עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

ערבות באוויר - יש סתירה מובנית בין התחייבות לערבות הדדית לבין הפרטת הקיבוץ. תקנות "הקיבוץ המתחדש" גילו את מה שהיה מובן מאליו

ערבות באוויר
מאת עזרא דלומי, 16.11.2005
עזרא דלומי

יש סתירה מובנית

בין התחייבות לערבות הדדית

לבין הפרטת הקיבוץ.

תקנות "הקיבוץ המתחדש"

גילו את מה שהיה מובן מאליו


במהלך הקמפיין לתפקיד מזכיר התנועה, טבע ולוולה שלושה סלוגנים עליהם חזר שוב ושוב. הראשון: "אינני אוהב את המונח רכבת השינויים טסה"; השני: "תנאי לחברותו של קיבוץ בתנועה – קיומה של ערבות הדדית"; השלישי: "הזרם השיתופי הוא המגדלור".

 

מבחינת האיזונים בין הזרמים המתגוששים, כולם חשו מרוצים. הוא לא פסל את תהליכי השינוי, רק קרא למתן את מרוצם; הוא חיבק את הזר"ש שנדחה והורחק על ידי  נתן טל וגברי ברגיל; הוא הדגיש את הערבות ההדדית כמכנה משותף מינימאלי שיש לקיימו. אף פוליטיקאי המעוניין במקסימום תמיכה מהעם לא היה עושה זאת אחרת.

הנחרצות שבה הדגיש ולוולה את הדברים הביאה לכך שאיש כמעט לא שם לב לסתירות המובנות הקיימות בפאזל הסיסמאות הזה. מדובר בשלושה גלגלי שיניים שאין ולא יכולה להיות סינכרוניזציה בפעולתם.

ובעצם הדבר כלל לא קשור בוולוולה. הוא טבוע בתהליך השינוי כולו. הניסיון לחלץ ממנו את הערבות ההדדית ולהשאירה כגורם מבודד, המנותק משיתוף סולידאריות ותקציב שוויוני, היה מראש מעשה בלתי אפשרי. זהו ניסיון לשאת את שם הערבות לשווא.

בפירמידת הערכים של הקיבוץ, הבסיסים הם שוויון שותפות וסולידאריות. הערבות ההדדית היא הקודקוד. רק פתי יאמין שאפשר להשאיר קודקוד של פירמידה באוויר לאחר שנמשך מתחתיו הבסיס עליו הוא יושב. לא פלא שהקודקוד הזה נמצא כעת במצב של נפילה חופשית.

 

****

 

ערבות הדדית בין אנשים היא מיצוי של זיקה משפחתית, או כמו משפחתית ביניהם. זה מה שהיה הקיבוץ בבסיסו – מעין משפחה מורחבת.  אנשים הסכימו על רעיון, הקימו סביבו "משפחה" וגיבו את יכולתם של חבריה להתקיים ולחוש בטוחים באמצעות ערבות הדדית. בזמן חולשתי אתה תערוב לי, בזמן חולשתך אני אערוב לך, כביטוי עליון לשותפות ולסולידאריות שבינינו.

הפרטת הקיבוץ, משמעה תהליך פירוק של המשפחה. זו הנמכה והחלשה של הזיקות ההדדיות בין החברים. לתהליך הזה יש הרבה סיבות, ואולם אחת המרכזיות שבהן היא דווקא הרצון לבטל את הערבות ההדדית, לא להמשיך ולקיימה. אין משמעות אחרת לאמירה של החזקים "שנמאס להם להיות הפראיירים של הקיבוץ" ו"שאין להם רצון לפרנס את הבטלנים והחלשים". אז למה קברניטי ההפרטה הפכו את הערבות ההדדית לספינת הדגל שלהם? מדוע רוממות הערבות בפיהם בשעה שכל מעשיהם מבטאים אנטי ערבות?

ישנו העניין החומרני, הפשוט. ההצהרה על קיום ערבות הדדית מאפשרת לקבל את הסיווג "קיבוץ מתחדש", המעניק הטבות של קיבוץ – בעיקר למקבלי שכר גבוה – גם למי שהוא כבר לא כל כך קיבוץ.

סיבה אחרת, היא מירוק המצפון. הערבות ההדדית היא עדיין מותג בעל ערך. השימוש בו מרגיע חששות ונועד לשכנע את המתלבטים והמודאגים לתמוך בשינוי ובהפרטת השכר. הערבות משמשת כסות להבטחה שמצבם לא יורע.

 

****

 

הפער בין ההבטחות לבין הנכונות לקיימן נתגלה במהירות. מה שחשף אותו הוא מסמך הטיוטא לעקרונות "הקיבוץ המתחדש". פתאום התברר למפריטים שיש כוונה ממלכתית לעגן את הערבות ההדדית בחוק. כלומר, לא  מילים חרטה-ברטה, אלא תקנות מחייבות שאין להפרן. "בסדר, אמרנו ערבות הדדית, אבל לא התכוונו שזה יהיה נורא מחייב. רצינו כזה כאילו...צריך שזה יישאר גם לשיקול דעתו של הקיבוץ...". וכך יצא המרצע מן השק. מתברר שהתקנות, למרות שהן גמישות למדי ומאפשרות, בהסכמת הרשם, לדלל את הערבות  - אפילו לפחות משכר מינימום - מעוררות סערה וחרדה גם אצל מי שנשבעו בשם הערבות ההדדית.

למען האמת, זה לא צריך היה להפתיע. ולא משום שמדובר באנשים לא ישרים, או בבעלי כוונות זדון, אלא משום שהערבות נוגדת את ההיגיון הפנימי של השינוי. הפרטת הקיבוץ וערבות הדדית הם אוקסימורון. הם אחד נגד השני.

הבהלה הזו מן התקנות מלמדת הרבה על תעתועי השינויים והסיווגים. מי שרצו לממשלה כדי שתסווג אותם בעצמה, תוך ויתור על האוטונומיה התנועתית בשאלה חשובה כזו, נבהלו פתאום מן המשמעות של מעורבות הממשלה באופן התנהלות הקיבוץ ודורשים את האוטונומיה בחזרה.

 

****

   

ערבות הדדית לא תוכל להתקיים ב"קיבוץ המתחדש" משום שהיא נוגדת את מהותו.  סתירות עמוקות, סופן להיחשף. ברגע כזה צריך לחזור אל ראשית הסטייה, זאת שבכל פעם צריך היה להוסיף עליה עוד שכבת טיח כדי לכסות את סדקיה. ראשית הסטייה הוא בניסיון להכריז על "לא קיבוץ" כ"קיבוץ". ברצון לרבע מעגלים או לעגל ריבועים. זהו רצון בלתי אפשרי. בלתי ישר. לא מוסרי.

במקרים כאלה ראוי להכריז על "פוס" ולחזור לנקודת המוצא. להתנקות מן החטא הראשון. כצעד היטהרות ראשון יש להכריז כי מי שמפריט שכר ומשייך דירות, איננו קיבוץ – לא שיתופי ולא מתחדש. ככזה לא חלה עליו חובת הערבות ההדדית שאותה ממילא לא רצה ולא יכול היה לקיים. ככזה עליו לבחור לעצמו סיווג מתאים אחר, בין שלל הסיווגים הקיימים אצל הרשם. זה מה שאומר ההיגיון, זה מה שמכתיב השכל הישר, זו מצוות הצדק הבסיסי.

אולי מתוך חוסר הבנה, אולי מתוך היותו חדש במערכת, לא הבין ולוולה שגם במקום בו רכבת השינויים נוסעת לאיטה ואיננה טסה, לא תוכל להתקיים ערבות הדדית. הבעיה, ולוולה, איננה מהירות הנסיעה של הרכבת, אלא כיוון נסיעתה. היא נוסעת למקום שלא תהיה בו ערבות הדדית. בסדר, אז היא תגיע לשם בעוד שנתיים, במקום בעוד חצי שנה, אבל בסוף היא תגיע. התביעה שלך, לערבות הדדית בקיבוץ המופרט היא ירייה למקום גבוה במקום שבו לאנשים יש שאיפות  נמוכות. עדיף שתרד מהעץ הזה. אם אתה חרד לוותיקים ולחלשים, תמליץ לקיבוצים המופרטים על מערכת מיסוי פרוגרסיבית, על אגרת פערים גבוהה,  תקים קרן תנועתית למקרי מצוקה, רק אל תישא את שם הערבות ההדדית לשווא. אפילו לא בתום לב.

 

****

 

פלונטר התקנות מצריך אומץ לחזור למשבצת הראשונה ולחשוב על הכל מחדש. עכשיו, כשהדילמות שמציב תהליך  ההפרטה קצת יותר ברורות ומובנות, וגם מי שלא הבין מבין קצת יותר, ראוי להודות שהסיווג "קיבוץ המתחדש" הוא פרסה. מהר מכפי שניתן היה לצפות, מימוש הדבר האלמנטארי שהתחייבו עליו אנשי החזון המחדשים – הערבות ההדדית – הוא בעייתי והם מבקשים להורידו מעל גבם.

מי שלא רוצה להיות "קיבוץ" שיהיה "מושב", "מושב שיתופי", "ישוב קהילתי", או כל מה שיחליט. יש מספיק סיווגים בסופר. בהתאם לזאת יקבל את חובותיו וזכויותיו. מספיק לשחק בקקה.



נכתב בתאריך
16/11/2005



הרשמה לניוזלטר שלנו