עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מי מפחד מסקטוריאליות (א) - מותר לנו לזהות מי לנו, מי לצרינו, ולפעול בהתאם, בלי להתרשם מהאשמות בסקטוריאליות. כשנתנהג כמו סקטור המגן על האינטרסים שלו כדובה שכולה, נגלה שאנחנו לא לבד. מאמר ראשון מתוך שניים

(מי מפחד מסקטוריאליות (א
מאת מיכה אשחר, 25.4.2006

 

 

מותר לנו לזהות מי לנו, מי לצרינו, ולפעול בהתאם, בלי להתרשם מהאשמות בסקטוריאליות. כשנתנהג כמו סקטור המגן על האינטרסים שלו כדובה שכולה, נגלה שאנחנו לא לבד.

מאמר ראשון מתוך שניים


המהפכה בתנועה הקיבוצית התנהלה לאו-דווקא בידי "מפריטים" כנגד "שתפניים", למרות שברמת הדיון הציבורי יש לה גם היבט כזה. היא נוהלה בידי קבוצה החותרת לצמצום דרסטי של הסקטור היצרני, תוך כדי ובאמצעות מכירה של נכסים יצרניים לבעלי הון. מכירה זו מחסלת ענפי חקלאות ותעשייה רווחיים, או מבטלת את יכולתם לקיים בכבוד עובדים, בתירוץ של תשלומים הכרחיים (חובות עבר, הבטחת פנסיה וכיו"ב). אותה מכירה יוצרת משברים מלאכותיים במקום שבו אינם קיימים למעשה, הכל כדי למסור קרקע ומשאבים אחרים לידיים זרות, תרתי משמע.

כדי להבין את הקביעה הזו ולבחון אותה אני רוצה להתייחס להפרטת תנובה כאל מקרה-מבחן.

היחידים שהעזו עד כה להילחם הלכה למעשה בהפרטה, הם משקים מושביים. והנה, מושב העובדים איננו המדרגה העליונה של שיתוף במגזר החקלאי בישראל. המושבניקים אינם מאמינים בשוויון ערך העבודה, ולא בניתוק בין העבודה לבין התגמול. מעולם לא היה להם חדר אוכל, הם לא עקרו הרים בדיונים על הלכות שוויון. למרות זאת, עד כה רק משקים אלה הפגינו התנגדות ראויה לשמה ואף מיליטנטית, להנפקת תנובה ומכירתה לאותן ידיים שעשויות למוטט את משק החלב בישראל.

צריך להזכיר כי משק החלב איננו מפרנס רק את העובדים בו. הרפתות בארץ הן לקוחות של ספקי שירות רבים בתחומים מגוונים. בסך הכל מדובר באלפי מקומות עבודה. רובם המכריע של אותם מפרנסים אינם חיים כלל במסגרות שיתופיות.

****

לאחרונה מתגבשת הצעה קונקרטית לקניית מניות תנובה ע"י אלה מבין החברים שעדיין פעילים בייצור (בעיקר של חלב). הצעה זו עשויה לספק את בעלי המניות שמעוניינים לקבל עבורן תמורה הולמת. עבור אותם בעלי מניות המוטרדים מהעדר הסדר פנסיה, ההצעה עשויה להיות פיתרון ישים. זאת בייחוד מפני שמשק החלב – משק מבוקר בעל מכסות ייצור ותכנון ארוך טווח – הוא בסך הכל רווחי ויציב ונותן תמורה הולמת לחקלאי על עבודתו, והחזר הון סביר על השקעתו. למרות ההתנהלות הבעייתית של "תנובה" בשנים האחרונות, אין מדובר במעשייה הרווחת על מפעל ציבורי כושל שניצל בזכות התערבות הקפיטליסט הנבון והחרוץ.

מתברר כי הסקטור האמיתי הקיים במקרה זה – ולטענתי אין זה מקרה יוצא דופן אלא דוגמה טיפוסית – הוא הסקטור היצרני, אשר מעוניין להתפרנס מעבודה ולא מריבית על מכירת נכסים. לסקטור הזה לא איכפת אם המשק השכן מדבר "סוציאליסטית" או "קפיטליסטית", אלא אם הוא נגדו או בעדו בשאלות קיומיות כמו המשך שיוכה של "תנובה" ליצרני החלב.

השסע בתנועה הקיבוצית הגיע למדרגה חדשה. העיסוק האינטנסיבי בשאלה הנפוצה "איך לחלק את העוגה", השכיח מאיתנו את המאבק על הגדלת העוגה ועל המשך קיומם של חיי עבודה יצרניים בכלל, בלי קשר הכרחי לרמת השותפות. מכירת הקרקעות מוצגת כהכרח בל-יגונה במציאות של חובות-ענק וצורך נואש בהבטחת הכנסה לאוכלוסיה מזדקנת, מצד אחד, לבין העדר אופק כלשהו של פרודוקטיביות באותן קרקעות – חקלאיות ברובן, מצד שני.

שכחנו שחקלאות יכולה להיות רווחית בתנאים של מדינה מערבית מודרנית המגנה על הייצור החקלאי שלה. הסכמנו בלית-ברירה לייבוא מתחרה של תוצרת חקלאית טרייה מסובסדת, ונותרנו עם ההכרח למכור אמצעי ייצור, תוך כדי טיפוס נואש אל קו האפס – מצידו התחתון של המאזן.

****

מכירת אמצעי הייצור איננה מעשה של "קפיטליסטים". היא מכילה אלמנט של נסיגה, לשלב של התפתחות כלכלית שקדם לתנועה הסוציאליסטית. במובן מסויים אנחנו חוזרים אל מאבקם של תעשיינים בבעלי קרקעות על גובה דמי השכירות, מצד אחד, ובמלווי הכסף על גובה הריבית, מצד שני.

אותם יישובים שמגדלים תפוחים ברמת הגולן, למשל, גם אם רובם כבר אינם קיבוצים למעשה, ניזוקים לא פחות מקיבוצים אמיתיים מתוצאות הייבוא המטורף של תפוחים תוצרת חוץ. ומתברר כי גם לייבוא זה יש סנגורים בתנועה הקיבוצית!

לכן מותר לנו היום לזהות מי לנו, מי לצרינו, ולפעול בהתאם בלי להתרשם יתר על המידה מהאשמות בסקטוריאליות. כשנפסיק להתבייש להתנהג כמו סקטור שמגן על האינטרסים שלו כדובה שכולה, אם נדליק פנס קטן נראה שאנחנו לא לבד.

יחד עם כל זה ודווקא בגלל כל זה, אין צורך בפרישת הזרם השיתופי מהתנועה הקיבוצית, לאיים בפרישה או לטלטל את הסירה בדרכים אחרות. להיפך: הקמתה של חזית רחבה כולל גורמים מחוץ לתנועה הקיבוצית, המייצגת בעלי אינטרס דומה בשורה של נושאים ענייניים, תחזק את מעמדו של הזר"ש בתנועה בפועל. עצם קיומו של כנס הזר"ש בשבוע שעבר מוכיח כי אין לו אלטרנטיבה. אין חלק אחר של התנועה שמסוגל לקיים פעילות וולונטרית ולמשוך צעירים בעלי הכרה פוליטית, לאיזשהו כנס בכלל. ניתן לציין בסיפוק כי זו נקודה שבה הזרם השיתופי הופך בחזרה לגורם הרדיקלי במערכת.



נכתב בתאריך
25/5/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו