עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

החבר במרכז - קולקטיב טוב ובריא, קיים למען החברים בו. לכן, על הקולקטיב להעמיד את האינדיבידואל החבר בו – צרכיו, רצונותיו, התפתחותו - כיעוד עלי
שיתופי - חדשני / אורי הייטנר
החבר במרכז
11.6.2006
ראשי   > אידיאלי

קולקטיב טוב ובריא, קיים למען החברים בו. לכן, על הקולקטיב להעמיד את האינדיבידואל החבר בו – צרכיו, רצונותיו, התפתחותו - כיעוד עליון שלו


קולקטיב של אינדיבידואליסטים?! הייתכן צרוף מוזר מזה?! הרי קולקטיב ואינדיבידואליזם הם תרתי דסתרי! אפילו במילון אבן שושן, אחת ההגדרות לאינדיבידואליזם היא "ההיפך מקולקטיביזם".

 

ואילו אני טוען, שאין כל סתירה בין קולקטיב לאינדיבידואליסטים. יתר על כן, אני סבור שבקולקטיב עשויים אינדיבידואליסטים לממש את עצמם טוב יותר מאשר בכל דרך חיים אחרת, ושהקולקטיב הטוב והמוצלח ביותר, הוא כזה שיוגשם בידי אינדיבידואליסטים.

 

האינדיבידואליזם הוא השאיפה של הפרט להתפתחותו האישית המקסימאלית, לביטויו האישי החופשי, ליכולתו לתת ביטוי רחב ככל הניתן לעצמיותו, ליכולותיו ולכישרונותיו ולממש את צרכיו הייחודיים.

 

האינדיבידואליזם אינו אגואיזם. אגואיזם הוא אכפתיות של אדם לעצמו בלבד, על חשבון הזולת ומתוך חוסר התחשבות בזולת; ראיית הכל מבחינת טובתו. לא כל אגואיסט הוא אינדיבידואליסט. אגואיסט יכול להיות אדם תלותי, טפיל על החברה, שמתוך חוסר רצון לתרום אין הוא תורם גם לעצמו. אינדיבידואליסט אינו חייב להיות אגואיסט. הוא יכול להיות אלטרואיסט מובהק – שאכפת לו מהכלל, שחשוב לו להיות חלק מהכלל, חלק מקבוצה, מצוות, שחשוב לו לתרום לכלל, שהוא רוצה להשתייך לקהילה, אך חשובה לו היכולת לשמור על עצמיותו ולבטאה.

 

****

בין קולקטיב לאגואיזם קיימת סתירה מובנית. אגואיסט יכול להיות חלק מקבוצה, אך הוא יהיה גורם שלילי ומזיק בתוכה. בין קולקטיב לאינדיבידואליזם אין כל סתירה, ואין כל סיבה להיווצרותה של סתירה כלשהי.

 

קולקטיב טוב ובריא, קיים למען החברים בו. לכן, על הקולקטיב להעמיד את הפרט החבר בו – צרכיו, רצונותיו, ביטויו, התפתחותו המכסימלית, כיעוד עליון שלו. קולקטיב כזה עשוי להיות קולקטיב של אינדיבידואליסטים.

 

אינדיבידואליסטים אלטרואיסטים הם החברים האידיאליים בקולקטיב. אנשים אלה, שאינם מריונטות, שאינם אוהבים שמנהלים את חייהם, שאינם אוהבים לקבל פקודות, שאינם רוצים להרגיש קטנים ומוקטנים, שאינם מוכנים להיות פיונים, אבל חלק חשוב ומרכזי בביטויים העצמי הוא תרומתם לקבוצה בה הם פועלים וחיים, הם המרכיב החיוני ביותר בכל קולקטיב.

 

הקפיטליזם מדבר בשם האינדיבידואליזם הקיצוני, אך אנו רואים בעולם המערבי ובישראל תמונה הפוכה. תרבות הקניונים מוחקת את האינדיבידואל והופכת אותו לחלק מהמון צרכני, הנתון לשטיפת מוח, הנוהר אחרי אותם מותגים ומאבד את עצמיותו, ובוודאי את עצמיותו התרבותית והיוצרת.

 

הקיבוץ השיתופי עשוי להוות חלופה למציאות זו, אם ישכיל להיות קולקטיב של אינדיבידואליסטים. יש לומר את האמת – הקיבוץ במתכונתו המסורתית פגע באינדיבידואליזם. הקיבוץ הישן היה קיבוץ טוטאליטרי, שראה מתפקידו לשלוט בחיי הפרט. הפרט עבד היכן שסידור העבודה שיבץ אותו, למד מה שהאסיפה החליטה בעבורו, צרך על פי החלטות  הקולקטיב, נסע לחו"ל על פי תור, היה תלוי על כל צעד ושעל בהחלטות של ועדה, מזכירות, מזכיר ואסיפה. את הקיבוץ השיתופי החדש יש לבנות אחרת. לא עוד סידור רכב – עצמאות בניידות. לא עוד סידור עבודה – על החבר לעבוד היכן שהוא רוצה, בקיבוץ או מחוצה לו, ובלבד ששכרו יהיה לפחות מינימום שיקבע בידי הקיבוץ. החבר ילמד מה שירצה. יש לצמצם למינימום את התלות של החבר בהחלטות של ועדות ומוסדות.

 

****

הקיבוץ השיתופי החדש יאפשר התפתחות מקסימאלית לחבריו בכל דבר ועניין, זולת סוג אחד של התפתחות – היכולת להתעשר באופן אישי. בסיס השותפות היא ההפרדה בין תרומה לתמורה. פרי עבודתו של החבר יוקדש כולו לקיבוץ, ויתחלק באופן שוויוני בין חבריו, התורמים לפי יכולתם, ולמימוש המטרות והצרכים אותם יקבעו חברי הקיבוץ באופן דמוקרטי.

 

אינדיבידואליסטים אלטרואיסטים המוכנים לכך, הם חברי הקיבוץ האידיאליים. הם יפתחו את כישרונותיהם למקסימום, ופרי הכישרון יהיה לטובת החברה כולה. הקהילה השיתופית של האינדיבידואליסטים, תהנה מהתרומה הגדולה שלהם, וכל אחד מהם ייהנה מהיכולת ליצור ולהתפתח מצד אחד, ומהתוצאות של התפתחותם המרבית של חבריו.

 

הדגל של הקיבוץ השיתופי החדש, הוא ערבות הדדית להתפתחותו המקסימאלית של הפרט. על הקיבוץ לפעול באופן אקטיבי לסייע לחבר לממש את עצמיותו ולהתפתח.

למשל – בתחום ההשכלה. הגישה בחברה הרכושנית, היא שהשכלתו של האדם היא עניינו הפרטי. יש לו מספיק כסף? ילמד כרצונו. יש לו פחות? יאלץ להתפשר. אין לו? לא ילמד. זב"שו. אין זה עניינה של החברה. על פי גישה קיבוצית שמרנית א' – החבר הוא חלק מן החברה, ועליו ללמוד מה שהקיבוץ צריך. על פי גישה קיבוצית שמרנית ב' – אין ברירה, אם אנחנו רוצים שהחברים יישארו, צריך להתפשר ולאפשר להם לממש את עצמם. הוצאה זו היא רע הכרחי. המסר של הקיבוץ השיתופי החדש, הוא שהרחבתה המקסימאלית של השכלת החבר, היא ייעודו של הקיבוץ. מימון השכלתו אינו הוצאה אלא השקעה – השקעה בפרט, שמטרתה היא ההשקעה בפרט. בסופו של דבר, היא גם תחזור לחברה ותועיל לה מאוד. כך בהשכלה, כך בתעסוקה וקריירה, כך בעידוד היזמות וכך בכל תחומי החיים. מוסדות הקיבוץ ותקציבו יתגייסו לפיתוח מקסימאלי של המשאב האנושי. מתוך נקודת מוצא זו, תהיה לקיבוץ סמכות מוסרית לדרוש מהחבר ויתורים, כאשר טובת החברה מחייבת זאת.

 

עתידו והצלחתו של הקיבוץ השיתופי מותנים בהיותו קולקטיב של אינדיבידואליסטים.



נכתב בתאריך
11/6/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו