עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

האשמה: אדישות - האדישות בקרב הצעירים לא נובעת מחוסר אכפתיות. הסיבה לאדישות היא אחיזת העיניים ומופע הפעלולים התקשורתי המסווים את הדילמות האמיתיות של הבחירות ומותירות את המצביע הצעיר מבולבל

האשמה: האדישות
מאת טל אלמליח, 27.3.2006

 

 

האדישות בקרב הצעירים לא נובעת מחוסר אכפתיות. הסיבה לאדישות היא אחיזת העיניים ומופע הפעלולים התקשורתי המסווים את הדילמות האמיתיות של הבחירות ומותירות את המצביע הצעיר  מבולבל


קשה להיות אדם צעיר בישראל של ימינו. לא כל שכן ערב בחירות. המשפט הארכאי "הנוער של ימינו" מצא לבוש חדש בדמות טענות מכיוונים שונים על אדישות הצעירים שלא יודעים מה להצביע ורבים מהם, כך אומרים הסקרים, שוקלים אפילו להימנע מהצבעה (שימוש במילה "שוקלים" לא נכון כאן אולי, כי ההנחה הסמויה של המבקרים היא כי הצעירים אפילו אינם חושבים בעצמם).

מדי בוקר אני שומע את הקולות הללו בתוכניות הרדיו והטלוויזיה, ואף כי אינני רואה בא-פוליטיות וחוסר מעורבות דבר חיובי ולהיפך כמובן, יש להעמיד דברים על דיוקם, למען נתמודד עם הבעיות האמיתיות.

א-פוליטיות יש לה צדדים שונים, לא כולם הם של אדישות. יש מעורבות שאיננה מביאה לתוצאות, יש עשן בלי אש, ויש גם מחאה של פתק לבן או אי הצבעה. רוב האנשים שמתוארים כאדישים הם באמת צעירים, והבעיה שלהם, אם לשים את האצבע על הדבר הנכון, איננו חוסר אכפתיות, אינדיווידואליזם, אסקפיזם וכו', אלא בלבול פשוט ותמים למדי, שלדעתי אין האזרח הקטן (והצעיר) אשם בו.

 

****

 

ראשית, אנשים אינדיווידואליסטים היו קיימים תמיד. אמנם כיום עידן הניו-אייג', העולם ה"פוסט" לסוגיו וביטויו וכדומה מביא את העניין לשיאים חדשים עד כדי תופעה חברתית דומיננטית, אבל מבולבלים קיימים גם בקרב הסטודנטים לחקלאות ברחובות (סוג של מלח הארץ), עובדי ועובדות הגנים והפעוטונים בקיבוצים (משימה לאומית חשובה) , פועלי תעשייה, פקידי ציבור ועוד. הסיבה לאדישות איננה אגואיזם סוציומטי, עם כל הכבוד לעובדי הפיצוציות הנהליסטים בתל אביב, שליחי פיצה אנרכיסטים וקלאברים מיזנטרופים שמעשנים גראס על הבוקר. הסיבה לאדישות היא אחיזת העיניים, מופע הפעלולים התקשורתי, הפוליטיקה שכביכול חלולה (כמובן שהיא איננה באמת חלולה - יש לה מדיניות, כיוון, תוצאות, מעשים, משמעויות), זריעת החול בעיני הציבור על ידי יועצי תקשורת יודעי קסמים ומהפנטים וגם....אכן, הנוחות שלנו. נוח לנו, לרובנו, כנראה שלא מספיק רע. אין כל רע בנוחות. העניין היחיד הוא שהיא עלולה להיגמר יום אחד. אהבתי את מה שעמוס עוז אמר על 'משל הכפית'- כשיש שריפה יש את אלה שבורחים, אלה שצועקים ומתריעים, ואלה שמוציאים כל אחד כפית, ויחד מכבים אותה. יש לי עוד כל מיני מטאפורות כמו טרקטור ששקוע בבוץ ואם כל אחד מנסה להוציא אותו בלי תאום או כולם יחד משתפים פעולה, אבל לא אמשיך כי הנקודה ברורה. הנקודה היא שלא צריך להיות מהפכן שמקדיש את חייו ללימוד שיטות גרילה כדי להיות חלק מתיקון החברה שבה אתה חי. בחירות פעם בכמה שנים בהחלט אינן מעורבות מספיקה, אבל עצם העובדה שגם בשעה של בחירות אנשים רבים הם סומים בחשיכה - היא שאומרת דרשני. כפי שהתחלתי להסביר, הבעיה היא שכדי להבין מה באמת קורה במדינה שלנו, צריך להיות בערך דוקטור למדע המדינה. ואני לא, ובטח גם לא רוב הקוראים. אז איך בכל זאת מבינים מה המצב כאן? ראשית, לא להתעצבן על מי שלא מבין (ולא לקרוא לו אדיש). זה באמת קשה.

 

****

 

ברגע שמבינים שיש כאן אחיזת עיניים הכול הרבה יותר פשוט. המפה הפוליטית בישראל מחולקת לארבעה גושים: ימין מדיני, ימין כלכלי, שמאל כלכלי ושמאל מדיני. כאן צריכה להיכנס למשוואה השורה משירו של מוקי "כולם מדברים על שלום", והיא "אין שלום בלי צדק". אולי בגלל זה שימון נראה קצת יותר טוב בקדימה. הרי איש שמאל כלכלי הוא לא היה. בכל מקרה, ימין כלכלי הוא גם ימין מדיני, אב לא ההיפך. ימין מדיני יכול להיות גם שמאל כלכלי (או לפחות צורת חיים שאיננה מקדשת את האני, הרווח הכספי וכו') אבל האופציה של בחירה בימין המדיני איננה ריאלית בגלל גזענות, קדושת האדמה על פני האדם, משיחיות וכדומה. הימין הכלכלי, שכאמור כולל בתוכו גם את הימין המדיני רע למדינה כי הוא רע לרוב אזרחיה. זה הימין שבשלושים שנה האחרונות מבצע מכירת חיסול של המדינה לידי קבוצה קטנה של עשירים שנעשים עוד יותר עשירים על גב הציבור. הסיפור הזה הוא הקטע המעניין ביותר של היום, ולצערי זה לא המקום לפתח את הנושא. נציין כאן שלא רק ממשלות הליכוד הן ימין כלכלי, אלא גם ממשלות העבודה של רבין, פרס וברק. נקפוץ רגע לשמאל המדיני- אלה שרוצים שלום, אבל בלי צדק. ביילין ושותפיו יכולים להצטרף לקדימה, עם עדכון קטן של התוכניות המדיניות. אבל לאן תלך החברה הישראלית? להמשך שלטון ההון? אז לא יהיו מלחמות, אבל עוני וניצול כן? שלום בחוץ בלי שלום פנימי, קרי חברה צודקת יותר, איננו בר קיימא.

 

****

 

נותר השמאל הכלכלי, שכאמור כולל בתוכו גם שמאל מדיני. לצערנו, מפלגת העבודה חטאה חטא רב שנים בכך שהתמקדה בשאיפות השלום ללא קשר לצדק חברתי. הבשורה המשמחת היא שמפלגת העבודה החדשה, בראשות עמיר פרץ, היא מפלגה שונה. לא פחות חשוב מכך שיש לה אג'נדה חברתית ברורה ומוצקה הנסמכת על השקפת העולם הלייבוריסטית, כלומר סוציאל דמוקרטיה קלאסית, הרי  שיש לברך על כך שעזבו אותה רמון, איציק, פרס וגם יובל רבין ואחרים, שפרצופם האמיתי- כניאו-ליברלים, נחשף.

במובן הזה, הקמתה של קדימה היא ברכה למצביע הנבוך: הרי לנו מפלגת ההון והשלטון, השלום בלי צדק, החוסר בדרך- מעין הקצנה של בעיות מפלגת העבודה של לפני פרץ.

אז הסיפור עכשיו, אני מקווה, פשוט יותר. יום לפני הקלפיות, הליכוד יורד, קדימה מגלה שאין לה דרך, ומפלגת העבודה עולה. אל חשש, עמיר פרץ, הציבור יעכל אותך. שדר יציבות, תן לאחרים לטעות. לשקר אין רגליים, קווי השבר האמיתיים עולים על פני השטח, וככל שהמצב יתבהר כך ייטב, כי כפי שאמרתי, אין גרוע מהבלבול. לפני שיהיה טוב יהיה רע. ככה לומדים. השאלה היא מה יהיה שכר הלימוד. תרתי משמע.

 

טל אלמליח (קיבוץ שניר) הוא סטודנדט להיסטוריה של עם ישראל, מחנך וחקלאי



נכתב בתאריך
27/3/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו