עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קיבוץ אחד לשני עמים - על הזרם השיתופי להציע תכנית שתאפשר לחברים שיתופיים לפעול כקהילה שיתופית גם לאחר שהקיבוץ שלהם הופרט

קיבוץ אחד לשני עמים
מאת עזרא דלומי, 14.2.2006

על הזרם השיתופי להציע תכנית שתאפשר לחברים שיתופיים לפעול כקהילה שיתופית גם לאחר שהקיבוץ שלהם הופרט


בוויכוח בין שיתופיים למפריטים, מרבים לעסוק בעמדותיהם של מובילי המחנות המתגוששים. מנקודת מבטם של  השיתופיים ישנם "הטובים" – החברים הרוצים בקיום  השוויון, השיתוף והערבות ההדדית; וישנם "הרעים" – החברים המבקשים להפריט כדי "לעשות לביתם" באמצעות השכר הגבוה שהם מצפים לקבל, לעתים רבות על חשבונם של האחרים.

העיסוק הזה ברצונם הסובייקטיבי של האנשים – בעיקר של ראשי המחנות – מסתיר, במקרים רבים, חלק מהגורמים האובייקטיביים הדוחפים לפירוק ולהפרטה, שעימם צריך להתמודד. המדובר בתהליכים "טבעיים", המתרחשים מתוקף נסיבות ביולוגיות, מתוקף ההתרחבות והגידול במספר החברים (המדובר בחברים-חברים, לא בחברים על הנייר) ובשל השתנות אופי האוכלוסייה וטעמיה.

 

***

לא מזמן קראתי שגם בעסקי משפחת "פרץ בוני הנגב" – חברת בניה גדולה בדרום – בני הדור השלישי אינם מצליחים למשוך במשותף את העגלה המשפחתית וזו עוברת רוויזיה גדולה. מכיוון שחברה קבלנית זו איננה עתירת רייטינג כמו, למשל,  משפחת מוזס בידיעות אחרונות, או משפחות אייזנברג וזוגלובק, הוויכוחים והמאבקים המשפחתיים שהתחוללו  בה לא פרצו בעצמה לעמודי החדשות של העיתונים ולא הניבו את הטלנובלות שהניבו הסכסוכים ב"משפחות הגדולות" והמתוקשרות. סיפור הפילוגים  ב"פרץ בוני הנגב" דווח בעיקר במדורי הכלכלה והנדל"ן.

המאבקים במשפחות זוגלובק, אייזנברג, מוזס ואחרות הן חלק מתופעה רחבה הקיימת בעסקים משפחתיים שבה הדור השלישי (לעתים גם קודם, לעתים אחרי) איננו מצליח להמשיך לקיים את החבילה במשותף והוא מתחיל לפרקה. חלק מהבנים מוכרים את חלקם בבעלות ופונים לדרך חדשה, במקרים אחרים העסק נפרם ומתפצל בין היורשים, לעתים קורה גם זה וגם זה. העיקרון הוא שלא ממשיכים ביחד. כשזה מלווה בסכסוכים ובחוסר הסכמה המהומה פורצת לתודעת הציבור, ואולם במקרים רבים הפירוק או ההיפרדות נעשים בשקט ומי שאיננו נובר בין הידיעות הכלכליות כלל לא יודע על כך.

הסיבות לפירוקים הללו מגוונות. הן כוללות רצון של הממשיכים לממש את עצמם שלא בעסק הקיים; יש רצון להתרחק מן הצפיפות המשפחתית; וישנם נישואים המייבאים אנשים "מבחוץ" לשושלת, שהיחס אליהם איננו תמיד כאל "שותפים טבעיים".  וכך, ככל שחולפות השנים, ככל שהמעגל מתרחב ומתגוון, כך משתנות חוליותיו, הקשר ביניהן מתרופף והן הולכות ומתרחקות זו מזו וכולן ביחד מן המרכז.

 

***

אמנם מדובר במשפחות המנהלות עסק פרטי, אך מבחינת התהליכים המבניים והדמוגראפיים (לא בהכרח הרעיוניים) מה שמתחולל בתוכן, דומה למתחולל בקיבוץ.

גם בקיבוץ יש קבוצת מייסדים שהתנהלה על בסיס חצי משפחתי וזו הלכה והתרחבה באמצעות קליטה וקשרי נישואין של חברים – לעתים ללא בסיס רעיוני משותף – וכך, ברבות השנים, הלכידות הראשונית הולכת ונחלשת. הרצון של חבר לערוב, למשל, לנקלט שזה מקרוב בא (ושאולי יש לו נכסים בעיר) איננו דומה לרצון לערוב לשכן שישב עימו על אותו סיר; מי שנקלטה בקיבוץ מתוקף אהבתה ונישואיה לחבר, לא בהכרח אוהבת את רעיון הקיבוץ. היא באה מאהבה לבן זוגה, לא בהכרח מאהבה לשיתוף והדוגמאות כמובן רבות.

עם בוא הפלורליזם התעסוקתי וההתרחבות של הקיבוץ לכמה מאות חברים, נוצר מצב שבו בחלק מהישובים חברים בקושי מכירים זה את זה ולעתים אף לא מתראים במשך שבועות או חודשים. במצב כזה קיום שיתוף כפשוטו, הולך ונעשה מסובך, מה גם שבניגוד לעבר היותר רחוק בימינו, שבהם מקדשים את ההפרטה, השיתוף הוא הליכה נגד הרוח. המצב מסתבך עוד יותר אם חלילה הקיבוץ נכנס לתקופה משברית. או-אז החוליות מתרופפות עוד יותר, מתגלים סדקים  ועלול להיווצר מצב של כל איש לנפשו.

 

***

עבור חברים רבים השיתוף והערבות ההדדית הם הרבה יותר מאשר הוראות הפעלה לחיים. ישנם רבדים עמוקים יותר הנקראים אמונה והשקפת עולם. אנשים מאמינים שכך ראוי לחיות ומוכנים לעשות ויתורים מתבקשים למען כך. יש להניח שחלק מהכאבים המבעבעים באתר "שווים" מפי מי שנחרב להם השיתוף אינם רק כאבים של יותר בדידות ופחות תקציב. אלה כאבים של מי שנכפה עליהם, בעל כורחם, לחיות לפי השקפת עולם הנוגדת את אמונתם. וכידוע, ויכוח בין השקפות עולם הוא לא עניין שיכול להסתיים בקלפי. שהרי ישנם אנשים רבים המוכנים לנצח להיות מיעוט ובלבד שיוכלו לחיות על-פי השקפתם.

 

***

מכיוון שלמעלה ממחצית הקיבוצים כבר החליטו להפריט את עצמם, וברבות השנים הם ישילו מעליהם את שיירי המאפיינים של הקיבוץ, הדברים הללו נכתבים מתוך ניסיון להתמודד עם מצבם של הקיבוצים הממשיכים לנשום שיתוף, אך האוויר השיתופי, סביבם ובתוכם, הולך ונעשה דליל מכל הסיבות שנמנו לעיל.

במקרה כזה קיימות שתי אפשרויות: לעבות את האקלים השיתופי; לאפשר למי שרוצה באקלים שיתופי את מנת החמצן הראויה. לעבות - פירושו לחזק את הלכידות החברתית שפירושו להשקיע הרבה בתרבות, בלכידות חברתית, לאמץ גישה התקפית במקום קרבות נסיגה ומלחמת מחפורות. זו האפשרות המועדפת. כשיש טעם לשיתוף וכשהוא איננו סתמי, סביר שיותר חברים ירצו בקיומו.

האפשרות השנייה - תכנית שתאפשר אקלים שיתופי למיעוט שרוצה בו במקרה והתקבלה הכרעה ברוב כלשהו להפריט את הקיבוץ. הרעיון הזה איננו שלי. כבר לפני למעלה מעשור החל לדון בו אליהו (צצה) רגב מברעם, שראה את הנולד. צצה הציע תכנית לפיה לא יישפכו כל המים השיתופיים עם התינוק המופרט. חשוב לבנות מודל שיאפשר קיומן של שתי קהילות – שיתופית ומופרטת - באותו הקיבוץ, לטובת החברים השיתופיים, בבחינת איש באמונתו יחיה. אם אפשר, ראוי לעודד חברים שיתופיים בקיבוץ המתחיל להתפרט לבחון מהלך כזה, אפילו כניסיון. זהו נושא שהזרם השיתופי צריך היה לעסוק בו מזמן וגם אם השעה נראית מאוחרת,  עוד לא מאוחר להתחיל בו. ראוי להעניק למי שרוצה, את הזכות להמשיך ולשמור על הטלית והתפילין השיתופיים, גם אם הרוב בקיבוצו החליט להתפקר.  

 



נכתב בתאריך
15/2/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו