עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

ישן בתחפושת של חדש - בעוד האישה העירונית פורצת החוצה מן הבית ושואפת להפטר מעיסוקיה המסורתיים, נשאבת חברת הקיבוץ המופרט אל המטבח והסירים שבביתה ועוד חושבת שזאת "התחדשות"
האישה והקיבוץ המשתנה
מאת פלג מור, 26.3.2006
קידום נשים

בעוד האישה העירונית פורצת החוצה מן הבית ושואפת להפטר מעיסוקיה המסורתיים, נשאבת חברת הקיבוץ המופרט אל המטבח והסירים שבביתה ועוד חושבת שזאת "התחדשות"


עובדה ידועה היא שהמוסדות המשותפים בקיבוצים - גם בשיתופיים – הולכים ונעלמים במהלך השנים. זה קורה אם בשל 'השינוי' המבטא פחות יחד ויותר לחוד, ואם בשל הכניעה לדרישה להתייעלות ולהתנהלות עסקית, שהרי בשפתנו החדשה שיתוף נחשב לבלתי יעיל.   

 

הלינה המשותפת הותיקה כבר מזמן לא נראית במקומותינו. נותרו ממנה רק סיפורים אופנתיים  על העוול הנורא שגרמה (מי שרוצה להיווכח עד כמה בטוחים הילדים בחוג משפחתם וכמובן בלינה המשפחתית, המקובלת בכל העולם, מוזמן להציץ בטורי הפלילים בעיתונות היומית.) וכמה מחקרים באקדמיה. כך גם ארוחות הערב והבוקר בחדרי האוכל - בחלק מהמקומות חדרי האוכל עצמם - ובחלק מתפקודי בתי הילדים. בכמה מהמקומות עצם המושג בית הילדים כבר פסה, נותרו רק המעונות..כמה מאתנו שמחים על מוסדות מסוימים שעדיין קיימים. אחרים ששים על כל סגירה נוספת ורואים בה התייעלות. יש גם כאלה שעזבו את הקיבוץ אך שכחו ללכת ממנו. ועתה הם נשארים בו כי ריח הפירוק וחלוקת השלל עלה באפם. עבורם כל חיסול מוסד שיתופי היא חלק מהגשמת חזונם. בינתיים הם יורדים לחיי חבריהם לקיבוץ בהתבטאויות המוזילות ומכפישות את כל מה שנשאר משותף ומציגות אותו כארכאי ובלתי רלוונטי.

 

רשת המוסדות המשותפים שיקפה את מה שהיה הקיבוץ אז, כשם שסגירתם  משקפת את מה שהוא היום. הם הרחיבו את תפקודיו ומסגרתו של התא המשפחתי הרגיל לרמה של כלל הישוב. צרכים משפחתיים שברוב החברה האנושית הם עניין ביתי נעשו בקיבוץ לעניין הכלל  ותחת אחריותו: המזון והכנתו עברו למטבח ולחדר האוכל הכללי, גידול הילדים נעשה בבתי הילדים הפתוחים ומתפקדים כל היממה, על ידי מטפלות שזו עבודתן, לטיפול בביגוד ובהלבשה הוקמו המכבסה ומחסן הבגדים. וזו רק רשימה חלקית.

עול העיסוק בנושאים אלה בתא המשפחתי המסורתי, כפי שהוא מחוץ לקיבוץ, נפל בדרך כלל על הנשים. הקיבוץ ומבנהו המיוחד שיחררו את התא המשפחתי מחלק גדול מתפקידיו מסורתיים, בעיקר את האישה, שרוב התפקידים האלה היו מאז ומעולם בתחום אחריותה. במקורות נכתב 'אשתו זו ביתו' (יומא א א ).היום, בשפתנו הבוטה, זכתה האמירה הזו לניואנס סקסיסטי ולפיו האישה היא 'מיטה-מטבח' וחוזר חלילה.

 

****

הקיבוץ השיתופי נחשב היום מיושן והנה דווקא במסגרתו התרחשו פריצות דרך שבחברה הכללית וברוב מדינות העולם הן עדיין יעד להשגה: לא רק שפחתו מאד עיסוקיה המסורתיים של האישה בביתה, גם תלותה הכלכלית בגבר פסקה. האישה נחשבה חברת קיבוץ בזכות עצמה וככזו קיבלה תקציב אישי שווה לזה של הגבר. בעוד במקומות אחרים ארגוני נשים עדיין נאבקים על 'שכר שווה תמורת עבודה שווה', בקיבוץ השוויון בתקציבים בין המינים הוא מובן מאליו. באתר YNET  (22/03/06) הופיעה כתבה ובה טענה על התעלמותן של המפלגות מבעיית האמהות המבקשות לצאת לעבודה: השכר הנמוך והעלות הגבוהה של המעונות לילדים, ההופכים את היציאה של נשים לעבודה לבלתי כדאית, אינם זוכים לאזכור בקמפיינים המפלגתיים.

 דילמה מסוג זה מעולם לא עמדה בפני האישה והאם חברת הקיבוץ ולא היוותה מכשול ליציאתה לעבודה -  עלות שהות הילדים  במוסדות  החינוכיים לסוגיהם  נפלה על החברה כולה, במנותק לחלוטין ממצבה הכלכלי של משפחת הילד וכושר ההשתכרות של הוריו.

 

 לקרוא לבן הזוג 'אישי' או כינוי דומה במקום 'בעלי' השגור,המרמז על היות האישה קניינו של הגבר, אינו פטנט חדש של פמיניסטיות בנות זמננו, כך נהגו כבר החלוצות בארץ – ישראל...

 

יוסף בוסל ממייסדי דגניה קשר בדבריו את רעיון הקבוצה עם שחרור האישה והטיפול בילדים:

"רעיון הקבוצה הוא כולו חידוש. החילונו חיים חדשים משותפים במובן חברות ובשחרור האישה בחברה. הילדים הם רכוש כללי וחינוך כללי אנחנו צריכים לתת להם".  בוסל טבע בכנרת ב- 1918 ומה שאמר נשמע היום נלעג במידה רבה - הילדים אינם רכוש, בוודאי לא כללי -  ובכל זאת יש בהם טעם: גם היום חינוך הילדים בקיבוץ השיתופי הוא עניין לחברה כולה: בתקציבים שהיא מקדישה לחינוך הבלתי פורמלי, באחזקת בתי הילדים, במימון חינוך מיוחד לילדים חריגים ובעזרה למשפחותיהם..

 

הצלחתם של בוסל וממשיכי דרכו בניסיונם ל'שחרור האישה בחברה', לא היתה שלמה. הרוב המוחלט של מקומות העבודה, שהיוו את הרחבת התא המשפחתי לרמת הקיבוץ כולו, הוחזקו בידי נשים. ענפי הבגד, המזון, חינוך הילדים ושירתים אחרים נחשבו "נשיים". גבר כי נקלע לעבודה בבית ילדים גרר הרמת גבה או אף גיחוכים מאחורי גבו. מאידך, נשים כמעט ולא פרצו לעיסוקים שנחשבו גבריים.

 

****

מבחינה אחרת הייתה הצלחתו של הקיבוץ פנומנלית – אולי לראשונה בתולדות האדם שוחררה האישה מרוב עיסוקיה השגרתיים, המתישים והבלתי נגמרים במשק ביתה ונותקה תלותה הכלכלית בגבר.

כך אפשר הקיבוץ לאישה להיות אדם ריבוני כראוי לה, גם בביתה, הרבה לפני שנעשה רעיון שחרור האישה לנכון פוליטית, והדיבורים עליו נעשו שגורים במקומותינו.

איך שגלגל מסתובב לו: הצופה בתהליכים העוברים על הקיבוץ בן – זמננו -  ההפרטה העמוקה והעיור - אינו יכול שלא להשתאות: בעוד האישה העירונית יוצאת החוצה מביתה ושואפת להפטר מהעיסוקים הביתיים שהיו מנת חלקה כל השנים, ולא רק בגלל הצורך הכלכלי,  האישה בקיבוץ הולכת וחוזרת לביתה, נוטלת מחדש את עיסוקיה המסורתיים  של האישה בתא המשפחתי ואפילו תומכת בביטולם של המוסדות השיתופיים, שאפשרו לה בעבר מידה חסרת תקדים של שחרור עצמי.

 

 



נכתב בתאריך
10/4/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו