עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לא אל, לא אפיפיור, לא אדמו"ר - אני תוהה כיצד היה מתייחס יצחק בן אהרון למודעת האבל של הנוער העובד והלומד - "הולך לפניהם יומם בעמוד ענן, לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש". האם בפסוק שנושאו הוא האלוהים, היה רוצה שיספידו אותו?

שיתופי-חדשני / אורי הייטנר
לא אל, לא אפיפיור, לא אדמו"ר
29.5.2006

ראשי   > אידיאלי
בן אהרון, ארכיון הארץ

 

 

אני תוהה כיצד היה מתייחס יצחק בן אהרון למודעת האבל של הנוער העובד והלומד - "הולך לפניהם יומם בעמוד ענן, לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש". האם בפסוק שנושאו הוא האלוהים, היה רוצה שיספידו אותו?


במוצאי יום העצמאות תשנ"ה 1995 קיבל יצחק בן אהרון את פרס ישראל על מפעל חיים ותרומה ייחודית לחברה הישראלית. עמדותיו הפוליטיות בנושאים השונים, אותן ביטא בבהירות ובחדות, לעתים בבוטות, היו שנויות במחלוקת. על תרומתו הייחודית לחברה, לא היתה ולא יכולה להיות מחלוקת, גם בין יריביו. בן אהרון הוזמן לנאום בטקס קבלת הפרס, בשם הזוכים בו. אם ציפה מישהו לנאום ממלכתי, נשיאותי, מפויס ומאחד, הוא התאכזב לשמוע נאום בנאהרוני טיפוסי – חד, צורב, בוטה, בו הציג את עמדותיו ללא כחל ושרק, ללא הנחות, ללא עיגולי פינות. אלמלא נהג כן, לא היה בן אהרון. מפעל חייו, עליו קיבל את הפרס, לא היה של ממלכתיות ופייסנות. לא בכך היתה תרומתו לחברה. תרומתו היתה דווקא בתפקיד נביא הזעם, ואך טבעי שגם במעמד זה נשאר נאמן לעצמו.

 

מי שמבטא עמדות קונטרוברסליות, יודע היטב שהן תעוררנה מחלוקת, וזה רצונו. הוא חפץ לעורר, לזעזע, להרעיד את אמות הספים, ו... להזמין תגובות נגד. אלמלא רצה בכך, היה אומר דברים אחרים. בנאומו, תקף בן אהרון את מאבק תושבי הגולן נגד הנסיגה, וגינה אותו כ"מאבק נדל"ני". אני מעריך את בן אהרון ותמיד הערכתי אותו מאוד, אך דבריו אלה קוממו אותי. כך מציג האיש המזוהה עם התנועה הקיבוצית יותר מכל אדם אחר, מאבק על קיומם של עשרות קיבוצים ומושבים? פירסמתי מאמר ב"הקיבוץ", בו תקפתי אותו בחריפות רבה.

****

ביום בו פורסם מאמרי ובימים שאחריו, הוצפתי בתגובות קשות מאוד. איך אפשר לתקוף כך את בן אהרון? הביקורת לא היתה על תוכן דבריי, ולא היתה בה התייחסות לתוכן נאומו. הביקורת היתה על "עזות המצח" ו"החוצפה" של מי שמעז לחלל את הקודש, ולבקר את בן אהרון, כאילו היה אחד האדם. בן אהרון עצמו לא הגיב. אותי הטרידה שאלה אחת. איך בן אהרון מתייחס לאותן תגובות? האם אדם המחנך כל חייו לשוויון ערך האדם, רוצה במעמד של אפיפיור? האם אדם שאינו מהסס, בצדק מבחינתו, להשמיע את השקפותיו ברמה, במלוא חריפותם, רוצה למצוא עצמו חנוט במעמד של קדושה, חסין מפני ביקורת?

 

שאלה דומה חזרה והטרידה אותי השבוע, לאחר פטירתו של בן אהרון. איך היה מתייחס לכותרת מודעת האבל של תנועת הנוער העובד והלומד: "הולך לפניהם יומם בעמוד ענן, לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש"? האם בפסוק זה – שנושאו הוא האלוהים, היה רוצה שיספידו אותו? האם מי שמרד בדרך ובאורח חיים שיש בה אדמו"רים, שדברי בני אדם הם "דעת תורה" מחייבת, היה רוצה לראות את תלמידיו כחסידים שוטים המתייחסים אליו כאל אל; כאל מי שמנחה אותם את הדרך?

****

בניו של בן אהרון, יריב וישעיהו, לא התייחסו אליו כאל עמוד ענן ועמוד אש המנחה אותם בדרך. יריב פנה אל אוצרות הרוח של היהדות והוגה בהם יומם ולילה מזה עשרות שנים. בנו ישעיהו פנה לדרך האנתרופוסופיה. דומני שדווקא הם, מחפשי דרך ומורדים בדרכם, אך נאמנים ליסודות הערכיים של אביהם – חתירה מתמדת לתיקון עולם ולצדק חברתי, ממשיכים באמת את דרכו יותר ממי שמתייחסים אליו כאל עמוד האש והעשן. הרי מורשתו היא בראש ובראשונה מורשת של מהפכנות, של מהפיכה מתמדת. אחד מנכדיו של בן אהרון חזר בתשובה ומתגורר בהתנחלות ביש"ע. האם עובדה זו הרחיקה בין השניים? "לא, חס וחלילה", השיב על שאלה זו בן אהרון בספר השיחות שלו עם יעל גבירץ, "ילד לא רצוי". "אתה מאוכזב מן הבחירה שלו?" הקשתה גבירץ, ותשובתו: "לחלוטין לא, אני מאוד רחוק מרגשות כאלה. הוא חייב רק לעצמו, לא לי. אם הוא יהיה מאושר בדרכו, אז שיהיה לו לבריאות". ועוד הוסיף על כך: "למדתי ש'דור לדור יביע אומר' זו גם כן מליצה שדופה שאין לה שחר, שצריך לומר בדיוק את ההיפך. אם אפשר בכלל לקבוע איזה כלל, אז הכלל הוא שדור מורד בדור. הוא לא מביע אומר אלא את ההיפך הגמור. בניגוד למה שמתקיים בעולם הדתי, הקפוא והכפייתי, שם מעבירים את אורחות החיים הסגורים מדור לדור, בחברה פתוחה הילדים אינם תעתיק של הדור הקודם והמונח הזה של 'דור המשך' הוא שקרי ומזוייף. ההמשך יכול להיות רק ביצירה בראשיתית, חדשה ועצמאית. כל דור הוא דור של בראשית. הוא חייב להיות כזה, אם ברצונו להיות המשך... אתה צריך להיות חכם דייך כדי לחזק את ידיהם, לחבק ולאהוב אותם ולומר להם: לכו לפי דרככם, כפי שאנחנו הלכנו לפי דרכנו. הלוואי שתשיגו יותר מאיתנו, ותעלו עלינו במה שתיצרו". וזה המסר שלו לנכדיו ולניניו: "עצבו את חייכם על פי מצפונכם, כי האחריות על חייכם חלה עליכם, ולא עליי. עשו כמיטב יכולתכם על מנת שהעולם שאתם יוצרים יהיה יפה מהעולם שלתוכו נולדתם. הרי הכל בנוי על האדם, ועל אף שהרבה אנשים אוהבים להאשים את המציאות, במקום את עצמם, המציאות היא הרי יצירה של האדם".

****

חודש לפני המהפך הפוליטי ועליית הליכוד לשלטון, פרש יצחק רבין מראשות מפלגתו, בשל פרשת הדולרים, ויצא לחופשה. הוא הוצב, לבקשתו, במקום ה-17 ברשימת המערך לכנסת. בליל המהפך המפתיע, הודיע רבין שהוא מפסיק את חופשתו וחוזר לראשות הממשלה, כדי להבטיח מעבר מסודר של השלטון למנחם בגין, כראוי למדינה דמוקרטית. אין ספק ששמעון פרס, מ"מ ראש הממשלה, יכול להעביר את השלטון בצורה מסודרת לא פחות. החשיבות שבצעדו זה של רבין, היתה המסר החינוכי שלה – כיבוד הכרעתו של הבוחר.

 

יצחק בן אהרון, שכבר אז, לפני כמעט שלושים שנה, נהנה ממעמד מיתי של המנהיג הרוחני בה"א הידיעה של תנועת העבודה, העביר מסר חינוכי הפוך. בן אהרון התארח באולפן הטלוויזיה שעה שהתפרסמו התוצאות הדרמטיות והמפתיעות של המדגם. תגובתו היתה, שאם תוצאות אלו נכונות, "עם כל הכבוד להכרעה של העם, אינני מוכן לכבד אותה". המיתוס שהודבק לו, כאילו אמר שצריך להחליף את העם, שצוטט פעמים רבות בימים שאחרי מותו, שקרי. הוא לא אמר מילים אלו. אך גם הדברים שאמר, חמורים דיים, ואינם ראויים למנהיג בחברה דמוקרטית. אך גם כאן, אלמלא אמר את הדברים, לא היה בן אהרון.

 

היום שאחרי המהפכה קשה יותר מהמהפכה. המהפכה היא זיקוקי די-נור של רומנטיקה ואידיאליזם טהור. היום שלמחרת הוא יום קטנות אפרורי. גם הטהורה שבמהפכות, עתידה להישחק, להיסדק ולהתברגן בבוקר שלמחרת. המנהיגים שממשיכים לשאת בנטל האחריות להגשמת הרעיונות של המהפכה, יודעים להסביר היטב שדברים שרואים מכאן לא רואים משם. המהפכנים הטהורים, אינם מלכלכים את ידיהם בחיי המעשה, ומעדיפים להצליף בטהרנות מן הצד במכתימי המהפכה. ברבות הימים, יחסם של אלה ושל אלה לרעיונות נעוריהם נעשה ציני. בן אהרון שונה מהם, בכך שלאורך עשרות שנים נשא בעול האחריות והעשייה הפוליטית, ונשאר נאמן לרעיונות המהפכה. כאשר לא יכול עוד פרש, אך לא נעשה ציני לרעיונות, אלא לאנשים שעיוותו אותם. עד יומו האחרון היה בן אהרון מהפכן, מהפכן בן מאה. עד יומו האחרון נלחם נגד עוולות החברה, בעד צדק חברתי, בעד שינוי הסדר החברתי הקלוקל.

****

בן אהרון שהאריך ימים יותר מכל רעיו, לא ראה רק את היום שאחרי המהפכה, אלא גם את שברונה. הוא ראה את אבדן ההגמוניה של תנועת העבודה, הוא ראה את המשבר הקשה של התנועה הקיבוצית, הוא חי את המשבר וההפרטה של קיבוצו – גבעת חיים מאוחד, הוא ראה את התפרקות ההסתדרות הכללית, הוא ראה את התרחקות החברה הישראלית מרעיונות הסוציאליזם, הוא ראה את קריסת העולם הערכי עליו חלם, למענו לחם אותו הגשים. הוא נאלץ להתמודד גם עם התנכרות קיבוצו אליו, שהביאה להחלטתו להפסיק את חברותו בו, בשנותיו האחרונות.

 

דומני, שיותר מכל כאב את מפלת תנועת העבודה בבחירות 1977. בספרו "בעין הסערה", אותו כתב לאחר המהפך, ביכה את ההגמוניה שאבדה וקרא לחשבון נפש של תנועת העבודה. את אחד מפרקי הספר הכתיר במילים "תמורה לאחר פורענות", פרפראזה על מאמרו המפורסם "עוז לתמורה בטרם פורענות", בו חזה כבר ב-1963 את עליית הימין לשלטון וקרא לאיחוד תנועת העבודה. חשבון הנפש הערכי לו הטיף לא נעשה, ובכך ראה את הגורם לשבר הגדול של תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית בשנים שלאחר מכן.

 

אנשים גדולים חוטאים בטעויות גדולות. טעויותיו של בן אהרון היו גדולות – אהדתו למשטר הדיכוי הסובייטי, הפניית העורף המוחלטת לארון הספרים היהודי בחינת "לא כלום אתמול, מחר הכל" ועוד. אך מעל כל הטעויות ניצבת תרומתו הגדולה, כאחד המייסדים והמנהיגים הדגולים של המהפכה הציונית, של תנועת העבודה, של ההתיישבות העובדת, של התנועה הקיבוצית; כמנהיג הפועלים הבולט ביותר בתולדות היישוב והמדינה; כאדם שכל חייו לחם למען חברה צודקת, סולידארית ושוויונית.

 

****

 

בספר "ילד לא רצוי" וביתר שאת בראיונות לתקשורת בשנותיו האחרונות, הביע משאלת מוות. הוא התקומם נגד הביטוי "שיבה טובה" ודיבר על ההשפלה שבהיותו נסמך על אחרים. העיוורון ממנו סבל בערוב ימיו, היה קשה מנשוא.

 

בן אהרון לא חפץ באריכות ימים. כבר לפני עשרים שנה, והוא בן 80, בהספד על קבר רעו ישראל גלילי אמר: "ישראל, ישראל, גם פה לפניי?!... וישראל, קובלנה אחת לי אליך, בלתי נסלחת, למה לפניי?"

 

ניתן להבין את תחושתו. אולם בן אהרון זכה למה שמעטים הזקנים הנהנים ממנו – צלילות מוחלטת עד אחרית ימיו. שבועות ספורים לפני מותו האזנתי לראיון עמו ברדיו. גם בראיון זה, בגיל מאה, בימיו האחרונים, הוא נותר צלול כבדולח, חד כתער, מתנסח בבהירות, מבטא את עמדותיו במלוא העוצמה, בקולו הרועם כפי שרעם בימי בחרותו. צלילות כזו, לעניות דעתי, היא בהחלט שיבה טובה.

 

יהי זכרו ברוך!

 



נכתב בתאריך
29/5/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו