עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שיתופיות ואנוכיות - ב' - על מה שהשיגו ועל מה שאיבדו הקיבוצים שחוללו הפרטה עמוקה באורחות חייהם ועל נקודות החולשה והחוזק של השיתופיות (מאמר שני

'שיתופיות ואנוכיות - ב
מאת עדין קווה, 6.6.2006

על מה שהשיגו ועל מה שאיבדו הקיבוצים שחוללו הפרטה עמוקה באורחות חייהם ועל נקודות החולשה והחוזק של השיתופיות (מאמר שני ואחרון)


שיתופיות ואנוכיות, למאמר הראשון

מבחן ההצלחה של הלא-שיתופיים

 

הבה נבדוק את ההפרטה כפיתרון לבעיות ולתהליכים שהוצגו במאמר הראשון. כשאני משתמש במונח הפרטה, כוונתי להנהגת שכר דיפרנציאלי ולא להפרטות מיגזריות. שכן, אחד מ"ערכי הליבה" של הזר"ש הוא התנגדות לשכר דיפרנציאלי. הנהגת שכר דיפרנציאלי היא קו פרשת המים שמבדל את הקיבוץ המתחדש מהזר"ש. אנסה להפעיל כאן את "מבחן ההצלחה" מול הבעיות שההפרטה ניסתה לתת להן מענה:

 

1.       המבחן הכלכלי.

על פניו נראה שמבחינת הקיבוץ כישות כלכלית מול גורמים חיצוניים ההפרטה שיפרה את מצבם של המופרטים. הנתונים הכלכליים של 2003/4 מראים שיפור עצום בכל הפרמטרים. על מנת להוכיח כי השיפור נבע מהנהגת שכר דיפרנציאלי נדרש מחקר מעמיק שטרם נעשה. מצד שני אין ספק שמוסר העבודה במופרטים השתפר מאד.

 

2.       רווחה אישית.

נראה שמצבם הכלכלי האישי של החברים בקיבוצים שעברו הפרטה – השתפר לאין ערוך. החברים בגיל העבודה מרוויחים יותר היות שעברו לעבודות מכניסות ובעיקר משום המוטיבציה האישית שנוצרה אצלם לעבוד יותר קשה.

 

3.       המבחן החברתי.

האם נוצרו יחסים חברתיים משופרים כתוצאה מהקטנת השיתופיות, מצמצום התלות של הפרט בממסד? על פי העיתונות הקיבוצית התלות אמנם הצטמצמה אבל במקומה צמחה תחרותיות קשה וקנאה עזה בין המצליחים יותר למוכשרים פחות. לא נוצרו יחסי אנוש מופלאים ונשארו הבעיות שמאפיינים ישוב קטן.

 

4.       המבחן הדמוגראפי.

האם הקיבוצים שעברו הפרטה צמחו מבחינה דמוגרפית? על פניו התשובה חיובית. בדיקה מעמיקה יותר מראה שהמצטרפים לקיבוצים אלה זכו בכל מיני סטאטוסים אך הם לא הצטרפו כחברים באגודה השיתופית. כפיתרון עוקף לבעיה הדמוגרפית הוקמו השכונות הקהילתיות אך אלה מציפות בעיות חדשות, שחורגות ממסגרת המאמר.

 

5.       המבחן התרבותי.

נראה שחיי התרבות, שממילא נפגעו מסיבות שפירטתי למעלה, המשיכו להידרדר במופרטים היות שהוצאה כספית עבור תרבות עצמית נראית כבזבוז בעידן בו ממומנת הפעילות הקהילתית באמצעות מס שמוטל על החברים.

 

מילה על ההבדל בין הפרטה לבין שכר דיפרנציאלי. רוב ההפרטות ברביבים נעשו בגלל שלוש סיבות. האחת, הגדלת כמות הכסף הפנוי שעומד לרשות החבר ויכולת הבחירה והתמרון שלו בין שפע האפשרויות שמציעה התקופה בה אנו חיים. השניה, מניעת בזבוז. השלישית, לתחום את השיתופיות רק לחברי הקיבוץ ולא לכלול בה סוגי אוכלוסיה אחרים שחיים איתנו. ההפרטה מחלקת את התקציב שהחבר מקבל בצורה שונה. השכר הדיפרנציאלי מאפשר לחלק מהחברים להעלות את רמת חייהם.

 

השיתופיות ובעיותיה ברביבים

 

לבקשת רביבים ערכה ד"ר שרה אדום, מהמכון לייעוץ ארגוני, סקר עמדות בין חברי רביבים. החברים נשאלו לדעתם באשר למידת השיתופיות בה הם חפצים. הסקר פורסם בינואר 2003 ואלה תוצאותיו:

התמיכה בקיבוץ שיתופי היתה גבוהה בכל קבוצות הגיל – 77%. התמיכה גבוהה יותר בין הוותיקים - 95% בקבוצת הגיל 50-36 התמיכה נמוכה יותר - 57%. בקבוצת הגיל 35-18 התמיכה גדולה יותר – 72%.

ברביבים, כמו בקיבוצים אחרים, התמיכה הנמוכה בשיתופיות ניכרת בגילאי הביניים. מטבע הדברים קבוצה זו כוללת חלק ניכר מהחברים המרכזיים בפעילויות הכלכליות בבית וכן עובדי חוץ. חלק מקבוצה זאת מרגישים שפעילותם (קרי: משכורתם) היתה יכולה לאפשר להם רמת חיים גבוהה יותר מזו שהם מנהלים בגלל השיתופיות. חלקם חושב שמעבר לשכר דיפרנציאלי יהווה מוטיבציה לעבודה (לאחרים). חלקם מרגיש "פראייר", רוצה לומר שאחרים מנצלים את השיתופיות, אינם עובדים או מתאמצים פחות מהפוטנציאל שלהם, עובדים במקומות לא-נחוצים וחלקם במצב חדש עקב מעבר לעבודה מכניסה מאד אליה התקבלו לאחר לימודים או הזדמנות אחרת לאחר שנים שפרנסתם היתה נמוכה.

הטיעון החזק הוא כנגד חברים שמנצלים את השיתופיות. ויש כאלה גם ברביבים. אסתפק בדוגמא אחת. רוב עבודת השבת בלול מתבצעת ע"י שכירים. לו היתה לחברים מוטיבציה כספית, מן הסתם היו קופצים על עבודה זו כמוצאי שלל רב. כיום התמורה על עבודת השבת זורמת החוצה... בנקודה זאת הכמות היא שתכריע את המשך דרכנו הקיבוצית. כל זמן שהממסד ודעת הקהל גורמים לקבוצה המנצלת את השיתופיות להיות שולית - השיתופיות תנצח. אם קבוצה זו תגדל, השיתופיות תקרוס. וכאן אני מגיע לבעיית המנהיגות.

 

אין ספק שאחת הבעיות הגדולות בקיבוץ השיתופי, כולל ברביבים, היא איוש התפקידים המרכזיים. לכל ארגון דרושים אנשים שיובילו אותו (מנהיגים). בשיטה שבנינו אין קופצים על התפקידים המרכזיים. אני מזהה שתי סיבות עיקריות: האחת היא הביקורת הקשה נגד ממלאי התפקידים ועל כך פרטתי בתחילת המאמר. הסיבה השניה: כתוצאה (טובה) משינוי השיטה ("החבר אחראי על פרנסתו") החבר/ה אינו ממהר לוותר על מקום עבודתו. הניידות נעשתה קשה ביותר כי החזרה למקום העבודה הקודם אינה מובטחת למי שיוצא לתפקיד, ובעיקר אם הוא עובד חוץ.

טיעון אחר שעלה לאחרונה: מצבנו הכלכלי השתפר מאד אבל החברים לא מרגישים את השינוי הזה, אז כנראה שהשיטה השיתופית אינה עובדת. ובניסוח דומה: "חייב להיות קשר בין הצלחה כלכלית לבין תקציבי החברים". אני מבקש לרענן את זיכרונם של הטוענים הללו בשני תחומים: פנסיה ובניה. באסיפת רביבים הוחלט שההפרשה לפנסיה היא בראש סולם העדיפויות שלנו במסגרת הגברת הביטחון של החבר בעתידו. בשלוש השנים האחרונות הפרשנו 7.7 מיליון שקלים לפנסיה. בידינו היה להעדיף את התקציב האישי לגבי כשליש מהסכום. אני סבור שהעדפת העתיד ע"פ ההווה היתה נכונה. בתחום אותן שלוש שנים השקענו 1.5 מיליון שקלים בבניה. אמנם "ההצלחה" הביאה לנו כסף אבל החלטנו לא להעבירו לתקציב האישי. ניתן לחלוק על היעדים אבל לא מומלץ להתעלם ממה שאנו בעצמנו החלטנו. ובכל זאת:

 

סיכום שנת 2005 , שכלל העברת רווחים מהעסקים, יאפשר לנו להקצות כסף לבניה במימון עצמי. רביבים מעולם לא בנתה במימון עצמי אלא בהלוואות ומענקים. כיום, כשמהמדינה (משינויי ביבי) אינה מוכנה לממן בנייה חדשה (גם בנגב), יש לנו מקור עצמי למימון שליש מהבניה ובקרוב נתחיל לבנות 8 יחידות שיכון שהן תנאי הכרחי לתוספת חברים. בדף "מקורות ושימושים בקהילה" לא כולם שמו לב שהמקורות גדולים מהשימושים במיליון שקל! וזאת לאחר ההשקעות המתוכננות בבניה, בכלבולית ובמרכז העשרה למבוגרים.

להערכתי סכום זה מתוכנן להגדלת התקציב האישי לאחר סיכום החצי הראשון של 2006. על כל זה נמסר באסיפה אבל כנראה לא הודגש מספיק בדברי החברים וגם לא בפרסום שהיה בעלון על אותה אסיפה, יבשה אבל מיוחדת. אגב, גם בשנת 2005 הוגדל מאד התקציב האישי.

 

 

סיכום

 

במאמרי ניתחתי את הגורמים למשבר שעובר הרעיון השיתופי בשנים האחרונות: בעולם, בארץ, בתנועה הקיבוצית וברביבים. כיום, יותר מבעבר קשה "לתחזק" את השיתופיות כשכל העולם נגדנו. יחד עם זאת ברביבים רוב הציבור תומך בה וגם התוצאות הכלכליות אינן גרועות. קיימים מספר קיבוצים שבידיהם הוכחות כלכליות טובות משלנו, כך שיש למה לשאוף. מהבחינה החברתית אנחנו חיים חיי שיתוף, עם כל הקשיים. אני מציע לא לבלבל בין שיתוף לבין שוויון, נושא שלא עסקתי בו כלל. הרעיון שהנחה את בניית השוויון בקיבוץ של פעם "לכל אחד לפי צרכיו" נכשל היות והוגי הרעיון לא שיערו עד כמה מגוונים יכולים להיות הצרכים. ובכל זאת רעיון זה מנחה אותנו בתחומי החיים החשובים ביותר: חינוך, כלכלה, שיכון, השכלה, בריאות ורווחה, תקציב אישי.

 

גם בנושא הדמוקרטיה הפנימית הסתפקתי במספר הערות. אין ספק שדמוקרטיה היא תנאי הכרחי בארגון שיתופי. למרות חוליי האסיפה והוועדות הציבור והממסד מכבדים את ההחלטות המתקבלות. בשנים האחרונות קיבלנו גם חיזוקים מהערכאות המשפטיות  של המדינה שבקיבוץ, כארגון המוכר בחוק, יש לנהל את החיים ע"פ החלטות המוסדות הפנימיים שנבחרו לשם כך.

רבים עזבו את רביבים במהלך שנותיה ומן הסתם אחרים יעזבו בעתיד. המבחן שלנו הוא אם יש "קונים" חדשים לרעיון השיתופי שאנו מציעים. 23 חברים חדשים שהתקבלו לחברות בשלוש השנים האחרונות מדברים בעד עצמם.

 

המאמר התפרסם בעלון רביבים (5.2003)



נכתב בתאריך
6/6/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו