עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מגופו של עולם אל אורו ערגתי - הקיבוץ ביקש ומבקש למצוא במעורבות בעולם דרך אל אורו, אל משמעותו. בדרך המאבק של בני אנוש על האתיקה האנושית הם צריכ

מגופו של עולם אל אורו ערגתי
מאת מוקי צור, 17.5.2006
מוקי מדבר בכנס

 

הקיבוץ ביקש ומבקש למצוא במעורבות בעולם דרך אל אורו, אל משמעותו. בדרך המאבק של בני אנוש על האתיקה האנושית הם צריכים לנקוט עמדה ולנסות להשפיע


הגירה היא תהליך מכריע בקורות חיינו. ב"זהר" של ביאליק נולדים בארץ אחת ועוברים לתרבות חדשה, לשפה אחרת. לומדים איך לכבות כמה מדורות שהובאו מרחוק,כיצד להצית להבות חדשות. מיליוני אנשים נעקרו, נדדו, עזבו וקיימו את מצוות לך לך - את חובת ההתמצאות המחודשת, את הפנמת השפה, את ההזדהות עם נוף חדש וסמליו העתיקים. אך גם מי שלא נע ממקום למקום, נידון להגר. הורים מהגרים לארצות בניהם, הבנים לאופקים רחבים של ידע הנוחת עליהם מרחוק. ההגירה הגיאוגרפית מוצאת הד חזק בהגירה ההיסטורית מתקופה לתקופה. אנו מהגרים בזמן ומלווים בהתרגשות ובדאגה קרוב למאה שנות  היסטוריה של הקיבוץ.

 הקיבוץ לעומת קומונות אחרות לא ביקש חברות כבוד בהיסטוריה הקדושה של האנושות - היסטוריה המרחפת מעל אירועים ותהליכים ומבקשת משמעות אוטומטית רק לפרטים המובילים מבריאה לגאולה; היסטוריה המתעכבת על יד הטקסט ומדחיקה כל אירוע. הקיבוץ ביקש להשתייך להיסטוריה של החול האנושי, לא אותו חול המחלל מקדשים וחגים, אלא אותה זיקה, האחראית לכאן ולעכשיו. אותה היסטוריה שאינה מתחמקת מביקורת, לימוד ויצירה, משינוי ומעיצוב ביתו של האדם והיהודי.  בתוך היסטוריה זו אנו מבקשים לבדוק את הדרך, את הערך.

****

לא פעם אני מוצא את עצמי - בשבת אחר הצהרים בקיבוץ - מתרגש ממשפחות מפוזרות על הדשא החם, המלא ילדים צוהלים וסבים בורקי מבט, מול אבות גיבורים ואמהות. אך אני יודע – לא זו מטרת הקיבוץ ומשמעות החיים בו.

לעומת הדשאים הרחבים, בתים מוגני חומות עם מגדלים של עושר, המודיעים על אבטחה מצולמת לכלב נושך, אותם מצגות עצובות לאושר של עשירי הארץ, לא מרגשים אותי כלל. למרות הסביבה הכפרית ואחוות אנוש, גם הם אינם מטרת הקיבוץ.

אך כשאני הולך בשבילי הקיבוץ ואני רואה את חומת השיחים שקמה בין הבתים להודיע על שייכות שעוד איננה שייכת - אני נבוך. גם זו אינה מטרת הקיבוץ ומשמעותו. לאן הדינאמיקה הזו מובילה?

"ערכים הם עניין הנבדק על פי הצורך של היחיד לשלם עליהם מחיר", טען פרופ' ישעיהו לייבוביץ'. כדאי אולי להוסיף כי הם מניחים חירות, בחירה. חברי קיבוץ שיידעו עד כמה בחירה וחירות כרוכים בכאב ומחיר, ביקשו למצוא דרך למנוע אותם מבניהם. הדור שלנו, טען אחד מאבות הקיבוץ, חי את הכאב, את אי ההתאמה בין ההרגל, בין הפסיכולוגיה, לבין הרעיון. שהרי בנים אנו להרגלים אחרים. בנינו לעומת הוריהם יוכלו לקיים את הרעיון בלי כאב, בלי בחירה, הם ייוולדו לתוך הרעיון. אחרים האמינו כי ניתן למנוע את כאב ההכרעה אם יתנו ליצרי הנעורים לפעול, לקרוא למהפכה והם יביאו לגילוי אוטומטי את הנכון, המוסרי בלי להתאמץ.

אולם אלו שהאמינו באמת כי החירות היא התנאי לבחירה והבחירה תנאי לחיים של ערך, נוטים לחשוב כי לחירות ניתן להגיע דרך תשדורת של חלל ריק מתוכן. שחלל ריק זה יניע וידחוף את החניך למימוש החירות ולא למימוש של הצורך בתוך חלל ריק. כאילו הניטרליות היא התנאי להכרעה שתגיע ואין לה  יכולת להפוך לפולחן של אי הכרעה. הבלבול הריק איננו מוליך בהכרח ליציאה מן התרדמת הצרכנית, הוא לעיתים הופך לפולחן והיתר לאפיסת החירות. הפגישה, העמדה, ביטויו העצמי של המחנך לא חייבים לשתק את בחירתם של חניכיו, או את חירותם לבקר וליצור.

****

כיצד יוכל המחנך גם לעצב את דרכו, את הכרעותיו, את מחויבותו וגם להעניק לחניכיו את תחושת החירות והבחירה? כיצד לא תתפרש רגישות כלפי חירותו של הזולת כצו כניעה לכל הכוחות המנסים להתנקש בחירותו של היחיד והקבוצה - כוחות כלכליים ופוליטיים, חרושת של תרבות שכל מטרתם היא להעניק אשליה של בחירה. לשם כך יש לגלות בתהליך הקניית החירות, כתנאי למימוש ערכים, מידה של אמון, ביקורתיות, תקווה כעיקרון, ומנגנוני זהירות נגד תקוות שווא.  

בשנות התשעים של המאה העשרים, נדמה היה כי ההיסטוריה של העולם גוועת גוויעת נשיקה שבעה ומשעממת בצל מלחמת הכוכבים ונפילת החומה בברלין. היה נראה כי מקור קריסת הרשע והעלילה איננו צמיחת אלטרנטיבה דמוקרטית, אלא עוצמה של הון וחרושת של תרבות. משקיפים ביקשו לערוך להיסטוריה האנושית טבילת סיכום בג'קוזי צרכני, באחד ממרכזי הקניות בעולם המערבי. באותה תקופה קמה חבורה של מהנדסים, כלכלנים, בעלי רגישות לאורו של עולם, וביקשו לטפל בעזבונה הקשה של המלחמה הקרה. האם יצליחו לכתת ייצור נשק לא קונבנציונאלי לבתי חרושת לסירים ומחבתות קונבנציונאליים בעליל.

הם נאחזו באמונה כי הקידמה היא גורל המאפשר להיפטר מכל מסוכן וחלוד. שלמרות שהעתיד שטופח שנים כקידמה מתגלה עתה כגרוטאה מסוכנת, אפשר לעשות מעשה.

תהליך ההמרה של טכניקת הרס מתקדמת לטכניקה בונה אנושות, מתפטרת ממטענים חורגים, היה מורכב משחשבו. אלו שלמדו, פיתחו, התקדמו, העדיפו להמשיך בעיסוקם המאיים, מאשר להיכנס לתהליך כואב של שיקום.

החבורה העדיפה לחוש ביטחון בדרך המובילה להרס עצמי, מאשר לאמץ הליכה ספקנית אל קידום האדם. הם ביקשו להקים מוזיאון תעשייתי המפאר את ההרס. זה היה עדיף להם מאשר מעבדה הבוחנת את האתוס היצרני מתוך הקשבה לצרכיה האמיתיים של האנושות.

****

אין זה מקרה שכמה מראשי הצוות האסטרטגי להמרת הנשק ההרסני, ולהפיכת מטרת המחקר והייצור לכיוון הומאני, למדו ועסקו בחקר הקיבוץ.

הם התעניינו בקיבוץ כחברה המעמידה בפני חבריה הכרעות של שותפים. חברה המטלטלת במשברים היסטוריים בלי לבקש להינתק מניתוח מוסרי. הם התעניינו בחברה דמוקרטית הצומחת מן היחיד, המשפחה, הקהילה, הפועלת מתוך אופק של אחריות כללית. חברה בעלת אתיקה יצרנית שאינה מאבדת את חיפושיה המוסריים והיצירתיים. לא חברה המסתפקת בהפגנות ויחסי ציבור, אלא חברה המודעת למשבריה ולקרעיה.

הקיבוץ ביקש ומבקש למצוא במעורבות בעולם דרך אל אורו, אל משמעותו. במשך קרוב למאה שנים הוא צמח בסביבה שהייתה מודעת גם לדיאלקטיקה של הקידמה וגם לכך שבדרך המאבק של בני אנוש על האתיקה האנושית צריכים בני האדם לנקוט עמדה ולנסות להשפיע.

קשה לגייס זמן מספיק לרכוש מידה של ספקנות ועל כן רבים הם אלו המסתפקים בהודאה ספקנית במורכבות העולם. הם מספקים את תאוותם לוודאות בדכאנות דיכאונית ובשמחה לאיד לגופו של עולם שאיבד את אורו. יש גם הנגועים בניסיון לברוח מן העולם אל אורות מדומים המספקים סמכות הנובעת מיכולת להתנתק מפרשות הדרכים הקשות כל כך שמספקים חיי היומיום. אך יש בלתי נכנעים לגופו של עולם נטול פשר או לאור מנותק מגופו של עולם וחותרים לפרשנות חדשה, לביקורת, לביטוי משאת נפש, להתכוונות, לחיי משמעות כאן על פני האדמה.    

 

דברים בכנס הזר"ש בבארי, 17.5.2006

 


אולי פריצת דרך - סיכומים, מצגת החלטות, ותמונות מהכנס, בארי 17.5.2006


נכתב בתאריך
31/5/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו