עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מלכודת הברירה - יש כזב בטענה שהברירה היא בין קיום החיים עצמם במובן הביולוגי, לבין קיום חיים של טעם ובעלי משמעות. בחברות מצליחות אין סתירה בין

מלכודת הברירה
מאת מיכה אשחר, 24.4.2006
לנצח נבנו

 

 

יש כזב בטענה שהברירה היא בין קיום החיים עצמם במובן הביולוגי, לבין קיום חיים של טעם ובעלי משמעות. בחברות מצליחות אין סתירה בין "חיים" ל"טעם החיים"


לפני כשנתיים ביצעתי בדיקה של ייתכנות וכדאיות הקמת ענף חדש. בין היתר נפגשתי עם נציגי חברות שיווק שונות. שיחה אחת שהיתה לי עם אחד מהם, עלתה על שרטון: כשנשאלתי על מטרות המיזם עניתי בין היתר, לא בטוח שבמקום הראשון, "לספק תעסוקה לכעשרה חברי קיבוץ". התגובה המהירה היתה בערך כך: מטרותיך אינן יכולות להיות מנוסחות במונחים של "ייצור מקומות עבודה", בוודאי לא בקיבוץ, אלא במונחים של הכנסה כספית או רווח.

 

חשבתי על אותה שיחה יותר מפעם אחת. יש יותר מאשר טעם לפגם בניסיון לנסח את מטרותיהם וערכיהם של אחרים, או מה הם צריכים להיות – כל זה כאשר ממש לא נתבקשת לכך. אבל יותר מזה חשוב לבדוק את הכשל באמירה זו, כי הוא נפוץ מאוד, בעיקר בקיבוצים ובקיבוצים לשעבר.

 

טוב, ברור שהארגומנטציה היא אינפנטילית: למשל, כדי לחיות, מספר תהליכים מורכבים חייבים לפעול כסדרם: נשימה, תזונה, הפרשת חומרים. מצד שני, מעולם לא נתקלתי באיש שאמר לי ברצינות, "אני חי כדי להשתין".

אבל ניתוח משמעותי יותר של הכשל בשיטת המחשבה הזו, מצאתי לאחרונה בפרק אחד מתוך הספר "לנצח נבנו" מאת ג'יימס קולינס וג'רי פוראס, בהוצאת פקר (1997).

 

****

 

הספר מנסה למצוא מכנים משותפים לחברות גדולות, מצליחות ומאריכות ימים. בפרק-ביניים קצר מציגים המחברים את אחת המלכודות הקלאסיות של החשיבה הרציונלית, אשר דוחפת אנשים להאמין כי הדברים יכולים להיות א' או ב', אך לא שניהם יחד. דוגמאות לכך הן: עלויות נמוכות או איכות גבוהה, השקעה בעתיד לעומת הצלחה בטווח הקצר, אידיאליזם או פרגמטיזם. חברות בעלות-חזון, טוען הספר, משתחררות בעזרת "הגאוניות של גם" ממה שנקרא "העריצות של או" – ומסוגלות להכיל שתי קיצוניות של מספר אמות מידה בעת ובעונה אחת. דוגמאות לכך יכולות להיות, אידיאולוגית ליבה קבועה וגם שינוי ותנועה ערים, פיקוח אידיאולוגי וגם אוטונומיה תפעולית, מטרה מעבר לרווחיות וגם עיסוק פרגמטי ברווחיות, ועוד. חברה בעלת-חזון, כותבים המחברים, שואפת להיות אידיאליסטית מאוד וגם רווחית מאוד.

יותר מזה: לחברות בעלות-חזון, כך גילו המחברים, יש בהכרח מספר מטרות וערכי-ליבה שאינם קשורים לרווח כספי, ואשר אינם משתנים מהותית עם הזמן. חברה שאין לה חזון מעבר לרווח הכספי או המשך הקיום ותו-לא, לא תשרוד לאורך זמן. כמובן, זה איננו עומד בסתירה להכרח להרוויח.

אני לא מתכוון לעסוק כאן בהתעלמות מפתרונות שיתופיים לבעיות תעסוקה בקיבוץ, כאשר התעלמות זו מכוונת. אשמח מאוד אם אותם מדביקי-רטייה על עינם לא יגיבו למאמר זה. אני מכוון את דברי אל אותם שנחשפים לארגומנטציה האינפנטילית של המומרים החדשים, יודעים שמשהו כאן לא עד הסוף בסדר, אבל לא יודעים לנסח מה בדיוק.

 

****

יותר מפעם אחת שמעתי על אותם שמונה או עשרה חברים שעבדו בחדר האוכל, לא כי עבודתם שם הכניסה כסף, אלא כי היה צריך לתת להם איזו עבודה, ולכן הקיבוץ כשל. והיום עובדים שם שלושה שכירים והכל הרבה יותר טוב, וכולם מתפרנסים (כי הפרנסה הפכה מאמצעי של קיום וביטוי עצמי לאמצעי להטלת פחד), והמאזן נראה סבבה. אותם מגלי-אמריקה אולי לא שמעו על האפשרות לקיים מערכת של חיוב פנימי על עבודה, שמחייבת כל ענף במספר ימי העבודה של החברים ומתמחרת אותם ביוקר. כך רואים את הרווח של הענף כמיצג של יכולתו לפרנס את אותם חברים שעובדים בו, וגם להותיר רווח.

מישהו אמר פעם קצת בהגזמה: כאשר פוליטיקאי אומר "אין ברירה", אני מיד חושב "איזו ברירה קיימת, שהוא לא רוצה שאני אחשוב עליה".

בהשאלה ניתן לומר כי מלכודת הברירה בין שתי אפשרויות סותרות לכאורה, מסייעת לאותם אנשים שאינם מעוניינים באחת מהאפשרויות. האילוץ או הכורח – המלאכותיים, יש לומר – לבחור, מובנים בתרבות החשיבה של בוגרי קורסים שונים בכלכלה, ובייחוד בוגרי רופין: אם הברירה מנותבת, אם היא נקבעת בין ההכרח לקיים את החיים עצמם במובן הביולוגי, לבין לחיות חיים של טעם, חיים שיש בהם משמעות שחורגת אל מעבר לכאן ולעכשיו – האדם הסביר והשפוי יבחר בחיים גרידא. אין לי טענות כלפיו בשלב זה. אבל המלכודת נמצאת בברירה, לא בבחירה.



נכתב בתאריך
1/5/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו