עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

בין קיבוץ לקבל"ש - יצירת קשר – אפילו קטן – בין תמורה לתרומה, היא שער הכניסה למבוך שבסופו הופך קיבוץ לקבל"ש (קיבוץ לשעבר). תגובה למצגת של רו
שיתופי-חדשני / אורי הייטנר
בין קיבוץ לקבל"ש
1.2.2006

ראשי   > אידיאלי
למצגת

יצירת קשר – אפילו קטן – בין תמורה לתרומה,

היא שער הכניסה למבוך

שבסופו הופך קיבוץ לקבל"ש (קיבוץ לשעבר).

תגובה למצגת של רונן סנדר


אם אגנוב ממך 10 ₪, ספק רב אם תבחין בכך בכלל, ובוודאי שהדבר לא ישפיע על מצבך ועל עתידך, אולם באותו רגע, אני הפכתי לגנב. לא בכל נושא יש מרחבי תפר רחבים ואזורים אפורים. לעתים מדובר בקו פרשת המים. חצית אותו – אתה כבר במקום אחר.

 

האם יש קו פרשת מים לקיבוץ? האם יש קו, שעד אליו יישוב הינו קיבוץ ומעבר לו הוא משהו אחר?

 

יש. קו פרשת המים הוא הקשר בין תרומה לתמורה. מי שחצה את קו פרשת המים הזה, רשאי להמשיך לקרוא לעצמו קיבוץ, להשתייך לתנועה הקיבוצית, ליהנות מהטבות שונות של המותג קיבוץ (אם יש כאלה). מבחינה מהותית – הוא כבר אינו קיבוץ.

 

ההפרדה בין תרומה לתמורה, היא לב הרעיון השיתופי. במקום בו קיימת הפרדה כזו, החברים אינם עובדים למען רווחתם האישית בלבד תוך תחרות עם זולתם, אלא למען רווחת החברה כולה, שעם חבריה הם מחלקים את פרי מאמצם, על פי בסיס שוויוני. אני מאמין בשינויים גדולים בשיטה הקיבוצית, על חלקם כתבתי בטור זה ועל אחרים עוד אכתוב בעתיד. השינויים עליהם אני מדבר נועדו לשנות את הקיבוץ, אך להשאירו קיבוץ. לכן, הם שומרים מכל משמר על העיקרון המכונן – ההפרדה בין תרומה לתמורה. אין הם חוצים את קו פרשת המים.

 

קו פרשת המים אינו קו גמיש. ממנו גולשים המים לצד זה או לצד אחר. אין המים יכולים לגלוש ממדרון שבצדו האחד של הקו, למדרון שמצדו האחר. זהו קו קשיח, כמו הדוגמה שנתתי, בין להיות אדם ישר לבין להיות גנב. המחזאי ג'ו ברנרד שואו נהג להמשיל זאת בדרך אחרת: "על העיקרון כבר סיכמנו. עכשיו נתמקח על המחיר". קו פרשת המים בין קיבוץ שיתופי לקבל"ש (קיבוץ לשעבר) אינו ההפרטה המלאה, אלא הכנסת המרכיב הראשון של תמורה חומרית לתרומה.

 

****

 

לפני שנים אחדות, בהיות מזכיר אורטל, הובלתי תהליך אסטרטגי של הקיבוץ. השלב הראשון בתהליך, היה קבלת החלטה, שעל פיה תבנה תכנית השינוי האסטרטגי. ההחלטה היתה על שאלה שנוסחה בבהירות – בעד או נגד הכנסת מרכיב כלשהו של תמורה לתרומה לחיינו. רוב גדול הצביע נגד, וכל התכנית כוונה לאסטרטגיה של שינוי שיתופי.

 

לא בכדי הגדרנו זאת "מרכיב כלשהו". אם הרוב היה בעד, היינו דנים אם מדובר במודל זה או אחר של שכר, או אולי בשכר על שעות נוספות וגיוסים. זה לא כל כך משנה. מה שחשוב הוא, שאילו זו היתה ההחלטה, אורטל היתה חדלה להיות קיבוץ שיתופי.

 

הצעותיו של רונן סנדר, אותן הציג במצגת ב"שווים" בשבוע שעבר, אמורות להציג שינויים בתוך הקיבוץ השיתופי, אולם למעשה הן עשרת השקלים של משל הגנב. הצעות כמו תשלום על שעות נוספות למי שעמד במכסת העבודה, על עבודה שמעבר לה, הן עליה על המדרון החלקלק של השכר. העיקרון כבר נקבע – העבודה של חבר הקיבוץ היא למען רווחתו האישית. הוא, אישית, יהנה מפריה. מעתה ואילך, יש לבחון את הדרך הנכונה ליישם את העיקרון הזה. אין ספק שהדרך הזו לא תהיה השעות הנוספות, כיוון שזו דרך גרועה מכל בחינה. אין היא יכולה להביא לתועלת כלשהי. הדבר היחיד שהיא יכולה להיות, הוא אמצעי לחציית קו פרשת המים; שבירת המחסום הפסיכולוגי מפני הפרטת השכר.

 

****

 

רעיונות נוסח שעות נוספות אינם הגיוניים. הם מודדים את העבודה על פי תשומותיה ולא על פי תפוקותיה. אם יש לשלם תוספת – מדוע לפי השעות שהאדם נותן, ולא על פי התרומה שהוא מכניס? מדוע לפי מספר השעות שהוא משקיע ולא על פי מה שהוא עושה בהן? מדוע על פי כמות העבודה, ולא על פי האיכות? אם חבר מספיק לייצר בשעה כפול מחברו, מדוע יקבל פחות מחברו, אם הלה עבד שעה נוספת? איפה ההיגיון?

 

ההיגיון השיתופי אינו מתבטא בכך שאין הבדל בתרומה של עבודות שונות בשעת העבודה, אלא בכך שאין קשר בין העבודה והתמורה. אם יש קשר כזה, מן הראוי שהגמול יהווה תמריץ אמיתי, לאו דווקא לתוספת זמן עבודה.

 

יתר על כן, לא הכל יכולים להוסיף שעות נוספות. ישנם חברים, שעבודתם כרוכה בשעות נוספות מיניה וביה – בעלי תפקידים, מנהלים, עובדי חוץ בתפקידים בכירים ועוד. אין להם זמן לשעות נוספות. דווקא הם נדפקים מן השיטה הזו.

 

רונן סנדר מודע לכך. לכן הוא מציע "תוספת שעות גלובלית" לבעלי תפקידים אלה. משמעות הדבר, היא שתפקידים מסויימים יקנו שכר (או תקציב מוגדל) למי שממלאים אותם. הנה, מראש יצרנו אי שוויון מובנה בשיטה.

 

הרעיונות הללו ממש אינם הגיוניים. אם לחצות את קו פרשת המים, עדיף לאמץ שיטה הגיונית, ולא שיטה כזו. מי שמאמינים ברעיונות השיתופיים ומעוניינים להיות קיבוץ שיתופי, ידחו את הרעיונות הללו, כיון שהם סותרים את הדרך השיתופית מיסודה.

 

לסיום, ברצוני להבהיר שהדוגמה אודות הגנב, אין פרושה השוואה בין המשל והנמשל. כמעט כל בני האדם אינם חיים בקיבוץ שיתופי, ורובם אנשים הגונים וישרים. המשל נועד להציג את משמעות "דין פרוטה כדין מאה" בנושאים מסויימים, בהם קו פרשת מים מפריד בין להיות דבר אחד ללהיות דבר אחר. תמורה לתרומה היא קו פרשת המים בין חברה שיתופית לחברה דיפרנציאלית.

 

 


תגמול שיתופי, רונן סנדר, 18.1.2006


נכתב בתאריך
30/1/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו