עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

בלי קוקו ובלי סרפן - מדינת הרווחה המודרנית על שני צידיה – חיזוק כוחם של העובדים וחיזוק השירותים הציבוריים – היא אינטרס מובהק של הנשים, גם במערכת בחירות זו. כמה תובנות ועצה פוליטית אחת לכבוד יום האישה הבינלאומי

בלי קוקו ובלי סרפן
מאת  גילי גופר, 8.3.2006
8 במארס 1857 - שביתה

 

 

 

מדינת הרווחה המודרנית על שני צידיה – חיזוק כוחם של העובדים וחיזוק השירותים הציבוריים – היא אינטרס מובהק של הנשים, גם במערכת בחירות זו.  כמה תובנות ועצה פוליטית אחת לכבוד יום האישה הבינלאומי


יום האישה הבינלאומי הוא הזדמנות מצוינת להזכיר את הקשר בין מקומן של נשים בחברה לבין מצבה של החברה בכללה, בין סוציאליזם לפמיניזם. כידוע, התאריך שנבחר ליום האישה הבינלאומי הוא אזכור להתארגנות של נשים עובדות: ב-8 במארס 1857 פתחו עובדות ענף הטקסטיל בניו-יורק בשביתה כמחאה על תנאי העבודה שלהן – שעות ארוכות, שכר נמוך וסביבת עבודה קשה.

הקשר בין סוציאליזם לפמיניזם התקיים גם בתנועה הציונית. אמנם מחקרים רבים שנכתבו בשנים האחרונות "שברו" את 'מיתוס השוויון' בין נשים לגברים בתנועה הקיבוצית. אבל כל זה נכון אולי למושגי השוויון והחופש של ימינו, כדאי לזכור כי חופש ושוויון אינם ערכים מוחלטים אלא תלויי תקופה. בהשוואה למצבן של נשים בעולם בתקופה מקבילה, נשות תנועת העבודה, ונשות הקיבוצים במיוחד, היו בחזית העשייה הפמיניסטית של זמנן. שנים רבות הובילו הנשים של תנועת העבודה מאבק רדיקלי לזכויות שוות, לחובות שוות ולחופש גדול יותר. נשות תנועת העבודה אמנם לא הגיעו לשוויון לו ציפו – לא בתנועת העבודה ולא בתנועה הקיבוצית. ועוד - לא פעם המאבק המתון של נשות העיר והמושבות, 'האזרחיות', כפי שכונו אז, היה אפקטיבי יותר, דווקא משום שהיה רדיקלי פחות. ובכל זאת - בחברה הזו היה לנשים חופש גדול יותר. הן היו עצמאיות כלכלית, ושותפות לעשייה. החברה הקיבוצית סיפקה שירותים אוניברסאליים: בריאות, חינוך, טיפול, רווחה. כל אלה חיזקו את הנשים, אף שהן אלה שנשאו במירב הנטל של הפעלת השירותים. אפילו הלינה המשותפת המושמצת אפשרה לנשים להיות מערבות יותר בקהילה הקיבוצית שלהן, באספות, בועדות ובסתם מפגש חברים.

 

****

 

אבל כל אלה נשחקו לאיטם בחברה הקיבוצית שהפכה שמרנית יותר ויותר ונשחקים עד דק בחברה הקיבוצית המופרטת. הקיבוץ כבר אינו חברת רווחה לכל, וגם בו נשים נדחקות לשוליים, נדחקות אל תוך הצרכים החומריים והמשפחתיים.

כך קרה גם בחברה הישראלית. אולי לא כולנו שמנו לב, אבל לשינוי שחל בתפישה החברתית-כלכלית במדינת ישראל בעשור האחרון, ובייחוד בתכניות הכלכליות של שתי הממשלות האחרונות, יש השפעה מיוחדת על נשים, ולא רק על נשים עניות. אין זה מקרה שבראש המאבק כנגד הגזרות הכלכליות של ממשלת שרון-נתניהו-אולמרט עמדה אישה, אם חד-הורית, שמאז הפכה גם לשק החבטות של המאבק – ויקי כנפו.

כמעט כל גזרות הכלכלה החדשה מבית מדרשו של ביבי פוגעות בנשים בדרכים שונות, רבות מהן מצעידות אותנו לאחור. ראשית לכולם - 'הגמשת שוק העבודה'. החלשת כוחו של העובד היא גם החלשת כוחה של העובדת, וכיוון שרוב העובדות חלשות מרוב העובדים, הפגיעה בעובדות גדולה יותר. כך, רוב עובדי חברת כוח האדם הן עובדות חברות כוח האדם. אבל הפגיעה אינה רק ברמות השכר הנמוכות - במסגרת החוזים האישיים הנהוגים גם ברמות השכר הגבוהות ביותר, קשה, כמעט בלתי אפשרי, להחיל את חוק השכר השווה. עניין זה בולט במיוחד בתרבות הארגונית בה גובה השכר הוא סוד כמוס . (יש אף עובדים החתומים על הסכם סודיות בעניין זה) כך מקבלות נשים רבות שכר נמוך יותר ממקביליהן הגברים, מבלי שיוכלו להפעיל את החוק שעומד לצדן.

 

****

 

הקיצוץ בשרות הציבורי ('האיש השמן') – לרבות צמצום מספר התקנים והקפאת השכר - פוגעים אף הם בנשים יותר מאשר בגברים. רוב העובדים במגזר הציבורי הן עובדות. צמצום מספר התקנים והקפאת השכר פוגע אם כן בנשים יותר מאשר בגברים. גם צמצום השירותים הציבוריים פוגע בנשים יותר מאשר בגברים, לא רק מפני שנשים הן, במקרים רבים, 'נציגות' המשפחה אל מול הרופא, המורה או העובד הסוציאלי (שאף בקרבם יש רוב לנשים); אלא גם מפני שנשים הן אלה המפצות במסגרת המשפחה והקהילה על קיצוץ השירותים הללו: צמצום העזרה לקשישים מחייב לרוב את הנשים במשפחה להתגייס ולעזור, צמצום במועדוניות לילדים מחייב לרוב נשים לחזור מוקדם יותר הביתה, שחיקת מערכת החינוך מחייבת נשים להשלים את החסר בבית, וכך הלאה וכך הלאה.

מדינת הרווחה המודרנית היא זו שקידמה נשים ואפשרה להן חופש גדול יותר. אין זה פלא אם כך שברשימת מפלגת 'העבודה', שמבקשת לחדש את ימיה של מדינת הרווחה הישראלית, בולטות כמה נשים מרכזיות. מדינת הרווחה המודרנית על שני צידיה – חיזוק כוחם של העובדים וחיזוק השירותים הציבוריים – הם אינטרס מובהק של נשים, כל הנשים, גם במערכת בחירות זו.


גילי גופר (קיבוץ תמוז)  כותבת דוקטורט על מיגדר וציונות ועורכת כתב העת 'חברה'

 

ראו גם:

שיתוף והעיר הגדולה: החיים בקיבוץ עירוני



נכתב בתאריך
8/3/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו