עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

כשלון למופת - מבין המשברים והכישלונות שפקדו את התנועה הקיבוצית, נטישת הבנים וחוסר האכפתיות שלהם לגורל המפעל שהקימו הוריהם, הוא אולי המשפיל ו

כישלון למופת
מאת פלג מור, 7.6.2006
אילוסטרציה, מתוך אתר אורט

 

 

מבין המשברים והכישלונות שפקדו את התנועה הקיבוצית, נטישת הבנים וחוסר האכפתיות שלהם לגורל המפעל שהקימו הוריהם, הוא אולי המשפיל והכואב ביותר


שוב עימות מסוקר היטב בין חרדים לכוחות המשטרה סביב הסוגיה התורנית ביחסי דתיים-חילוניים בארץ. המצלמה מעבירה את עוצמת תחושות הכעס והמשטמה של החרדים, את פעולות המשטרה הנרתעת לעיתים מאכיפת הסדר הציבורי מול נחישותם ועוצמת אמונתם.

הצילום מראה בבירור את גילם של משתתפי ההפגנה, צעירים בשנות העשרה עד שנות השלושים לחייהם, ועולה ממנו הבדל ברור, חד משמעי ונוקב בין החברה הקיבוצית לחברה החרדית: לנו אין ממשיכים מבין בנינו. לא באופן ממשי, אני מתכוון, לא בקיבוצים הוותיקים. כן, יש מפה לשם איזה קבוצה שיתופית-עירונית, יש קליטה של תושבים, של-שיפור-איכות-חיים-כזה או אחר.  קליטה לחברות לישוב דיפרנציאלי, במידה שקיימת, אינה קליטה של ממשיכי הערכים ואורח החיים הייחודי הקיבוצי.

 

לא, אין לטעות, הבנים אינם מואסים בקיבוץ כאשר הם רוצים לקבל ממנו: לעשות את החג בכפר, לשלוח ילד בעייתי לקיבוץ, לבקש ולקבל עזרה כאשר נקלעים למצבים קשים, לגור בקיבוץ זמן מה עקב משבר כלכלי או אישי/משפחתי, כל זה כן. להקים את ביתם בקיבוץ - לא, זה לא. מדובר בחוזה חד צדדי: הבנים אינם מגלים עניין בקיבוץ ובעתידו, הוא לעומת זאת תמיד מהווה עבורם עורף בטוח, אפשרות למקלט בעת צרה.                                            

****

כמו לחברה החרדית גם לקיבוץ היה, במידת מה עדיין יש, יחוד של ערכים ודרך חיים כפי שהתגבש במשך כמה עשרות שנים. הוא בא לידי ביטוי ברוב התחומים: מעמדה פוליטית ועד צורת חינוך הילדים; מבילוי  שעות הפנאי ועד הסלנג המקומי ותרבות האוכל; מקיום קהילה בעלת תיחום גיאוגרפי ועד נוהגי קבורה. הבדל ברור אחד בין שתי החברות מתקיים במפגש עם דור ההמשך. החברה החרדית עומדת על שלה ועל זהותה. רוב בניה ממשיכים בדרכה בלהט ושכנוע עצמי. הקיבוץ לא רק שלא זכה לכך שבניו ימשיכו בדרכו, להיפך, בדרכו לנסות לשכנע אותם לעשות זאת הוא מאבד ומוותר על עצמיותו ויחודו: בפגישה בין הקיבוץ לבניו הוא העומד ככלי ריק, מוכן לוותר עבורם על נוהגי חיים, לפתותם ולחלק להם הטבות שחברים מן השורה לא זכו להן.

מה לא נוסה במשך השנים על מנת לרצות את לב הבנים מתוך תקווה שלא יעזבו, לעיתים עד כדי מוכנות מבזה לוויתור על אורחות חיים וערכים:  כאשר התברר שקיים טרנד של נסיעות לחו"ל אחרי צבא, הזדרז הקיבוץ והציע לבניו מסלול מיוחד למימוש שאיפה זו בעוד חברים  נאלצו לחכות לתורם שיגיע, ומדובר בציפייה של שנים. כאשר נדמה היה שהבעיה היא השכלה גבוהה, וגם כאן לא יוכלו הבנים לחכות לתורם, הומצאו בשבילם במיוחד מסלולים עוקפים על מנת שלא יאלצו להמתין. כאשר נראה היה שגיל ההחלטה על העתיד עלה ואין לדרוש מבני העשרים, אחר כך אפילו לא מבני השלושים, החלטה ברורה לאן פניהם - הישארו בקיבוץ או יעזבו - החליט הקיבוץ לאפשר לבניו תושבות בתוכו  ואחר כך גם אפשרות לעבוד בו כשכירים. בתחילה היו אופציות אלה מוגבלות בזמן ואחר כך, בתהליך המוכר של התמוססות וחוסר יכולת לעמוד בהחלטות כפי שהתקבלו, גם מגבלות אלה ננטשו, לא מעט בלחץ הורי הבנים שמילאו תפקיד מפתח בכניעתו  של הקיבוץ לכל גחמה של בניו.

 

העיקר היה שליד הבנים יש ללכת על קצות האצבעות, אין לבוא אליהם בתביעה כלשהי או בדרישה להצבת גבולות ברורים, לא ללחוץ עליהם להחליט חד משמעית, למשוך את התקופה של שהייתם במסגרת זו  ככל האפשר ומי יודע אולי יתרצו סוף סוף, אולי  יהיו מוכנים להמשיך את חייהם בתוך הקיבוץ ולא לעוזבו. ברור שמסגרת של תושבות פירושה שבעול האמיתי של קיום הישוב  ימשיכו לשאת החברים; הבנים ברצותם יישארו, ברצותם ילכו, ברצותם ילכו ואחר כך ישובו אם תואם הדבר את נוחותם האישית, בין לבין הם נהנים מכל הדברים החיוביים שיש לקיבוץ להציע, כמו מערכת חינוך טובה לילדיהם, נכדי הוותיקים, חיי תרבות וחגים, אווירת כפר, אבל בלא מחויבות אמיתית ובלא שותפות כלכלית.

 

****

וראה זה  פלא, גם ויתורים אלה על אורחות חיים לא עזרו. ככל שהמשיך הקיבוץ להתבטל ולכרוע ברך לפני בניו, כך התברר שזה  מאמץ חסר תועלת ועקר, הבנים המשיכו לעזוב. גם לילדי החלום יש חלום, הסתבר, אלא שאינו מרחיק לכת מעבר לתועלתם האישית. כמו היהודי מהמעשייה ההיא שגם אכל את הדגים הבאושים וגם גורש מהעיירה, כך הקיבוץ, גם התבזה בוויתור על דרכי חייו וגם בניו לא מצאוהו ראוי ונטשוהו. הלחלוחית שהורגשה לא היתה דמעת עצב הפרידה מבית הורים ודרך חיים אלא עקבות היריקה שירקו לו בפרצופו.. 

 

הטרנד האחרון בתחום הוא ההרחבות הקהילתיות, בשם אחר - שכונות הבנים. התקווה היא שאולי אם לא נדרוש דבר, לא נעיק עליהם במושגים כמו אחריות לא רק לעצמם, מחויבות ומפעל אבות, אלא נזכיר רק איכות חיים וקירבה להורים, אולי סוף סוף תמצא הנוסחה הגואלת. אולי יתרצו הבנים ויבואו לחיות בסמוך לקיבוץ; אם לא רצו ילדי החלום לאמץ את ערכי החלום הקיבוצי, לפחות יאמצו לעצמם את החלום הבורגני על בית פרטי וגינה, ויבואו לגור בהרחבה הקהילתית.

איזו תוצאה אומללה להשקעה גבוהה כל כך – רמת הטיפול בילדי הקיבוץ ובצרכיהם היתה גבוהה מאד, למעשה רמה של שירותי טיפוח ובריאות הניתנת לבניהם של אנשי העשירונים העליונים. מי עוד נהנה כל שנות ילדותו בהרחבה כזו משירותי טיפול מקצועי יקרים ביותר כמו פסיכולוגיה ואורתודנטיה כילדי הקיבוץ?  כמה היתה עלות האחזקה של בתי הילדים, המטפלות, המדריכים. בבתי הספר המקומיים נפתחו כיתות א' גם כאשר מספר הילדים היה נמוך עד מגוחך, אפילו פחות מעשרה. איזה עוד קבוצת ילדים קיבלה תשומת לב אישית כזו, כמעט ברמה של מורה פרטי?  בעשורים הראשונים, לפני היות חברת השפע, היה מובן מאליו שהילדים הם הראשונים בתור לקבל, למשל מוצרי מזון שהיו במשורה. פעילות החופש, גם היקרה ביותר כמו הוצאת קייטנה, היתה עניין שבשגרה ואיש לא סבר שמותר לבטלה גם בשנים קשות כלכלית. אפשר להוסיף לזה את הדברים הקטנים, בגדים חדשים בחגים הנחשבים, הנעלה חדשה כל עונה, וזה להזכירכם בקיבוץ הישן כאשר הרבה לא היה לתת ובגלל ערכיו המשונים והישנים ההם, כל פעם שנותנים ומחלקים צריך לתת ולחלק לכל הילדים באופן שווה,ללא קשר להכנסתם ומעמדם של  הוריהם...

 

****

חינוך הילדים בחברה החרדית ממשיך להיות דוגמטי וכופה עליהם את ערכי החברה המבוגרת שסביבם מתוך מטרה ברורה שיהיו ממשיכי דרכה. חינוך הילדים בחברה הקיבוצית היה כזה בעבר, אך בעשורים האחרונים הוא משקף מבוכה הקיימת בחברת המבוגרים בקיבוץ ואת הרצון להיות כמו כולם, למחוק כל ייחוד  גם בתחום זה. אולם עזיבת הבנים היא תופעה הקיימת כבר מעשוריו הראשונים של הקיבוץ, כנראה ללא קשר לשינויים בתחום החינוך.

לא רק שאין לבני הקיבוץ, לדורותיהם, את עוצמת האמונה והאכפתיות הזאת, הנגלית בהפגנת החרדים; לא די שאין להם את השאיפה לחיות חיים אחרים ושונים מאלו הרגילים שבעיר המצויה בה חלקם הגדול משתלבים היטב, ללא שום סימן לערכיה של החברה בה גדלו, כאילו לא הוטמע בהם דבר בכל שנות ילדותם ונעוריהם; רובם אפילו יתקשו לנסח משפט בשפה העברית המבהיר מה הם ערכי קיבוץ ובמה הם נבדלים מאחרים.לא שהם ינסו, אין להם עניין בזה.

 

חלק לא מבוטל מתחושת הכישלון השורה על התנועה הקיבוצית מקורה בכך – אין דור המשך, אין מי שימשיך. לבנינו אין חפץ  בדרך החיים הזו. ילדי החלום הפכו להיות שיברו. אפילו לאחר עזיבתם, מי שציפה שיצאו להגנת כור מחצבתם כאשר הוא מותקף מבחוץ על ידי גורמים שונים בחברה הישראלית,התאכזב. הבנים, לא נשמע קולם. הקיבוץ לא נמצא ראוי מצידם אפילו למעט הזה.

מבין המכות שנחתו על התנועה הקיבוצית מאז הקמתה ועד היום נטישת הבנים והאדישות שהם מגלים לגורל המפעל שהקימו הוריהם והורי הוריהם היא אולי המכה המשפילה והכואבת ביותר.

 



נכתב בתאריך
7/6/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו