עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

צופים מהצד - כשחניך צופים בבית שמש נדרש לשלם מיסי שבט כמו חניך בתל-אביב, לא פלא שהשבט בבית שמש נסגר. וידויו של צופה מופרט

צופים מהצד
מאת יותם מנור, 27.2.2006

 

 

 

כשחניך צופים בבית שמש נדרש לשלם מיסי שבט

כמו חניך בתל-אביב, לא פלא שהשבט בבית שמש נסגר.

וידויו של צופה מופרט


אתחיל בוידוי קצר – אני צופיפניק.

בקרב החוגים בהם אני מסתובב – הזר"ש, קבוצות בחירה (קב"ח) וכו' – פרט זה בביוגרפיה שלי גורם כמעט תמיד להרמת גבה קולקטיבית, גם בגלל אופי התנועה, וגם מכיוון שאלו המכירים אותי, לא מצליחים להלביש עלי את הדימוי הצופי הצפון תל אביבי המוכר. לכל אחד יש חסרונות, אני עונה.

 

אז עכשיו כולם יודעים, אני בצופים. או בכל מקרה הייתי עד לפני שנה. שבט שורק, שבט הצופים בבית שמש בו הייתי פעיל מאז כיתה ז', לאחר קרטוע - שמא נאמר גסיסה עצובה - בת מספר שנים, נסגר.

 

יש בכך גם כמה צדדים חיוביים. לא עוד לילות ארוכים של בניית פעולות (לא לפני שנת השירות בכל מקרה). לא עוד מבטי אכזבה אקראיים חצי-מוסתרים מצד ההורים על בחירתי התנועתית. וכמובן, סוף-סוף תשובה מוצלחת לאותה הרמת גבה.

 

אך בכל זאת, יש תחושה שעמל של שנים בוזבז לריק. ההשקעה, היזע והדמעות שנתרמו למען הצלחת ופריחת השבט נעלמו כלא היו. תחושת חוסר התוחלת הינה חזקה כפליים, כיוון שההרגשה היא שנפילת השבט היא במידה רבה בגלל חוסר התמיכה של הנהגת ירושלים בפרט, ותנועת הצופים בכלל.

 

על פשיטת הרגל הערכית (המתבטאת גם בהצטרפותו של מר ליאור כרמל הזכור לרעה, מזכ"ל הצופים, לקדימה) של התנועה - אין טעם לדון. גדולים וטובים ממני כתבו על כך רבות, ולמען האמת – אין צורך בפרספקטיבה של פעיל צופים בשביל לזהות את הבעיות הללו, אותן כולנו מכירים.

 

כמובן, לא אתנער מאחריותי ומאחריות חבריי לשכבה הבוגרת לכישלון השבט. אך שנותיי במסגרות התנועה, העניקו לי פרספקטיבה קרובה ופנימית, על התמונה העגומה הנקראת תנועת הצופים העבריים, ואני יכול להגיד בוודאות שהדברים יכלו להיראות אחרת בשבט אם התמיכה הנכונה הייתה ניתנת.

 

תנועת הצופים כיום, בדרך התנהלותה הלוגיסטית, רעיונית ומנהלתית, היא המודל המושלם לתנועת נוער מופרטת. כל שבט לעצמו, בניהולו, בנהליו ובהתנהלותו. דרישת התנועה מכל שבט – התנהלות כספית רווחית (או "מאוזנת", אם הרוח שורה עליהם). התחושה שקיבלנו - אני וחבריי לתנועה, בעיקר מאזור הפריפריה – היא שאנו, ובעיקר חניכינו "נחשבים" רק אם שילמנו את מיסי השבט. ההתייחסות לעשייה בקהילה (בין אם בעלת תוכן טוב או לא – שייכת לדיון אחר), להנאתם של החניכים, לכך שאם לא היו בצופים הם היו – ונמצאים, ככל הנראה – ברחוב – חסרת משקל לעומת הערך הכספי של כל חניך.

 

מעבר לכך, הדרישה הכספית של התנועה לא מביעה כל התחשבות במצב הסוציו-אקונומי של קהל היעד. בהליכה על פי כלל הברזל "דין בית שמש כדין תל אביב", לא מוענקת עזרה כספית לשבטים – למעט לאלה שאינם זקוקים לה כמובן. לא בכדי היום בו נעלמו החניכים לבלי שוב היה היום בו נדרשנו – ללא דחיות נוספות – ע"י ההנהגה לבקש תשלומים מהחניכים.

 

אז מה עושים השבטים השונים? כמו כל ישראל, שורדים. מנסים לשכנע עוד חניך להצטרף, מנסים לשכנע את ההנהגה לסבסד את החניך, או עוברים לנוע"ל, שגם הוא מקרטע לעיתים בבית שמש, אך לו יש תמיכה. מקווים שבעוד כמה שנים השבט ייפתח מחדש, ובית שמש תהיה מוכנה לקבל אותו. בתנועה עצמה כבר אין לנו אמון, גם למי שפעם היה. הרי שבטים נסגרים בכל רחבי הארץ. והתנועה, כצפוי, צופה מהצד.



נכתב בתאריך
27/2/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו