עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שרקייה - כמו סופת חול מדברית הגיחה הקשת הדמוקרטית המזרחית והרעידה את האדמה מתחת לרגליה של התנועה הקיבוצית. ספרו של משה קריף, "המזרחית" (הוצ' גלובס), מתעד את תולדות הקשת ומאבקיה ומספק תובנות שלא הכרנו

שרקייה
מאת ד"ר אודי מנור, 5.1.2006
משה קריף בסדנא על "מדינה דמוקרטית ויהודית ?" ועל ספרו החדש "המזרחית"

 

כמו סופת חול מדברית הגיחה הקשת הדמוקרטית המזרחית והרעידה את האדמה מתחת לרגליה של התנועה הקיבוצית.

ספרו של משה קריף, "המזרחית" (הוצ' גלובס),

מתעד את תולדות הקשת ומאבקיה ומספק תובנות שלא הכרנו 


כריכת הספר איננה מותירה לכאורה המון מקום לספק. "המזרחית" הטיפוסית יושבת ליד "המזרחי" הטיפוסי במרחב המרופט שבין שני בלוקים מרופטים עוד יותר בשכונה נטולת צל ומלאת אבק אי שם בארץ ישראל השלישית. ל"מזרחית" ו"מזרחי" שלושה ילדים קטנים, שלושתם דחוסים בבריכת פלסטיק קטנה.

"זה הים שלהם", אומר לי משה קריף, מחבר הספר. "חודש ישבתי על התמונה הזו עד שהכרעתי ש...כן, זו תהיה תמונת הכריכה, והיא זו שתקרא לקורא".

התמונה עושה את שלה, אך מי שמביא עצמו לצלוח את "סיפורה של הקשת הדמוקרטית המזרחית" ככותרת המשנה - מוצא עצמו במרחק רב למדי מהתמונה הסטריאוטיפית.

בחוץ, "המזרחיות" כעליבות של ישראל השלישית, של עולם שלישי. בפנים, "המזרחיות" כמנוף, כדרך, כבסיס למאבק הירואי, מבריק, מתוחכם ומוצלח כנגד ישראל הראשונה, כמו בעולם הראשון.

יהיו שיאמרו שכאן בדיוק טמון הסבר כישלונה של "הקשת": הפער הזה שבין הדימוי למעשים. בדימוי "הקשת" מדברת הרי בשם "הדפוקים"; למעשה,  היא "דפקה" לא מעט בעלי אינטרס. יהיו שיטענו שבכך אין היא שונה מגורמים או אישים "מזרחיים" אחרים שנקטו באותו מהלך: תמ"י, דוד לוי, מאיר שטרית, ש"ס.

יתכן ויש ממש בטענה זו, ורק חברי "הקשת" יכולים ורשאים לפסוק האומנם גם אצלם התקיים הפער המקיאווליסטי המוכר שבין הדימויים למעשים, אותו פער שהביא את "השרים החברתיים" הנזכרים - האחד למשרד החוץ והשני לביב השופכין של האוצר - הוא אותו פער שהביא את "המפלגות החברתיות" הנזכרות לעבריינות הצווארון הלבן - צווארון לבן בחליפה שחורה.

התמונה העולה מהספר היא שאין מיקומה של "הקשת" לצד תמ"י, לוי, שטרית או ש"ס. גם אם תנועה חברתית מורכבת מאנשים, ולאנשים יצרים, ובין היצרים גם זה המייצר מניפולציות - ומי שקורא בספר הנדון ימצא כאלו וכאלו - הרי שבמקרה שלנו מדובר בתנועה פוליטית שחתרה ליצור שינוי של ממש. על השאלה באיזו מידה השינוי שהביאה ראוי לשמו ובר קיימא, ננסה לענות בהמשך. אך קודם לכן יש לעמוד בקצרה על הספר ועל מחברו.

 

הספר והסופר

משה קריף, כיום בשנות הארבעים לחייו, היה בין מקימי "הקשת". מלבד זאת הוא איש פרסום, הוא מרצה לשיווק פוליטי באוניברסיטת בר-אילן, כותב מאמרים לגלובס ובעל משרד לתקשורת. בנוסף היה קריף מעורב בניסיונות פוליטיים הנוגעים כולם ללוז ולמהות של החברה הישראלית. מנחה אותו חוסר נחת מהסוג המוכר לרבים במדינה, אך להבדיל מידידים ויריבים גם יחד, הוא מקפיד לחבר או לנסות ולחבר את הבלתי ניתן לכאורה לחיבור: יהדות ודמוקרטיה, מזרחיות ומערביות, פוליטיקה מקומית ופוליטיקה אזורית ועולמית, כלכלה וחברה, מאבק פוליטי ורעות, אגו ופרגון.

את הספר "המזרחית" הקדיש קריף לידידתו ולשותפתו ויקי שירן, שהלכה לעולמה בטרם עת. לאורך הספר אין קריף מפסיק לציין את הוקרתו הרבה לאישה הזו, שהיתה בשבילו "מורת דרך" כדבריו. החיבור בין שותפות רעיונית ומחויבות חברתית יצרה במהלך 1995 את החבורה שהקימה בסופו של דבר את "הקשת". קריף, שירן ואחרים [יוסי דאהן, מאיר בוזגלו, יוסי יונה, איצקי ספורטא, נורית חג'ג' בין השאר] יצאו למאבקים החברתיים שלהם, ואלו מתוארים בספר הבנוי משני חלקים, האחד הוא מעין יומן מלחמה, והשני הוא למעשה אסופת מאמרים פרי עטו של קריף שראו אור בעיתונות.

יותר מ-800 גזרי עיתונים שימשו את קריף במלאכתו, והתוצאה בהתאם: יותר מ-360 עמודים העוסקים בשלושה עניינים מרכזיים. האחד - חוק הדיור הציבורי. השני - הקרקעות. השלישי - ניסיונות פוליטיים מאוחרים, כמו למשל "התנועה לתיקון ולשוויון" [תש"ח] שהלכה לעולמה סמוך ללידתה, אך הותירה אחריה מצע שככל הנראה מי שירצה בעתיד לחולל כאן שינוי פוליטי-חברתי של ממש לא יוכל שלא להתייחס לתכניו; ו"המועצה לביטחון חברתי" שנחלה כשלון במאבק ההגיוני ביותר ובעל הסיכוי לתמיכה הציבורית הרחבה ביותר: המאבק נגד העושק היום-יומי אותו מנהלים הבנקאים בישראל כנגד האוכלוסייה שמפרנסת, זנה ומגינה עליהם.

חלק מגזרי עיתונים אלו שימשו את קריף לחלקו השני של הספר, בו מובאים עשרות ממאמריו שפורסמו כאמור בעיתונות היומית, ונספח ובו כמה תעודות משפטיות חשובות. יש הבדל עצום בין שני החלקים. בעוד החלק הראשון כתוב כאמור בדחיסות טרחנית לעתים שאיננה מקילה על הקורא המייחל לעריכה קפדנית יותר - החלק השני בהיר וחד, שכן הוא מרוכב כולו ממאמרים קצרים, רובם מבריקים. עם זאת, איכותו של החלק השני היתה נפגמת ללא סיפור המעשה כפי שמובא בחלק הראשון. כי זה הרי מה שמבדיל בין קריף לבין רושמי רשימות ואומרי מאמרים בעיתונות הכתובה והמדוברת. הוא, בלשון העם, "לכלך את הידיים". והצלילה בבוץ הפוליטי הישראלי היא היא עצם העניין, לא רק במבט לעבר ולהווה, כי אם לעתיד. הדרך ליבוש הביצה הפוליטית הישראלית עוברת בין השאר, אצל אנשים כמו קריף ועוד כמה מעמיתיו ל"קשת" שגם ניסו להציע תובנות לגבי המצב הישראלי, גם ניסחו אותן וגם "לכלכו את הידיים" במאמץ לתרגם את התובנות המנוסחות לכלל פעולה. זה הזמן לעמוד על כמה מהן.

 

מה רצתה "הקשת"

אין תשובה פשוטה על שאלה זו. קריף בכל אופן עושה מאמץ מוצלח למדי לעמוד על הסתירות הפנימיות שאפיינו את התנועה הזו: פרטיקולריזם עדתי מול אוניברסליזם יהודי; שמאל מול ימין; ציונים ופוסט ואף אנטי ציונים; רעיוניות מול אקטיביזם; חינוך מול מחאה; מחאה שקטה מול מחאה אלימה; עילית מול המון; עילית מול עילית; וזו כמובן רשימה טלגרפית הדורשת העמקה במקום אחר.

כאן ראוי להתמקד אולי בסוגיית העומק - "המזרחיות" - שלצד המאבקים הקונקרטיים הנזכרים [הדיור הציבורי והקרקעות] היא התשובה החשובה על השאלה "מה רצתה הקשת". למען הסר ספק, וקריף טורח להסיר את הספק הזה חזור ושוב, למאבקים הקונקרטיים היה אופי אוניברסליסטי מובהק. הדיור הציבורי כשמו כן הוא, "ציבורי", והקרקעות כטענתו של אלוהים בפי משה, או של הרצל בפני באי הקונגרס, או של הקרן הקיימת לישראל ומנהל מקרקעי ישראל כחלק מהלאומיות היהודית - הן ציבוריות. ההיבט הזה בסיפורה של "הקשת" מכוסה היטב על ידי קריף. טענתו אותה השמיע באוזני חברי קיבוצים בשיאו של המאבק, לפיה די סביר באיזה צד היו עומדים מייסדי התנועה הקיבוצית במאבק בין "הקשת" לבין שרגא בירן ומלחכי פנכתו מקיבוצי המרכז, ראוי שתהדהד עוד שנים רבות, קודם כל בחצרו של קיבוץ. גם הטענה שהוטחה לא פעם בפני קריף ועמיתיו, "מי משלם לכם", מגלה אמת כואבת על החברה הישראלית בכלל ועל מי שעדיין מחזיק מעצמו כעילית שלה, בפרט. הכל מתחיל ונגמר, כביכול, בכסף.

והיה מי שאמר שההיטפלות לתנועה הקיבוצית - שממילא הפכה "כבר מימיו של בגין לשק החבטות של החברה הישראלית" כפי שמקובל לומר - שירתה למעשה את "השיטה", כלומר את בעלי האינטרסים של ההון הגדול. אלא שטענה זו, ככל שיש בה יותר מגרעין של אמת, לא באה ולא יכולה לבוא במקום חשבון הנפש הפוליטי הפנים-קיבוצי שרק לאחרונה מתחיל להיעשות, במרכז ולא רק בשוליים. "הקשת" לא היתה קיימת כאשר מנהיגות התנועה הקיבוצית מכרה את נשמת התנועה תמורת "הסדר קיבוצים" שהיה לא פחות ולא יותר אלא "הסדר בנקים". "הקשת" היתה קיימת, אך אין לה דבר וחצי דבר עם ההפרטה העצמית לדעת והסגידה למולך התמחור שהביאו אלפי חברים לחיים של בושה. וכבר היו מי שידעו לעמוד על הקשר בין רדיפת הבצע בתוך חצרו של קבוץ לבין רדיפת הבצע הנדלנ"ית., ואין כל קשר בין השינויים המבניים שעובר - וצריך לעבור - הקיבוץ, במגמה של עידוד יזמות, העמקת אחריותו של היחיד, ביזור סמכויות הכלל וכיו"ב ענינים, לבין הפרטה, תמחור דורסני ורדיפת בצע.

עד כאן באשר לקרקעות.

 

"המזרחיות"

ובאשר ל"מזרחיות". האם קריף, או ידידיו של קריף המופיעים בספרו, מצליחים לתת לנו תשובה ברורה, או ברורה לחצאין, במה מדובר? במלה אחת, "לא". "המזרחיות" נותרת כמשאת נפש מעורפלת, כיאה למרכיב זהות וכיאה לתקופה בה "השיח" נשען - לעתים עד זרא - על "פוליטיקה של זהויות".

עם זאת, "משאת נפש מעורפלת" היא עניין ראוי לכשעצמו. בדומה לתביעה ל"צדק חלוקתי" המופנית הן כלפי דירות, הן כלפי קרקע והן כלפי אשראי ומזומנים, כך "המזרחיות" יודעת יותר מה "לא" מאשר מה "כן". במלים אחרות, את המאבק למען הדיור הציבורי ניהלו - גם ב"קשת" וגם ב"מרצ" - תוך ידיעה שהמצב כפי שהוא לא יכול להמשך. עם זאת, הם לא ידעו בדיוק כיצד יראה או כיצד אמור להיראות הסדר חדש. הם לא שערו למשל שכרישי נדלנ"ינו יגייסו את יהדות ארה"ב המבולבלת לשם תביעת זכויותיהם בדיור הציבורי.

כך גם באשר לקרקעות. הבג"צ: אמנם בג"צ את דברו, אך מאז הכרישים לא הפסיקו לזלול, והדברים ידועים. ובאשר לבנקים? ניסיתם פעם לתפוס מדוזה??

ואין מדובר כאן בפער הידוע בין כוונות לתוצאות, או במה שאשכנזים נהגו לומר על מצבם, ביידיש, "א מען טראכט און גאט לאכט", כלומר האדם מתכנן והאלוהים צוחק. לא. מדובר בדיוק בפועל היוצא של אותה ביצה פוליטית-חברתית ישראלית, בה יוסי שריד הוא "אשכנזי מתנשא מצפון תל אביב" ואילו מאיר שטרית הוא לא פחות מאשר "שר חברתי". זו אותה ביצה פוליטית בה שרגא בירן יכול להציג עצמו כ"סוציאליסט", ואריאל הלפרין כמושיע של התנועה הקיבוצית. מקיאוולי לא יכול היה לייחל ליישום מרחיק לכת יותר של תורתו. לא "הקשת" יצרה את המצב הזה. היא רק ניסתה להתמודד עימו, גם אם אנשים בתוכה - כמו למשל סמי שלום שטרית או יהודה שנהב - תרמו בדבריהם ובמעשיהם "הזהותיים", הגובלים בגזענות [מזרחית אמנם], לא לייבושה של הביצה הישראלית, אלא להעמקתה דווקא.

ובאשר ל"מזרחיות" כמשאת נפש, או כקריאת כיוון וככוכב צפון [או שמא כ"מזרח שמש" דווקא], יש לומר דבר והיפוכו. "דבר": לא רק שאין רע במשאת נפש. האדם לא ראוי לשמו בלעדיה. ומשאת הנפש תוארה קודם לכן בטענה שקריף ועוד כמה מעמיתיו - לא כולם כאמור - עשו ועושים מאמץ לאחד את הניגודים. ואת המאמץ הזה הם עשו ועושים מכיוון שהמציאות במקומותינו בעייתית, אם לא לגמרי עגומה. ומן הבחינה הזו אין אלא להצטרף אליהם, כמו גם לצרפם לאחרים שניסו ומנסים לאחד את הניגודים כי המצב בכי רע.

ו"היפוכו": לא ב"מזרחיות" ניוושע, בוודאי לא זו העולה מדבריו של שלמה ווזאנה, גם הוא ממקימי "הקשת" ומפעיליה המרכזיים, בעל עבר של מאבק ציבורי עוד קודם הקמתה, כפי שמביאם קריף בספרו, בעמ' 95: "אין קשר", טוען שם ווזאנה, "בין הישראליות למערביות".

ממה נפשך? אם רוצים "צדק חלוקתי" בדיור ובקרקע; אם מניחים שלכל ילד מגיע חינוך שוויוני; אם טוענים שהיהדות היתה וחייבת להמשיך להיות פלורליסטית; אם טוענים למקום שווה תחת שמי הנראטיב הציוני, אי אפשר להיענות לכל התביעות הנכונות הללו ללא בסיס "מערבי" מוצק. קוראים לו "שוויון ערך האדם".

נכון. יש לו שורשים במסורת ישראל. אך היישום שלו בהיסטוריה החברתית-פוליטית הוא "מערבי", קודם כל מן הבחינה הגיאוגרפית. על השאלה מדוע החלה השיטה הזו, המניחה א-פריורית ללא שום בסיס אמפירי את "שוויון ערך האדם", במערב אירופה ולא בשום מקום אחר, ננסה לענות בהזדמנות אחרת. כאן רק יש לומר את המזער: לא מדובר בגנטיקה או בהמטולוגיה. אין כאן עניין "גזעי". יש כאן "רק" עניין של עיצוב חברתי-פוליטי של סדר יום תרבותי וכלכלי. סלמן רושדי הוא "מזרחי" במוצאו אך "מערבי" באוריינטציה התרבותית ולכן הפוליטית-חברתית שלו. לו האייטולות באיראן היו בגלות בלונדון, יתכן ורושדי היה זה שמנהל את משרד החינוך במדינתו.

 משה קריף הוא "מזרחי" במוצאו אך "מערבי" באוריינטציה התרבותית ולכן הפוליטית-חברתית שלו. לו ידידיו של בירן ושל ביבי היו באופוזיציה, יתכן וקריף היה סוף סוף "ראש הממשלה עם משכנתא" [ככותרת אחד ממאמריו המבריקים] הראשון שלנו.

לא רק קריף, כי אם כל עמיתיו ב'קשת' מקיימים אורח חיים 'מערבי' והם ילחמו על שימורן של זכויות הפרט שלהם, על הרציונאליות שלהם, על האוניברסליזם, על שימורו וטיפוחו של המרחב הציבורי שמאפשר להם לקיים את זהותם הפרטית והקבוצתית הספציפית, וטוב שכך.

במלים אחרות, יש כאן מאבק פוליטי ולא מאבק של זהויות, גם אם אין ספק שמאבק פוליטי מחייב אחיזה בזהויות, כי צריך לקרוא לאנשים לדגל, ודגל הוא סמל, ודגל הוא זהות. "מזרחיות" היא דגל מעורפל, וכל עוד אנשים יבינוהו כפי שמציע וואזנה [עפ"י עמ' 95 בכל אופן], ובהינתן רתיעתם המוצדקת של אנשים מערפול בשדה הציבורי-פוליטי, הרי שהערפול הזה ייפתר באופן הפוך מכוונותיהם של אנשי "הקשת", בכל אופן מזו של קריף: במקום לאחד את הניגודים, "המזרחיות" רק תלבה אותם, לשמחתם ולאושרם [ולעושרם] של המנוולים, הבני-בלי-ארץ, בני-בלי-שם, בני-בלי-אחריות יהודית, מזרימי המיליארדים לחשבונות בשווייץ, מארגני-לעצמם דרכונים זרים.

 

על הצלחות "הקשת"

על רקע האמור לעיל - דיור ציבורי, קרקעות ומזרחיות - דומה לכאורה שהתשובה על השאלה הנ"ל, "באיזו מידה השינוי שאמנם הצליחה להביא 'הקשת' ראוי לשמו ובר קיימא", ברורה. "הקשת" נכשלה: מחוק הדיור הציבורי נהנה רק חלק קטן מהדיירים; השרגא-בירנים סללו כביש חוצה בג"צ, וה"מזרחיות" מלבה איבה במקום לכבותה. יתכן וזהו סיכום הוגן לדברים כפי שהיו. יתכן גם ועצם המאבק המתוחכם, באמצעים זעירים וכנגד כל הסיכויים איננו מורשת העומדת מול התוצאות בפועל. יתכן, במלים אחרות, שמוסר התוצאה גובר כאן על מוסר הכוונה.

אלא שיש צד שני למטבע. לא רק כי לא "הקשת" יצרה את הביצה הישראלית, אלא היא "רק" התמודדה בתוכה באומץ וביעילות, ולא רק כי בכל זאת יש גם כמה אלפי ישראלים שרכשו את דירתם הציבורית, ולא רק כי  בכל זאת כמה עיסקאות נדל"ן מושחתות נבלמו, ולא רק כי יש "כנס שדרות" כמשקל נגד ל"קיסריה", ויש את המושג "ראש ממשלה עם משכנתא" כמשקל נגד למורשת הגנרלים, או את המושג "המשפחה השביעית" כמשקל נגד ל"שש המשפחות" העושקות אותנו בצוותא. כל אלו הישגים של ממש, גם אם חלקיים, וגם עליהם חל המשפט הידוע "אי כשלון למופת".

הצד השני של מטבע הערכתנו נשען דווקא על היומרה שהרגיזה כל כך הרבה אנשים, כולל הח"מ. היומרה של "הקשת" לתת פתרון כולל, לא רק למצב הישראלי הפנימי, אלא לשאלת השאלות של הציונות - "ישראל ומשפחת העמים", והעמים השכנים קודם כל - היא היא הראויה להיות נקודת הייחוס לכל דיון ב"קשת" ובמורשתה. רוצה לומר, גם אם נכשלה "הקשת" כשלון חרוץ, והיא לא נכשלה כשלון כזה, הרי שכמו כל תנועה חברתית גדולה היא שאלה את השאלות הנכונות: שאלת הצדק, שאלת הנראטיב, שאלת הזהות. כלומר מי אנחנו, מאין באנו, לאן ברצוננו ללכת מכאן. אפשר כמובן להמשיך ולהשליך לפח האשפה של ההיסטוריה את תשובותיה של "הקשת", או את תשובותיו של קריף. את שאלותיה-שאלותיו אין אלא לאמץ.

 


המאמר פורסם במפנה מס' 49 - כסלו תשס"ה, דצמבר 2005


נכתב בתאריך
6/1/2006



הרשמה לניוזלטר שלנו