עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קיבוץ מת, או יישוב חי - קהילת עצמונה תהפוך את קיבוץ שומריה שיתפנה, ליישוב חי ופורח. זה עדיף על מצב של דשדוש מתמשך, בו נמצא הקיבוץ
שיתופי-חדשני / אורי הייטנר
קיבוץ מת, או יישוב חי
4.12.2005
שומריה

קהילת עצמונה תהפוך את קיבוץ שומריה שיתפנה, ליישוב חי ופורח.

זה עדיף על מצב של דשדוש מתמשך, בו נמצא הקיבוץ


אני מתוודה על הגדול בכשלונותיי. לפני 13 שנה, בשנת 1992, הובלתי פרוייקט יומרני במקצת של חברת "וקטור" –  חברה שהקים יהודה הראל, לקידום והטמעה של רעיונות "הקיבוץ החדש" – הקמתו מן היסוד של קיבוץ חדש, על פי המודל. יש לציין, שרעיונותיו של יהודה דיברו על קיבוץ שיתופי, עם הפרדה מלאה בין תמורה לתרומה, אך עם שינויים מרחיקי לכת בהפרדת העסק מהקהילה, במקומו של הפרט ביישוב, באחריותו על העבודה והפרנסה, באחזקת רכב פרטי, בפנסיה אישית ועוד ועוד. בתנועה הקיבוצית, באותם ימים, הרעיונות הללו, שנועדו להציל את הקיבוץ מפני ייאוש החברים ממנו שיוביל להפרטתו, נראו חתרניים ומאיימים, והתנועה לא ממש אהבה אותם, אם לנקוט לשון המעטה. את מודל הקיבוץ החדש רצינו להקים בייט"ב, בבקעת הירדן.

 

קיבוץ ייט"ב היה ריק מחברים באותם ימים. המקום, על ענפיו, נוהל בידי חברת "ייצור ופיתוח". קיבוץ ייט"ב כבר עבר לפחות 2-3 גילגולים, אך כל הניסיונות כשלו. כל קבוצה שהגיעה למקום, נטשה אותו. הוא היה קיבוץ מת. אנחנו הצלחנו להעלות ליישוב מספר משפחות, אולם התנועה, שפחדה מהצלחת המהלך, עשתה הכל כדי להצר את צעדינו עד שהצליחה לסלק אותנו מייט"ב. המשפחות הבודדות נשארו במקום עוד זמן קצר, חלקן חזרו לעיר, חלקן עברו לנערן ועוד גילגול הסתיים בכישלון.

 

היום ייט"ב הוא יישוב חי, פורח ותוסס. אכלסה אותו קבוצת "חבקיאל", קבוצה של עולים מרוסיה, "סבותניקים", שעלו בשנות השבעים לישראל וחיפשו מקום להקמת מושב שיתופי, בעל אופי מסורתי. לאחר גילגולים רבים, בהם גילתה נחישות ועקשנות רבה, אושר לקבוצה לעלות לייט"ב. ייט"ב – יד יצחק טבנקין, אינו קיבוץ. אך ייט"ב הוא יישוב חי.

 

****

 

את קבוצת חבקיאל הכרתי שנים אחדות קודם לכן, והיא קשורה לכישלון אחר עליו אני מתוודה. בשנת 1988, בהיותי מזכיר צעיר של אורטל, נבחרתי לתפקיד חדש, שהוחלט להקים באותם ימים – יו"ר ועדת התיישבות של מליאת המועצה האזורית גולן. היו באותה תקופה בגולן שני קיבוצים זעירים, שלא הצליחו לעמוד על הרגלים: קלע אלון ומיצר. המשימה הראשונה בה ניסיתי לטפל, הייתה מענה חדש לשני היישובים. קבוצת "חבקיאל" חיפשה נקודה להתיישבות בגולן. נפגשתי איתה והתלהבתי. הצעתי ליישבה במיצר. הרעיון נתקל בהתנגדות חריפה של גוש קיבוצי דרום הגולן. "אנו רוצים בשכנותנו קיבוץ חילוני. מה אתה מביא לנו מושב דתי?" הרעיון נפל. תחושת ההחמצה שלי היתה גדולה. התפטרתי מהתפקיד (מאז ועד עתה אין עוד תפקיד כזה). לנוכח המצב הקשה של מיצר וקלע אלון, הועברו שרידי קלע אלון למיצר. היום, כעבור 17 שנים, במיצר לא השתנה דבר. גם היום יש במקום  משפחות אחדות, המנסות לחיות חיי שיתוף, אולם אין קהילה, אין חברה, אין תרבות, אין מערכת קיבוצית. למעשה, מדובר בקיבוץ מת.

 

כמי שמאמין בקיבוץ השיתופי ורוצה בהצלחתו, אני חייב להשיב בכנות על השאלה – מה עדיף? קיבוץ שיתופי מת, או יישוב בלתי שיתופי חי? מה טוב יותר לרעיון הקיבוצי?

 

להתיישבות הקיבוצית שתי מטרות: בניין חברה קיבוצית שיתופית ויישוב הארץ. קיבוץ מת, אינו מגשים אף אחת משתי המטרות. יישוב חי אינו מגשים את המטרה החברתית, אך הוא מיישב את הארץ במבנה התיישבותי וחברתי אחר. הקיבוץ המת רק מבזבז את משאבי הלאום ומונע הקמתו של יישוב חי, ובכך עצם השארתו במצבו היא מעשה בלתי מוסרי.

 

קיבוץ נטור, קיבוץ של הקבה"א לשעבר בגולן, דשדש אף הוא שנים רבות. מעולם הוא לא הצליח להתרומם, לעמוד על רגליו, להיות לקהילה של ממש. גם בו חי קומץ של חברים, שלא הצליחו להפוך לקהילה של ממש. לאחרונה, נענו חברי נטור להצעת המועצה האזורית, להפוך למושב עובדים משותף לחילונים ולדתיים. עצם הקמת יישוב מעורב, באזור שכל היישובים בו נפרדים ובנויים בגושים נפרדים (גושים חילונים וגושים דתיים) הוא בשורה גדולה, במיוחד בימים אלה. מספר הפניות להתיישבות בנטור גדול מאוד. המשפחות הראשונות כבר מתגוררות במקום. במקום מתחילה להבנות הרחבה גדולה. בעוד שנה שנתיים, נטור תהיה יישוב גדול, חי ותוסס. הוא לא יהיה קיבוץ. כמי שמאמין בקיבוץ השיתופי ורוצה בהצלחתו, אין לי ספק, שעדיף קיומו של מושב עובדים חילוני / דתי חי וגדול בנטור, על המשך דשדושו כקיבוץ במלחמת מאסף קיומית.

 

****

 

בעיתונות הקיבוצית מתקיים בימים אלה ויכוח ציבורי על העברת שומריה לעקורי עצמונה. נשמעות טענות על הפקרה, על נטישה, על מכירה. איני שותף לביקורת הזו. איני חשוד בעודף אהדה לגברי ברגיל שהוביל את המהלך, אך במקרה זה אני תומך בו בכל מאודי. מניסיוני, כפי שהצגתיו במאמר זה, גם במקרה זה הברירה הייתה המשך דשדושו של שומריה כקיבוץ זעיר עם קומץ חברים שאינם יכולים להוות קהילה, או הפיכתו ליישוב חי ותוסס. קהילת עצמונה היא קהילת מופת. חיי הקהילה בה מפותחים ביותר. היישוב החקלאי נהנה מחוסן משקי. חברי עצמונה המשיכו לחיות את חייהם ולעבד את אדמתם כרגיל, עד יום העקירה. בעקירה עצמה, הם לא גילו כל התנגדות פיסית, התחבקו עם החיילים שבאו לעקרם והתנהגו באופן המכובד ביותר שניתן להעלות על הדעת. הם סרבו להתפזר לבתי מלון ועמדו על שמירת שלמות קהילתם והליכתם יחד למשימה חלוצית ציונית חדשה – יישוב הנגב. הם הקימו את עיר האוהלים ליד נתיבות, בתקווה ששאר תושבי הגוש יצטרפו אליהם ויקימו עמם מחדש את גוש קטיף במקום החדש. למרבה הצער, ממשלת ישראל ומנהלת סל"ע ("פתרון לכל מתיישב...") לא הרימה את הכפפה ולא עודדה את היוזמה.

 

אין ספק שקהילת עצמונה תהפוך את שומריה ליישוב חי ופורח. האם עדיף המשך דשדושו של קיבוץ שומריה, או עדיפה קליטת קהילת עצמונה במקומו? לי אין ספק שהאפשרות השניה עדיפה מכל בחינה.

 

אין זה אומר שכל קיבוץ זעיר ומדשדש יש להפוך ליישוב בלתי קיבוצי. רביד הוא דוגמה לקיבוץ שדשדש במשך שנים רבות במצב דומה לאותם קיבוצים זעירים, עד שתנועת הנוע"ל לקחה הקימה בו את הקיבוץ המשימתי החינוכי הראשון. על התנועה לנסות לתת פתרון אמת לכל קיבוץ זעיר; פתרון שיהפוך אותו בתוך זמן קצר לקהילה קיבוצית אמיתית. אם הדבר אינו מצליח ויש פתרון חלופי למקום, מוטב לוותר עליו. עדיף יישוב בלתי קיבוצי חי, על פני קיבוץ שיתופי מת.



נכתב בתאריך
4/12/2005



הרשמה לניוזלטר שלנו