עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מוסר סלקטיבי - הביקורת של דעת הקהל הנאורה על מדיניות התגובה של צה"ל בעזה - היא עניין מובן. פחות ברור מדוע סבלם של נפגעי הקסאמים אינו זוכה לתשומת לב מקבילה

מוסר סלקטיבי
מאת דני גוטווין, 19.6.2006
פרופ' דני גוטווין

 

 

הביקורת של דעת הקהל הנאורה על מדיניות התגובה של צה"ל בעזה - היא עניין מובן. פחות ברור מדוע סבלם של נפגעי הקסאמים אינו זוכה לתשומת לב מקבילה


שתי סוגיות מוסריות כבדות משקל עלו בשבוע החולף על סדר יומה של החברה הישראלית: האחת, גבולות התגובה לירי הקסאם מעזה לכיוון הנגב. זו זכתה, ובצדק, לדיון מקיף בעיתונות ובציבור; השניה, השאלה האם התגובה הישראלית היתה שונה לו מתקפת הקסאם היתה מכוונת לת-א, חיפה, נתניה, או י-ם ולא לעבר הפריפריה הישראלית;

בניגוד לשאלה הראשונה, שאלה זו עוררה רק הד קלוש. אוהל המחאה שהקימו תושבי שדרות, עורר עניין תקשורתי שלא לומר הזדהות נמוכים בהרבה מאשר אוהל המחאה שהקימו חולי הסרטן ומשפחותיהם, למרות שסכנת החיים הנשקפת מן הקסאם אינה פחותה מזו של הסרטן.

תשובה אפשרית אחת להבדל בין הקסאם לסרטן, היא שהסרטן פוגע גם במרכז ואילו הקסאמים הם עניינה של הפריפריה. ההתעלמות מן הסבל המתמשך שמסבה מתקפת הקסאמים לתושבי  מערב הנגב ולאיום המתמיד על חייהם, היא עניין טורד.

הביקורת של דעת הקהל הנאורה על מדיניות התגובה של צה"ל היא עניין מובן. פחות ברור מדוע סבלם של נפגעי הקסאמים אינו זוכה לתשומת לב מקבילה. הביקורת על צמצום טווחים בירי לכיוון אוכלוסייה אזרחית מעידה על תחושה מוסרית עמוקה; השתיקה לנוכח ירי הקסאם במכוון את תוככי אוכלוסייה אזרחית מעוררת תמיהה לגבי גבולותיו של המוסר.

ואולי לא.

המרכז הישראלי כבר התנתק מזמן מן הפריפריה, בין שהיא נמצאת בשדרות ובין שהיא נמצאת בשכונות. אוהל מחאה של שובתים בעיירה דרומית חולית מוכת חום ומיוזעת, הוא דבר שהמרכז כבר מזמן לא מתרגש ממנו, שהרי תמיד מוחים שם נגד משהו: נגד האבטלה, נגד הקיצוץ בקצבאות, נגד הזנחת מערכת החינוך וכד'.

כשם שליבו של המרכז נאטם לזעקתה החברתית של הפריפריה, כך הוא אטום לזעקתה הביטחונית, ולא שיש בכך חדש. שדרות היא שידור חוזר של מקרה קריית שמונה. גם שם נתפסו הקטיושות כחלק משגרת החיים שהפריפריה רגילה בה. במקום מתנסים – מקלטים.

בזמן מתקפות הקטיושות על קריית שמונה היו שהסבירו את אדישות המרכז לקורה בצפון במונח "תסמונת ג'וניה". דהיינו, כשם שהעלית הלבנונית השתעשעה במסעדות הפאר של ג'וניה בעוד ביירות בוערת, כך תל-אביב ירושלים וחיפה לא נתנו לקורה בקרית שמונה להפר את שלוות קיומם.

ובכל זאת, לשאלה כיצד התנתק "הציבור הנאור" ממצוקת הדרום, כיצד גבול המוסר מפריד בין עזה לשדרות, יש תשובה נוספת.

 

****

 

משטר ההפרטה הישראלי פורר בארץ כל תחושה של סולידריות חברתית ודחק אותה לתפיסה צרה המנתקת את הפרט מן החברה, או לכל היותר מותירה אותו בגבולות קבוצת האינטרס המיידית שלו. המרכז הישראלי לא גילה עניין בפגיעה המתמשכת, לא רק בתשתית הרווחה של הפריפריה, אלא גם בצלם האדם של תושביה. נהפוך הוא, מתוך ראייה קצרת טווח הפך "הציבור הנאור" כפי שהגדירו השופט העליון ברק למשתף פעולה עם מדיניות ההפרטה. בית המשפט העליון, שרוממות הצדק בגרונו, לא השכיל להבין כיצד נפגע הקיום בכבוד של מאות אלפים מאזרחי המדינה בעקבות מדיניות הקיצוצים של הממשלה הקודמת, וזאת משום שמצוקה זו איננה חלק מהוויית עולמו.

להטיף ל"כבוד האדם" זה עניין אחד; לפרוט אותו ל"קיום בכבוד", זה עניין אחר. ואכן, מי שאינו נרעש מכך שהמדינה חדלה להיות אחראית לחינוך לבריאות ולתעסוקה של תושבי הפריפריה ויטען שזה העניין שהפרט צריך לדאוג לו, מדוע שלא יכניס גם את הביטחון אל משוואת ההפרטה; אבדן האחריות החברתית של הציבור הנאור הוא תהליך מתמשך ובהדרגה מן החינוך והבריאות הוא הגיע להסכמה להפרטת בתי הכלא, שכמוה כהפרטת חלק מריבונות המדינה, ומשם להפרטת הביטחון. בימינו ביטחון גם הוא עניין של מחיר.

מתקפת הקסאם איננה רק אין בטחוני, לא פחות מכך היא איום חברתי. ליתר דיוק, היא חושפת את ההפרטה כפיגוע מתמשך שנתונה בו החברה הישראלית, פיגוע הגורם לה לחדול מלהיות חברה.

התגובה לירי הקסאם משחזרת במהופך את ההפרדה המסורתית שיצר השמאל הישראלי בין שלום לחברה. בעבר נטען כי ניתן יהיה לפתור את הבעיות החברתיות רק לאחר שיהיה שלום. עכשיו לאחר שכולם נעשו "חברתיים" כאילו, הפרדה זאת מתבטאת בהוצאת הפריפריה ממשוואת השלום.

 

 



נכתב בתאריך
19/6/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו