עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מסיפורי סדום ועמורה - אופציית הפירוק עדיפה בהרבה על תחלואי השיטה הדיפרנציאלית

מסיפורי סדום ועמורה
מאת רונן סנדר, 3.1.2006
סדום ועמורה

 

 

אופציית הפירוק עדיפה

בהרבה על תחלואי

השיטה הדיפרנציאלית

לחברת קיבוץ מופרט שסיימה לימודי מקצוע, הוצע ע"י מנהלת מש"א לעבוד בפעוטונים, במשרה של ארבעה ימים בשבוע (מ -  07.00- 16.00) תמורת שכר של  1800 ₪.

בחישוב לפי שעה, זה הרבה פחות משכר מינימום. אבל למי בסדום איכפת מהחוק, שהרי אין יחסי עובד מעביד וברבים מהקיבוצים המנהלים פועלים כאילו הם מעל לחוק המדינה.

אחרי שהחברה סירבה להצעה, הודיע לה מנהלת מש"א כי היא רשומה כ"סרבנית עבודה". לכן לא תהיה זכאית לרשת ביטחון.

בגעש, הדן במעבר לרשת ביטחון,  נקבעה חובת עבודה של לא פחות מאשר משרה מלאה בתוספת 10%. המשמעות - חבר יצטרך לעבוד בנוסף על 43 שעות שבועיות עוד 4.3 שעות  שהן כחצי יום עבודה נוסף בשבוע. גם זה לא תואם את חוקי העבודה, אבל למי בסדום אכפת.

על פי תיקון לצו המועצות המקומיות מיולי 2004, אסור לו לראש הוועד (מזכיר) לקחת שכר בגין תפקידו. מכאן שמזכירי קיבוצים הלוקחים לעצמם שכר עוברים לכאורה על החוק. אבל למי בסדום אכפת.

בסדום אין דין ואין דיין. כשחברך עושה אמבטיה בסיר של זפת, אתה יכול לשבת ולצחוק, כי  אמרו שהוא בטלן וזה מגיע לו. אבל מחר, כשתהיה במקומו, איש לא יסייע לך, שהרי גם המסייע לך עלול למצוא עצמו בתוך הזפת.

הרבה חברי קיבוצים שתמכו ברשת ביטחון גילו יום בהיר אחד שהם משלמים על כך ביוקר רב. כמה מהם הפכו לכותבים קבועים באתר הקיבוצים ואם ירצו - יחשפו את סיפוריהם.

קו ההגנה האחרון של חברי הקיבוץ הוא ההצבעה על שינוי הרוב המיוחס. לא בכדי משקיעות הנהלות קיבוצים מאמצים וסכומי כסף רבים כדי לפתות את החברים לתמוך בביטול הרוב המיוחס. זהו רגע המפנה שאחריו עושות ההנהלות ככל העולה על רוחן.

"הבטחנו, אבל התנאים השתנו" היא הטענה שאיתה מתמודד חבר קיבוץ דיפרנציאלי המעז לבוא בטענות ובמקרים רבים מוצא עצמו עומד לבד מול הנהלה וסוללה של עורכי דין. הצעת השינוי מלאה בביטויים כגון "יעשה כל מאמץ", "יעודכן מעת לעת", "יביא בחשבון", "יוחלט בוועדה" ועוד הגדרות לא מחייבות שאיתן יתמודד חבר הקיבוץ עת ילין על פגיעה חד צדדית בזכויותיו.

חברים טועים  לחשוב שיש להם יכולת לכפות מימוש של הבטחות שקיבלו טרם השינוי גם לאחר שזה כבר בוצע. ואולם הכלי היחיד (והיקר) שישנו הוא בית משפט וזה יתערב רק במקרים שהחוק הופר בבירור.

כבר ראיתי איך מנהלים שונים משלים חברים כאילו הרשם והתקנות החדשות שנחתמו על ידי אולמרט מגנים עליהם. זו טעות - עד היום לא ידוע  שהרשם הגן על חבר קיבוץ שנפגע מפעולות חד צדדיות של קיבוצו וגם התקנות של אולמרט הן פרוצות ומחוררות.

נקודת התורפה העיקרית בקיבוצים שיתופיים רבים היא העדר פילוסופיה וחוקה של הארגון. קיימות חקיקה לא מקצועית והחלטות סובייקטיביות שבאו על חשבון חקיקה מסודרת. דבר זה גרם לאיפה ואיפה בין החברים, יצר אנרכיה ופגע בהרגשת השייכות והמוטיבציה שלהם. 

זו חלק מדרך ניהול קלוקלת שהאשמים העיקרים הן הנהלות הקיבוץ לדורותיו. בקיבוצים בהם הייתה משמעת ניהולית וארגונית, כמו ברבים מהקיבוצים הדתיים, נשמר החוסן החברתי והכלכלי. בקיבוצים בהם שיפרה ההנהלה את המשמעת הניהולית בא הדבר לידי ביטוי בולט בתוצאות הכלכליות של הקיבוץ.

דרך הניהול הבעייתית בחלק מהקיבוצים השיתופיים (דבר שסייע לתומכי המעבר לדיפרנציאלי) מתגמדת ביחס לפוטנציאל האנרכיה והשחיתות של הקיבוץ הדיפרנציאלי: חלוקת הטבות למקורבים או למי שבעלי תפקידים חפצים ביקרו; תחושת איום מתמיד של חברים מפני יציאה בביקורת על בעלי תפקידים מחשש שישלמו במשרתם או שייפגע שכרם ותקציבם ועוד כיו"ב.

יום ההצבעה על חוברת השינוי, הארוזה צלופן ועמוסה בהבטחות לעתיד ורוד, הוא הקו האחרון לפני השער לסדום ועמורה.

חברי קיבוצים רבים (בעיקר ותיקים) נבעתים מהמחשבה על פירוק הקיבוץ אותו טיפחו בעמל במשך כל חייהם. ואולם אופציית הפירוק עדיפה בהרבה על המגרעות שנושאת עימה השיטה הדיפרנציאלית. כבר ציינתי פעמים רבות שכאשר הנהלה של קיבוץ שיתופי טוענת שכלו כל הקיצים וצריך להפריט את הקיבוץ, ראוי להעדיף את הפירוק כאפשרות הוגנת יותר מסדום ועמורה של השכר הדיפרנציאלי.

 



נכתב בתאריך
3/2/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו