עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

האגף למשימות תקשורתיות - יואל מרשק הוא בולדוזר אמיתי, שיצר מוקד כוח משמעותי בתנועה ובחברה הישראלית, אך עליו להיגמל מהאובססיה להיות בכותרות. כך יוכל לפנות למשימות הלאומיות החשובות באמת

שיתופי-חדשני / אורי הייטנר
האגף למשימות תקשורתיות
30.4.2006

ראשי   >  יום-יום
כנס ניצנה של אגף השמימות (הקליקו לעוד תמונות)

 

 

יואל מרשק הוא בולדוזר אמיתי, שיצר מוקד כוח משמעותי בתנועה ובחברה הישראלית, אך עליו להיגמל מהחיבור הכפייתי לתקשורת ומהאובססיה להיות בכותרות. כך יוכל לפנות למשימות הלאומיות החשובות באמת


אני יודע שאתה יודע שאני יודע

 

"טיול אופניים ענק של בני הקיבוצים לגבול ישראל סוריה. בגבול יפגשו הנערים נוער סורי מצדו השני של הגבול". כותרות אלו עיטרו את העיתונות הקיבוצית והכללית לאורך שבועות. שבוע לאחר שבוע – עדכונים נוספים על המגעים עם הסורים. על המפגש חסר התקדים. מזכירויות הקיבוצים הוצפו בפקסים אינסופיים לקראת האירוע. במרכז הדיווח התקשורתי – אדם אחד, המסובב הכל, והכל סובב סביבו – יואל מרשק.

 

"יואל", שאלתי אותו. "למה אתה עובד על הנוער? הרי אתה יודע שהכל חרטא. הרי אתה יודע שאף סורי לא יחכה להם. שלא יהיה שום מפגש. למה להשלות בני נוער?".

"תראה שעוד תאכל את הכובע" הוא השיב. "הכל מתואם. הכל סגור".

 

השיחה הזו התנהלה כמו בשיר של אתי אנקרי. אתה יודע, שאני יודע, שאתה יודע, שאני יודע, ששנינו יודעים שמדובר באוויר חם, בקצף על המים, בבועות סבון תקשורתיות. שאין ולא יהיה שום מפגש. אבל התאריך התקרב, הכותרות הלכו ותפחו, הלכו והשמינו, גם טיול האופניים התקיים. מפגש, כמובן, לא היה. איך שהוא יואל יצא מזה. הוא כבר מצא איזה תירוץ. הוא כבר מכר איזה סיפור.

 

הסיפור הזה הכעיס את חבריי ואותי מאוד. אין כל רע במפגש של נוער ישראלי עם נוער סורי. אולם בימים בהם התקיים מו"מ בין ישראל לסוריה על נסיגה מהגולן, ברור היה שמצג שווא של "פעמי שלום" הוא מסר פוליטי היוצר אקלים נוח למצדדי הנסיגה.

 

"אין כאן שום מסר פוליטי", הבהיר יואל. "איננו מדברים בעד הנסיגה, אלא רק בעד השלום". בדבר אחד הסכמתי איתו. אין כאן שום מסר פוליטי. אין כאן שום מסר. יש כאן פעלול תקשורתי. אם מובלע בו גם מסר פוליטי והמסר הזה פועל כנגדנו, עדיין אין זה משנה את האפיון המרכזי של האירוע.

כל כך אופייני.

 

 

בולדוזר

 

אני דוגל במשימתיות ורואה בנטילת משימות לאומיות עשייה רבת ערך לתנועה הקיבוצית. מול תהליכי הש"סיזציה של התנועה הקיבוצית – מגמת הפיכתה למעין "מפלגה אגררית", תנועת אינטרס מגזרית צרה, המתבשלת במיץ של עצמה, יש לעודד מי שדוחף אותה לכיוון האחר – הכיוון של נטילת אחריות כלל לאומית, של אקטיביזם ומשימתיות. יואל מרשק, יותר מכל אדם אחר, מבטא את הגישה המשימתית.

 

הוא עושה זאת בכישרון רב, בחריצות מדהימה, בכושר ארגון מופתי וביכולת להניע אנשים. והוא מצליח להוביל ולהניע אנשים נפלאים, ספוגי תחושת שליחות ורצון לעשייה. ביקרתי השנה את כנס י"ב ("כנס ניצנה"). היה זה אירוע נפלא ומרגש. לא יכולתי שלא להתפעל מכושר הארגון וההובלה. אין ספק שמדובר בבולדוזר אמיתי. נוכחתי בכך פעמים רבות בעשור וחצי שיואל מוביל את המשימתיות בתנועה הקיבוצית. אין ספק, שיש לו הישגים בלתי מבוטלים הראויים להערכה.

 

יואל מזוהה עם עשייה נפלאה של תנועות הנוער, ועיקרה - תנועת הבוגרים, הקומונות העירוניות, הקיבוצים החינוכיים המשימתיים. האנשים שמובילים באמת ומגשימים בגופם את המהלך הגדול הזה, אינם זוכים לחשיפה ולבולטות. תשעים ותשעה קבין מהחשיפה נוטל יואל, אך אי אפשר לקחת ממנו את חלקו בדחיפת התהליך והנעתו.

 

ברכתי אותו כשקיבל את פרס יגאל אלון, וראיתי בכך הכרה ברעיון המשימתי של התנועה הקיבוצית.

 

פסקה זו לא נועדה לאזן את המאמר, אלא להבהיר את הקושי שיש לי לבקר את יואל, ואת הלבטים שקדמו לכתיבת המאמר. שהרי איני רוצה לשפוך את התינוק עם המים. ואף על פי כן, החלטתי לכתוב את הדברים, כיוון שהפעילות הנעשית בשם התנועה הקיבוצית ובשם רעיון המשימתיות הקיבוצית, נעשית בדרך בעייתית מאוד, אם לנקוט לשון המעטה.

 

 

ד"ר יואל ומיסטר מרשק

 

המיתוס הפלמ"חניקי מספר, שבני מהרשק, הפוליטרוק האגדי של הפלמ"ח, נצפה בעת ובעונה אחת מוריד מעפילים בחיפה ומוביל הפגנה נגד הספר הלבן בת"א.

 

בנו, יואל, ירש כנראה את הגן הזה, אולם בשינוי מהותי. הוא מסוגל להיות בעת ובעונה אחת... בשתי עמדות פוליטיות מנוגדות ולפעול במרץ לקידום שתיהן. יואל יכול לפעול למען חיזוק ההתיישבות בבקעת הירדן, להקים מכינה קדם צבאית בבקעה, להפוך את נערן לקיבוץ היעד של "המחנות העולים" ובעת ובעונה אחת לפעול לאימוץ היוזמה הסעודית ולדחיפת תכנית פואד ולקדם בכך פעילות המובילה לנסיגה ישראלית מבקעת הירדן.

 

איך זה מסתדר? האם זה המקרה המוזר של ד"ר יואל ומיסטר מרשק? ליואל יש הסברים מפותלים לתופעה הזאת. הם ממש לא רציניים.

 

בעצם מדובר במי שמאוהב בעשייה. בעצם העשייה, לא כל כך בתוכנה. בעצם האקשן, לא כל כך ביעדים. וכך, היכן שיש אקשן הוא נמצא. ואם האקשן נמצא בעת ובעונה אחת בשני יעדים הסותרים זה את זה, נמצא את יואל בעת ובעונה אחת בשני צדי המתרס.

 

ומהו אותו אקשן? האקשן הוא התקשורת. היכן שתהיה התקשורת, שם נמצא את יואל.

 

 

הדווידקה של יואל

 

בתור "בן של" מובהק, מטפח יואל את דימויו הפלמ"חניקי. הוא נוהג לדבר על העשייה שהוא מוביל במונחים של "אוהלי הפלמ"ח". "אנחנו מקימים מחדש את הפלמ"ח", הוא נוהג לומר.

 

לפלמ"ח היה נשק סודי – "הדווידקה". מרגמה שעיקר כוחה בעשיית רעש גדול. היא הובלה מחזית לחזית, מקרב לקרב, ויצרה רעש רב, שגרם לאויב לתחושה שניצב מולו כוח ארטילרי גדול.

 

יואל נמצא בכל מקום. נדמה שהתנועה הקיבוצית רתומה כל כולה ליעדים לאומיים ולמשימתיות. האמת היא, שכמו הדווידקה, יש ליואל הכישרון ליצור מצג שווא של כוח עצום הנמצא בכל מקום. כאשר מדובר בקומנדו משימתי גמיש היודע להתאים עצמו למשימות המשתנות מיום ליום, זו יכלה להיות מחמאה גדולה. אולם מדובר בקומנדו תקשורת, המצוי תמיד היכן שנמצאת המצלמה, היכן שנמצא המיקרופון, היכן שצפויה החשיפה.

 

יואל הוא קמפיינר גאוני. אין דומה לו. כבר בראשית דרכו, הוא קלט, שבשבת אין הרבה אקטואליה וקל להיכנס למהדורות החדשות. וכך, מידי שבת, שידרה שולה שמרלינג, כתבת קול ישראל החרוצה שסיקרה את התנועה הקיבוצית, את מעלליו של יואל ותגובותיו.

 

יואל שבוי בתדמית שהוא מעצב לעצמו. תמיד לבוש בג'ינס שחור, חולצת טריקו שחורה, כובע מצחייה שחור ומשקפי שמש כהים. ובדרך כלל – ניצבת מולו מצלמה או מיקרופון. ויקי כנפו צועדת לירושלים? יואל שם. מפרקים חממות בגוש קטיף? יואל שם. מתעמתים עם מתנחלים בחוות סקאלי? יואל שם. היכן שנמצאת המצלמה.

 

 

העקורים שנשכחו

 

בגולן נמצאת קבוצה של עקורים מנצר חזני. שפר גורלם שהם נמצאים במתחם של מועצה אזורית המטפלת בהם במסירות. ואף על פי כן, כמי שמלווה אותם (בתוקף תפקידי כמנהל מתנ"ס הגולן) אני יודע כמה סבל הם עוברים, עם איזו התעמרות הם מתמודדים, איזה מחדל ממשלתי נורא כרוך בטיפול בהם. אני יודע כמה נדרש כדי לטפל בהם וללוות אותם, ובסך הכל מדובר בכעשרים משפחות, מתוך אלפים.

 

התנועה הקיבוצית יכלה לקחת על עצמה כמשימה לאומית אמיתית את הליווי והטיפול בעקורי גוש קטיף. היש משימה מתאימה יותר לתנועה התיישבותית, מללוות מתיישבים שנעקרו? מלקדם את שיקומם? דווקא התנועה הקיבוצית שתמכה בעקירה, היתה צריכה לקחת על עצמה את המשימה ולהירתם לה בכל כוחה. אך הדבר לא נעשה.

 

מדוע? כיוון שהם נשכחו, והתקשורת אינה מתעניינת עוד בסבלם ובמצוקתם. את מי מעניינת העבודה האפורה היומיומית של ליווי העקורים?

 

כשהם עוד היו חדשות, יואל היה שם. ואכן, הוא גייס מתנדבים נפלאים שנרתמו להציל את הרכוש החקלאי של העקורים. הם לא היו היחידים. עשו זאת גופים רבים נוספים, שלא דאגו לחשיפה תקשורתית. התקשורת ליוותה ובגדול את הפעולה היפה הזו, אותה הוביל יואל. אבל כשהנושא ירד מהכותרות, הוא ירד גם מאגף המשימות. כעת יש משימות תקשורתיות אטרקטיביות יותר.

 

ערב עקירת היישובים, יואל ארגן החתמה המונית של חברי קיבוצים המתנדבים להתגייס לביצוע העקירה "ולהחליף את הסרבנים". בימים הלוהטים ביותר, במתח הגדול ביותר – רק זה היה חסר לחברה הישראלית. מיליציות של מתנדבים הששים להיכנס באמ-אמא של המתנחלים ולכסח להם את הצורה. כמי שפעל רבות נגד הקריאה לסרבנות ערב העקירה, אני יודע לאיזה נזק גרם המעשה הזה. רוב הציבור ביישובים ותומכיו, מבינים שחובת הצבא לבצע את החלטות הדרג המדיני וחובת החיילים לבצע את פקודות הצבא. אבל אף אחד לא יהיה מוכן להשלים עם התנדבות לבצע את המשימה המסריחה הזו. אילו מיליציה כזו היתה מתגייסת, חלילה, היינו מתדרדרים למלחמת אחים.

 

יואל אלוף בגיוס מכתבים "ספונטאניים" התומכים בו ויוצאים נגד מי שתוקף אותו (אוהו, מה שמחכה לי אחרי המאמר הזה...). הפעם הוא גם גייס איזה מכתב נימוסי מלשכת שר הביטחון המחייב את היוזמה. אבל יואל ידע היטב שמדובר ביוזמת סרק. הוא ידע, שכמו במפגש עם הסורים, כך גם כאן מדובר באוויר חם ותו לא; שאין לצה"ל כל צורך במיליציה של יואל ואף אחד לא חולם אפילו להפעילה. אבל את מנת התקשורת הוא קיבל – ובענק. לנזק הוא גרם. היום הוא טוען שבזכות היוזמה הזו, הציונות הדתית הבינה שאם תהיה סרבנות, יהיו מי שיתנדבו להחליף את הסרבנים, ולכן לא היתה סרבנות. הוא מאמין בכך? אני יודע, שהוא יודע, שאני יודע וכו'.

 

כאשר היה מדובר בסרבנות מלחמה בטרור, יואל ארגן מפגשי שיח בקיבוצים עם הסרבנים. לזכותו יאמר, שהוא עמד מולם והביע התנגדות נחרצת לסרבנות. אבל עצם המפגשים הללו נתנו לגיטימציה לעריקה מהמלחמה.

 

כאשר עסק יואל ביוזמה של הקמת המיליציה, פניתי אליו והזהרתי אותו מפני הנזק שהוא גורם. הוא השיב לי, שדווקא הוא, יותר מכל אחד אחר, פועל להידברות עם המתנחלים ויוזם סיורים של בני הקיבוצים ותנועות הנוער בגוש קטיף למפגשים ידידותיים עם התושבים. ואכן, הוא הוביל יוזמה חשובה וברוכה זו. שוב, אותו הדפוס. בעת ובעונה אחת הוא פעיל בצעד חיובי של הידברות והרגעת הרוחות ובצעד שלילי של התססה והחרפה. העיקר שיש אקשן תקשורתי, כאן ושם. ד"ר ומיסטר.

 

גם בנושא ההידברות, האטרקציה התקשורתית קודמת למעשה האמיתי. לפני כשנתיים, הפגיש מרשק על חוף הכינרת את חניכי תנועות הנוער עם... נוער הגבעות. דווקא עם נוער הגבעות – אותה קבוצה קיצונית, שנלחמת נגד מועצת יש"ע (הנקראת בפיה משת"פים, מועצת ישו, מועצת רשע) בשל הקו הממלכתי והאחראי שלה, אותה קבוצה שממנה יוצאים עוקרי הזיתים, חוסמי הכבישים, מיידי האבנים - דווקא איתם צריך להיפגש? דווקא איתם, ולא עם הנוער הדתי הנורמטיבי, המאייש את מיטב היחידות בצה"ל, המתנדב לכל משימה לאומית וחברתית? אפשר לראות בכך מעשה קונספירטיבי – כאילו בשם הסובלנות להביא את הקיצוניים ביותר, ובכך להראות עד כמה הצד השני פנאטי. אבל האמת הרבה יותר פשוטה. פשוט, פגישה עם נוער הגבעות מצטלמת הרבה יותר טוב...

 

יואל מרשק הוא נרקומן תקשורת. רעבונו אינו יודע שובע.

 

 

מכתבים "ספונטאניים"

 

ב-1994 (כמדומני) השתתפתי בישיבה של אגף הגינ"ה (גידול, נוער והתיישבות – השם הקודם של אגף המשימות, בראשותו של יואל) בתק"ם, שהוקדשה לנושא ההתיישבות. בין השאר נדונה שאלת רביד – מה עושים עם הנקודה? האם יש להעביר אותה לסוכנות או להתעקש ולהשאירה בידי התק"ם? על נייר עמדה שהכין יואל נכתב, שבשעה זו, של מהלכים מדיניים שיקבעו את גבולות ההתיישבות, חשוב לשמור על כל האופציות ואין לוותר על נקודות השייכות לתק"ם. המסר היה ברור – שומרים את רביד לתושבי הגולן. הנייר עורר את זעמי. במקום שהתנועה תאבק עם יישוביה על המשך קיומם היא מתעסקת בהתארגנות לעקירתם.

 

יואל היתמם: איפה מוזכרים יישובי הגולן? בסך הכל כתבתי שבתקופה זו נעשים מהלכים מדיניים חשובים וזה נכון, ושיש לשמור על רביד. בשום מקום אנחנו לא מדברים על היערכות לעקירה. להיפך.

נו, טוב.

 

כעבור שבועות אחדים, פרסמה חנה קים כתבה ב"הארץ", בה צוטט בכיר בתק"ם האומר שהתנועה שומרת את קיבוץ רביד עבור קיבוצי הגולן. התנועה פרסמה הודעת הכחשה. כדובר ועד יישובי הגולן, הוצאתי תגובה בה תקפתי בחריפות רבה את התנועה. התגובה צוטטה בהרחבה בתקשורת. התקשר אלי כתב "הדף הירוק" ושוחח עמי על הנושא. לסיום הוא שאל אותי, האם אני יודע מיהו "הבכיר". השבתי לו שאין לי כל הוכחה ולכן לא אומר זאת לעיתון, אלא רק, כמקובל בעבודה עם עיתונאים, "אוף דה רקורד", לא לציטוט, אמרתי לו שלהערכתי מדובר ביואל מרשק. הכתב מעל באמון, ופרסם את הדברים בכתבה. חשתי מבוכה רבה.

 

כתבתי לגיליון הבא מכתב התנצלות. איני יודע לשקר ולכן לא הכחשתי את הדברים. הבהרתי שאין לי כל הוכחה לחשדי ביואל, ושהבעתי הערכה אישית בשיחה לא לציטוט, אך משהדברים פורסמו, אני מתנצל עליהם.

 

מאז, בכל פעם שאני מבקר את יואל מרשק, הוא מפרסם מכתב קבוע בו הוא מזכיר שפעם העללתי עליו עלילה ונאלצתי להתנצל מחשש לתביעת דיבה...

 

הגיליון בו התנצלתי, היה מוצף במכתבים למערכת המגבים את יואל מול העלילה שהעללתי עליו וכו' וכו'. אז נתקלתי בתופעה הקיימת עד היום – גלים של מכתבים "ספונטאניים" המבטאים תמיכה ביואל, מזכירים את מפעליו, מזכירים אותו כמועמד האולטימטיבי לכל מיני תפקידים וקוראים לו להתמודד עליהם, מסבירים שהוא חייב להישאר בתפקידו קדנציות נוספות ובעיקר – יוצאים להגנתו מול כל מילת ביקורת.

 

לאחר גל מכתבי התמיכה על קבלת פרס יגאל אלון (מיותר לציין שכל מכתב תמיכה כזה מופץ גם בתפוצת נאט"ו בדוא"ל) החל הגל הנוכחי – בעקבות פרשת חוות סקאלי. כאשר מזכירי התנועה העזו, בדחילו ורחימו, להטיל ספק בנוהלי העבודה של יואל בפרשה, הוצפו העיתונים בגל "ספונטאני" חדש שאילץ את המזכירים להתקפל.

 

 

כיכר יואל

 

עקירת מטעי הזיתים של פלשתינאים, היא מעשה נבלה. יש הרבה מאוד מעשי עוול במדינת ישראל ובחברה הישראלית. ביחסי יהודים פלשתינאים יש הרבה מקרי עוול, בדרך כלל הצד הנפגע הוא היהודי. האם מכל הנושאים – דווקא זה הנושא בו צריכה התנועה הקיבוצית להתעסק? שאלה שבהחלט יש לערוך עליה דיון ציבורי.

 

יתכן שהתשובה היא חיובית. מה שמטריד אותי, הוא התחושה שהסיבה העיקרית להתמקדות בנושא הזה, הוא היותו נושא "סקסי" מבחינה תקשורתית, ויכולתו למקד תקשורת. בדומה למפגינים נגד הקמת גדר הביטחון מידי יום ו' בעיבלין, כך הבין יואל את הפוטנציאל התקשורתי שבהתמקדות במקום ספציפי אחד, וחזרה אליו מידי שבוע. נוהל זה מבטיח עימות, העימות מבטיח תקשורת, והנה, המטרה מושגת ובגדול.

 

מה שעוד מטריד אותי, הוא סיפור הרשומון אודות הפרטים. מתחקיר של קלמן ליבסקינד, עיתונאי הידוע באמינותו והגינותו, ב"מעריב" ("קרבות הפלמ"ח", 28.4.06), אני מתרשם שדווקא במקום הזה, טיפס יואל על העץ הלא נכון. אני חושש שבמצב המתוח בלאו הכי, הפעולה הזו בעיקר מוסיפה שמן לבערה. עובדה – הצבא ביקש מיואל להפסיק עם הפעילות הזו.

 

אך הדבר שמטריד אותי יותר מכל, הוא סיפור האימה על התקפת המתנחלים הלילית על יואל בביתו, בגבעת השלושה. גם אני הזדעזעתי מהדברים, כשפורסמו – מהמתקפה הבריונית הפרועה. יואל, כמובן, חגג. כל התקשורת שיחרה לפתחו. הוא הזהיר מפני ההסתה לרצח הבא והציג את עצמו כמועמד לתפקיד הנרצח. כמעט שמעתי בקולו את הכמיהה להיות המרטיר החדש, את הפנטזיה על "יום יואל", "מרכז יואל", "כיכר יואל", ביה"ח ע"ש מרשק והסטיקרים "יואל, אתה חסר".

 

בכתבתו של ליבסקינד, התברר ש"הפורעים" צילמו את כל האירוע. והאירוע נשמע אחר לגמרי. "במוצאי הפסח, סמוך ל-23:30, הגיעו חמישה חברי ליכוד תושבי פ"ת לביתו של מרשק. ... החמישה, שביקשו להביע את מחאתם על פעולותיו של מרשק, הכינו תעודה, המעניקה לו, כביכול, את 'פרס קנובל' (שום ביידיש) על פעילותו בסיוע לפלשתינאים, לטרור ולחמאס. הם הקישו  על דלת ביתו של מרשק, ביקשו מרעייתו סליחה על ההפרעה והגישו לו אחר כבוד את התעודה. שני הצדדים החליפו לחיצות ידיים וכעבור שתיים שלוש דקות מלאות חיוכים עזבו החמישה את המקום, לא לפני שמרשק בירך אותם ב'לילה טוב' וב'כל טוב לכם'".

 

מחאה מקובלת ולגיטימית, גם אם סרת טעם. לא רעולי פנים. לא מתנחלים. לא איומים. לא פריצה לקיבוץ. לא השחתת ציוד. לאחר שסרט הווידאו הוקרן באתר האינטרנט של ערוץ 7, הגיב מרשק: "מעולם לא אמרתי שתקפו אותי בביתי". בקיצור – הכל שקר. אבל, העיקר שהיה פה שמייח. היתה חגיגה תקשורתית.

 

 

יואל היקר

 

יואל, אין ספק שאתה בולדוזר אמיתי. אדם בעל כושר מנהיגות, יכולת הובלה וכושר ארגון יוצאי דופן. הצלחת ליצור מוקד כוח משמעותי מאוד לא רק בתנועה הקיבוצית, אלא גם בחברה הישראלית.

 

כוח זה עלול להיות כוח להשחית. הוא עשוי להיות כוח לבנות. זה תלוי בך.

 

אם תדע להיגמל מהחיבור הכפייתי לתקשורת ומהאובססיה להיות תמיד בכותרות, בכל מחיר, ותפנה את מרצך, כישרונותיך וכוחך למשימות הלאומיות החשובות באמת, ביכולתך לתרום תרומה גדולה ומשמעותית לחברה הישראלית.

 



נכתב בתאריך
1/5/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו