עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

השתלטות אוהדת - התנועה הקיבוצית זקוקה להשתלטות אוהדת של אנשים בעלי תודעה שיתופית-סולידארית. המאגר הגדול שלהם נמצא במעגלים השיתופיים של הקבוצות והקיבוצים העירוניים

השתלטות אוהדת
מאת עזרא דלומי, 22.12.2005
מתוך כנס מעגל הקבוצות, 2005

 

התנועה הקיבוצית זקוקה להשתלטות אוהדת

של אנשים בעלי תודעה שיתופית-סולידארית.

המאגר הגדול שלהם נמצא במעגלים השיתופיים

של הקבוצות והקיבוצים העירוניים


הרבה פרשנויות התעופפו בניסיון להסביר את התמיכה הנמוכה לה זכה עמיר פרץ בקיבוצים (כרבע מקולות המצביעים) בהתמודדות על ראשות העבודה. רבים תהו למה הוא "לא עבר", מדוע שמעון פרס קיבל פי שניים וחצי קולות ממנו. המחמירים אמרו "גזענות אשכנזית"; אחרים טענו "הצבעה סקטוריאלית" והיו שהסבירו זאת ב"חוסר תודעה מעמדית".

אין ספק שבדפוסי ההצבעה הקיבוציים היו מכל המרכיבים הללו: מן הקושי הקיבוצי לקבל כ"בעל בית" את בן העיירה השכנה; מן הציפייה שפרס יביא יותר דיווידנדים כלכליים לסקטור החקלאי כפי שהבטיח זאב שור, מזכיר התנועה; והיו גם שיירי אשליה שאנחנו, הקיבוצניקים, לא שייכים למעמד הביניים, או הנמוך שנדחק ברובו לשולי החברה הישראלית, אז מה פתאום שנצביע כמוהו. אין ספק, משהו מכל אלה נמהל בשיקולי ההצבעה הקיבוצית.

ואולם המאפיין העיקרי של הצבעת רוב חברי הקיבוצים נגד עמיר פרץ הייתה השבטיות. סוציולוגיה בנאלית של התלכדות סביב מדורת השבט, חבירה לוותיק ולמוכר, אל מי שמדיף ארומה של שייכות ישנה המלווה בטעם של פעם. לסוציולוגיה הזו לא הפריעה העובדה שפרס, כראש ממשלה, הוביל תכנית כלכלית (יולי 85) שהלמה קשות בסקטור הקיבוצי וההסתדרותי והיוותה את המסד להליכי ההפרטה ולרגרסיה הקשה בצדק הכלכלי חברתי כפי שאנו חווים אותם היום.

העובדה שדפוס ההצבעה השבטי חזר על עצמו גם בקיבוצים השיתופיים - האידיאולוגיים יותר לכאורה - יכולה ללמד עד כמה היתה ההצבעה חפה ממניעים רעיוניים, כלומר הצבעה א-פוליטית. היא גם מלמדת שבסך הכול הכללי – כמו שאוהב פואד בן אליעזר לומר – אין הבדל רעיוני מהותי בין רוב החברים בקיבוצים השיתופיים לבין חברי הקיבוצים המופרטים. את ההבדל הממשי עושה שכבה, כנראה לא גדולה במיוחד, של חברים מובילים בקיבוצי הזר"ש, כשהמצב הכלכלי המשופר בקיבוצים אלה "מחפה מעורף" ומונע הרהורי הפרטה.

 

****

דפוסי ההצבעה השבטית בבחירות אלו, מזכירים מאוד את ההצבעות שהיו בשלוש מערכות הבחירות האחרונות למזכיר הקבה"א.  בכל המקרים תמך הרוב בקיבוצים השיתופיים (למעט חריגים) במועמד המזוהה יותר עם תהליכי ההפרטה ולא עם השיתוף.

השאלה הרעיונית, שאמורה להיות לב העניין, הפכה למשנית. הכריעו שם השייכות הברנז'אית הפנים תנועתית, עומק הקשר לשלום עכשיו, חברויות במקומות המתאימים – עניינים זניחים רעיונית, אך קובעים מאוד מבחינה רגשית וסוציולוגית.

לדפוס ההצבעה הזה אפשר לשייך גם את התמיכה הקיבוצית הנלהבת באהוד ברק בבחירות הפנימיות בעבודה  ב-1997. העובדה שהוא "רץ" אז על מצע חברתי (הזקנה במסדרון) וזכה לתמיכה קיבוצית גורפת ואילו עמיר פרץ, שרץ עכשיו על מצע דומה זכה לתמיכה קלושה, מלמדת על עוצמת השפעתו של "הסטאטוס השיוכי".

לכאורה, יש במצב דברים זה כדי לייאש את מי שמייחלים למתאם כלשהו בין מיקומם המעמדי של הקיבוצים לאופן התנהלותם הפוליטית; בין מצוקתם בציבוריות הישראלית לבין בני הברית שהם מחפשים כדי לצאת ממצוקה זו.

למעשה יש כאן כר נרחב לפעילות. יש כאן ריק המזמין את מי שחינוך רעיוני ופוליטי הוא הבון-טון שלו להוביל את המפנה הרצוי - לחולל פוליטיזציה של התנועה הקיבוצית. פוליטיזציה, לא במובן ג'ובים וסידורי עבודה, אלא כזו היוצרת מחדש את זיקות הגומלין בין התנועה הקיבוצית לבין החברה הישראלית והופכת את התנועה לנדבך מרכזי, משפיע ומעצב במאבק על פניה, אופייה ודמותה של הארץ ובניסיון לקומם את מדינת הרווחה מהריסותיה.  

   

****

ככל שמדובר בתנועה הקיבוצית, הנקודה הארכימדית שממנה אפשר יהיה "להרים את העולם" נמצאת בחלק מן הזר"ש, במעגלי הקבוצות השיתופיות ובקיבוצים העירוניים. אין היום בתנועה מאגר אנושי אחר היכול ליצור את המפנה.

יש לכך שלל סיבות, חלקן עגומות וקשורות להפסקת קליטת חברים חדשים ולהזדקנות אוכלוסיית החברים ברוב קיבוצי התנועה המופרטים; זה קשור לאוריינטציה התועלתנית ולתהליכי ההפרטה של רוב הקיבוצים האלה באופן ההופך כל פעילות תנועתית וציבורית שאין שכר גבוה בצידה ל"סרח עודף"; זה קשור לכל היחס הספקני שקיים היום לפוליטיקה ולענייני ציבור בכלל.

צאו וראו את מצבת הפעילים בבית התנועה (זה נכון גם לקיבוצים) שחלקם נמצאים בתפקידם שנים רבות מאוד וחלקם מקיימים סבב של כסאות מוזיקליים בינם לבין עצמם. וגם אם אין ולא צריכה להיות ביקורת הקשורה לגילם של פעילים ואנשים מובילים, עדיין יש איזו ציפייה  לגיחה מעת לעת של כוח חדש, של "דם צעיר", של אנשים עם זווית מבט רחבה – שיש להם עיסוק אלטרנטיבי והעסקנות הציבורית איננה פרנסתם היחידה האפשרית - שישדרו כי יש עתיד. האנשים האלה, ברובם הגדול, נמצאים בקבוצות השיתופיות. 

יש הרבה דרכים לקיום פעילות ציבורית: בשכונה, בקהילה, באזור ואולם מה שנחוץ עכשיו זו בעיקר פעילות שתוכל למנף את עצמה. מה שצריך הוא לצבור יכולת השפעה בתוך התנועה הקיבוצית כשלב מקדים לאקט של "השתלטות אוהדת". ההיבט הרעיוני של "השתלטות" כזאת הוא עיצוב סדר יום שאיננו רק קרקעות, שיוכים והפרטות, אלא גם חינוך, סמינרים, מעורבות חברתית, תרבותית ופוליטית. ובקיצור - השתתפות בליבון סדר היום הלאומי.

הזירה הציבורית והפוליטית גועשת ורוגשת. "קדימה" היא אפיזודה לקדנציה אחת. סבא אריק, במשקלו ובתדמיתו החדשה, יכול לשמש מכסה זמני בלבד לסיר הלחץ המבעבע. אחר כך  יהיה צורך בהתארגנות ובסדר חדש. התנועה הקיבוצית יכולה להיות מוקד השפעה חשוב לתחילתו של סדר כזה. לפני כן היא זקוקה להשתלטות אוהדת של אנשים שתודעתם הפוליטית מכילה מונחים כשיתוף, סולידאריות וערבות הדדית, לא רק מחשבות על הגמ"ח הבא שיבוא ממשרדי הממשלה.




נכתב בתאריך
22/12/2005



הרשמה לניוזלטר שלנו