

מחוץ לכדורגל עצמו, מה שתפס אותי הם האוהדים: הצבעוניות, ההתלהבות, מספרם האדיר והכי הכי – הרצון  שלהם "לייצר" גאווה לאומית. לאומית, לא לאומנית.

למה זה תפס? כי עד לא מזמן חשבתי בייאושי שהגלובליזציה – לפחות בקרב הדור הצעיר - חיסלה את מדינות הלאום (טוב, לא את כולן) והמירה אותן במדינות א-טריטוריאליות: מדינות של תאגידים ומותגים: מדינת נייקי, מדינת קוקה קולה, מדינת אדידס, מדינת מקדונלד, מדינת ורסאצ'ה. שהרי גם שחקני הכדורגל הם א-טריטוריאליים וגלובליים: הם סחורה הנודדת ממדינה למדינה, מחליפה נאמנויות לפי גובה התשלום וטיב החוזה. היום הם כאן, מחר הם שם.

 את השחקנים השחורים של גאנה וחוף השנהב אני מכיר מהליגה האנגלית, הספרדית (והישראלית) הרבה לפני שאני יודע מאיזה מדינה הם באו. זה נכון גם לגבי הארגנטינאים, הפורטוגזים והברזילאים ומי לא. כולם משחקים אצל כולם, חוצים גבולות ויבשות, משאירים את הזיקה הלאומית מאחור.

עכשיו מתברר שזה לא בדיוק ככה. מפגני ההזדהות הלאומית - הססגונית והשמחה - של האוהדים, יכולים ללמד שהאדם לא יכול, כנראה, להשתייך "רק" לעולם הצרכני הגדול. מותגים, כ"ערך רגשי" של מוצרים, לא מספקים די ערכים רגשיים. הם אינם עונים על כל הצורך להזדהות ולהשתייך. אנשים זקוקים למסגרות קונקרטיות שאינן כל העולם כולו: להזדהות עם לאום, להשתייך לשבט, להיקשר למסגרת טריטוריאלית. לא נראה הסבר אחר להתקבצויות הלאומיות האדירות הללו של אנשים צעירים, סביב נושא שהוא ספורטיבי-בידורי בעיקרו.

אנשים לא רוצים "ללכת לאיבוד" בעולם הגלובלי, הם רוצים "להיות קשורים".
הנבחרת הלאומית מספקת להם תחושת שייכות פחות מדומיינת ויותר משמעותית מאשר מדינת המותגים.

הלב מבקש לראות בהתקבצויות הלאומיות הללו אקט של שימת סייג למחיקת הלאום ולהכפפתו לתאגידים הגדולים; הלב רוצה להאמין שמדובר בסימני התרסה נגד ההפרטה המוחלטת של האדם ותודעתו, אדם שכאילו כל העולם שלו, אבל בעצם הוא אטום בודד ומבודד. זמנים יגידו אם מדובר בתופעה חדשה, או שאלה סתם הרהורי לב.

 2. צרת הקבה"א

לקיבוץ הארצי יש בעיה. נכון יותר לראשיו. והכי נכון – לשאלת הישרדותם הפוליטית. ראשי הקבה"א קנו את מעמדם במרצ בזכות השיוך ההיסטורי הגורף של הקיבוץ למפלגה, שראשיתו בימי מפ"ם, ימים בהם התנועה היתה המפלגה ולהיפך.

הזהות הזו, כמו גם יכולת גיוס של חברי קיבוצים במערכות בחירות, כמו גם תמיכה כלכלית באמצעות מיסי חבר ששולמו על-ידי הקיבוצים - גם בשמם של חברים שאינם מתומכי המפלגה - העניקה לראשי התנועה מעמד מועדף גם לאחר שמפ"ם הומסה אל תוך מרצ. הדבר התבטא בעיקר במנת הח"כים הנדיבה שחרגה מכל מתאם בין מספר המצביעים למפלגה בקיבוצים לבין מספר המקומות שקיבלו נציגיהם בכנסת.

בשנים האחרונות הלכה והתדרדרה התמיכה של חברי הקבה"א  במרצ. בבחירות 2006 היא כבר גלשה לעבר ה-40% מסך המצביעים בתנועה. רק כ-10,000 חברי קבה"א - כ-10% מכלל מצביעי מרצ  בארץ - הצביעו עבור המפלגה. מול ה-10% הללו, זכתה התנועה ל-40% מכלל המושבים של המפלגה בכנסת (שנים מחמישה).

הדבר התאפשר בזכות יצירת בלוק פוליטי בהליכי הבחירה הפנימיים שם נרתמו צירי הקבה"א להצביע כאיש אחד עבור אבו וילן וחיים אורון, תוך שהם נמנעים מתמיכה במי שעלול היה לסכן את מעמדם.

בעלוני אחד הקיבוצים כתב ציר מתלונן: לא רק שלחצו עלי עבור מי להצביע (ג'ומס ואבו), גם לחצו עלי עבור מי לא להצביע

היה צפוי שהפער הזה ביחסי "תרומה תמורה", שכל הזמן הלך והתרחב, יהווה אבן נגף ביחסי מרצ הקיבוצית ומרצ העירונית. לא לאורך זמן יסכימו העירניקים לתת לקיבוצניקים עדיפות במינויים ובמשרות, מה גם שהקיבוץ הוא כבר לא ייחוס, מה גם שנציגיו הפוליטיים, בפעילותם הכוחנית, אינם שונים מכל עסקן אחר.

נראה שזה הרקע לתבוסות שחטפו מועמדי הקבה"א (אלי ספרן ורני טריינין) בבחירות לקונגרס היהודי. העירונים של מרצ לא מוכנים עוד לוותר באופן גורף על חלקם בעוגת המינויים. וגם אם בסוף התהליך, בוועדות הייעוץ וההסכמה של האמריקאים, יוחלט להעמיד בראש המחלקה לישראל את רני טריינין, מועמד התנועה המנוצח, ולא את חיים חייט, העירוני המנצח, זה יהיה ניצחון של משיכת זמן. זרעי הפורענות כבר נזרעו. או שהקבה"א יביא מצביעים למרצ, או שהוא יצטרך לצמצם את נציגותו במרצ על-פי "גודלו הטבעי".

לאחר התבוסה אמר רני טריינין שההצבעה היתה נגד הקבה"א ולא נגדו באופן אישי. אמר וידע מה שאמר.


3. שיבוטי ולוולה  

השינויים במבנה השלטון במדינה, לצד תהליכי הבחירה האישיים, העניקו כוח רב לראשי ערים, ראשי מועצות ומועצות אזוריות. לצד הכוח והתקציבים, יש גם תנאים טובים - בשכר ובפנסיה. עם הצמצומים במזכירות התנועה והמשרות הפנויות בה, הפך ראש מועצה לתפקיד נחשק עבור מי שפניו לעסקי ציבור. הרבה רוצים להיות, הרבה מתמודדים, הרבה כסאח יש בחלק מן ההתמודדויות על הג'וב.

צמצום התנועה וייבוש תקציביה, הפך את ראשי המועצות לכתובת מרכזית למצוקות הקיבוצים ולסדר היום החדש שלהם שכולל נדל"ן, תושבים ושכונות. ראש מועצה הוא פרסונה חשובה יותר מכל פונקציונר תנועתי.

הבעיה היא שכל האנשים הנכנסים לתפקיד הזה -  בין אם היו קודם מחנכים, עובדים סוציאליים, או אנשי משק – נעשים בתוך שנתיים דומים זה לזה, כאילו נוצקו לתוך אותו שטאנץ. הם מתכנסים אל תוך אידיאולוגיה בת מילה אחת: ארנונה. אמת, בהרבה מקומות הוויית העיסוק מכתיבה את התודעה, רק שכאן זה בולט במיוחד. 

כידוע, ארנונה הוא מס שמשלמים התושבים לרשות המקומית, הנקבע לפי גודל השטח הבנוי. ככל שיש יותר ארנונה, כך "מצבו" של ראש המועצה טוב יותר. מכאן חלק מהדחף להרחבות קהילתיות, להשקעות, לעיור ועוד כיו"ב. הרבה שטח בנוי, הרבה וילות שווים הרבה ארנונה. באיזון שבין מבט על העולם כחבר קיבוץ, לבין מבט עליו כשריף אזורי, בדרך כלל מכריע השריף את הקיבוצניק. העובדה שראשי מועצות מכהנים שתיים, שלוש וארבע קדנציות, רק מעצימה את התהליך הזה. הקיבוץ נראה בעיניהם כנקודה מוניציפאלית ותו לא.

ולוולה שימש במשך ארבע קדנציות כראש מועצה. משם, לאחר פסק זמן קצר בעיריית תל-אביב, הגיע לראשות התק"ם. כראש מועצה מיתולוגי, הסביבה הכי טבעית שלו הם ראשי המועצות האזוריות. בחוג זה נמצא מאגר המינויים שהוא מקדם למשרדי הממשלה ולמשימות אחרות.

בינתיים זה הצליח במשרד החקלאות ובמשרד המדע ונראה שיש עוד כמה בדרך (אם לא מהקיבוצים, אזי מהמושבים).

אין בזאת כדי לבקר כל מינוי בפני עצמו, אלא לטעון שיש צורך במעט גיוון. מבט על חברי הקיבוצים הנמצאים כיום בראשות התנועה, בפוליטיקה, במשרדי הממשלה מגלה שאין שם למשל אף מינוי שבא מתחום החינוך וההוראה. והרי חינוך, כידוע, אמור להיות נושא מרכזי מאוד בתנועה הקיבוצית.

ייתכן וכל העניין הזה הוא בבואה של מה שקרה לקיבוצים. המשבר, החרדות, השתלטות השיח המשפטי עסקי והצורך המתמיד בסיוע כלכלי, הביאו לכך שחברי הקיבוצים לא רצו במנהיגים "מורי דרך", אלא ב"מסדרי עניינים" של כאן ועכשיו, ב"מיני בולדוזורים". זה חשוב, שבראש התנועה הקיבוצית יהיו אנשים "שיודעים לדחוף", אבל לא טוב שהיא תצטייר רק דרך הפן הזה. צריך גם משהו לנשמה. ולוולה נבחר להיות מזכיר התק"ם, לא ראש המועצה האזורית תק"ם.    


 4. פרס שמרס

משהו רע עובר עלינו. הפסקנו להבין את שמעון פרס. הוא אמר "קסאם שמסאם" ושתושבי שדרות סתם בהיסטריה, ואנחנו לא הבנו למה הוא מתכוון. חתן פרס נובל אמר ואנחנו לא הבנו; הפסקנו להבין את האיש שכולו שליחות למען השלום ושמעולם לא חושב על עצמו. חדלנו להבין את מי שכל העולם הוא עפר לרגליו. אלוהים, מה עובר עלינו? ניסו להסביר לנו שהדברים של שימון יצאו מהקשרם. טעות. זה כנראה שאנחנו שיצאנו מהקשרנו.


5. הכל במשפט אחד

בכנס קיסריה אשר בירושלים הכניס הנגיד פישר את כל כשלי כלכלת השוק למשפט אחד. הוא אמר: "מצב המשק טוב, אבל צריך לטפל בעוני". בשבע מילים הוא הסביר שהקשר בין מאזנים לאנשים הוא לא באמת חשוב. אם המאזנים בסדר, אבל יש ציבור עני גדול, זה אומר ש"מצב המשק טוב". מצב המשק, הוא לא בהכרח מצבם של האנשים שחיים בו, בטח לא שלל כולם. יש משק ויש אנשים. יש כלכלה ויש אדם ומה חשוב הקשר ביניהם?

הפילוסוף חוזה אורטגה אי גסט. כתב בספרו "מרד ההמונים" על האנשים הרואים את העולם כולו רק דרך תחום התמחותם הצר. "הברברים המתמחים" הוא כינה אותם.



נכתב בתאריך
25/6/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו