עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

זמן עמיר - עמיר פרץ הוא הסיכוי של החברה הישראלית והקיבוץ להיחלץ ממדמנת ההפרטה אל דרך של שוויון אנושי, סולידריות חברתית וצדק חלוקתי

זמן עמיר
מאת דני גוטווין, 6.11.2005

עמיר פרץ הוא הסיכוי של החברה הישראלית והקיבוץ להיחלץ ממדמנת ההפרטה אל דרך של שוויון אנושי, סולידריות חברתית וצדק חלוקתי   


בעניין אחד לא יכולה להיות מחלוקת. כניסתו של עמיר פרץ למאבק על רשות מפלגת העבודה הפך את המפלגה מתופעה בלתי רלוונטית, לשדה למאבק פוליטי הנותן סיכוי לחזרתה, בעתיד כזה או אחר, להנהגה הלאומית.

פרץ שיבש את התרדמת הנינוחה אליה הכניסו פרס ושותפיו את המפלגה, כאגף השמרני של הליכוד. הוא קרע את המסווה מעל העסקה המפוקפקת, שתמורת "כאילו" שלטון בחסותו של אריק, דאגה העבודה להשתקת דיון בחלופה למדיניותו של נתניהו.

בקיצור, במאבק זה - יהיו תוצאותיו אשר יהיו - כבר ניצח פרץ. הוא מוסס את המסווה הניאו ליברלי, קרע את השתיקה ויצר בתוך "העבודה" נתיבים להתחדשות סוציאל דמוקרטית.

המאבק שמנהל פרץ להחייאתה של העבודה ניתקל בקושי גדול יותר אף מחתירתו הבלתי נלאית של פרס – בשותפות מוזרה עם ברק – להשאירה כגווייה מונשמת על סיפו של חדר המתים הפוליטי: השפה שמדבר פרץ, שפתה של הסוציאל דמוקרטיה האירופית, כבר איננה מובנת לחברי העבודה מזה שנות דור. למעשה יותר מאשר מאבק על ההנהגה, נתון פרץ בעיצומה של סידרת חינוך בעלת משמעות מהפכנית. הוא חותר להכניס אל המילון הישראלי מונחים שזה מכבר הפכו בעברית של עידן ההפרטה למילות גנאי, כמו סוציאל דמוקרטיה, שירותים ציבוריים, אחריות המדינה, ערבות הדדית ועוד מונח שהוגלה מן המילון – שיתוף.

הצלחתה של ההפרטה בישראל, כמו גם בקיבוץ, היא לא רק עניין כלכלי או חברתי. היא במידה רבה גם עניין תודעתי. בישראל קל כל כך להפריט את המשק החברה, וכן גם את הקיבוץ, משום שהתודעה כבר הופרטה. המונח "ציבורי", נניח כמו ברפואה ציבורית או בחינוך ציבורי, איבד כל משמעות בדור שכבר בקושי זוכר מה הם היו, ואשר שוכנע להאמין כי ההסתלקות מהם היא לא פחות מאשר גאולה.

מסע הבחירות של פרץ או, כאמור, סדרת החינוך שלו, החזירו מן הגלות האינטלקטואלית אל מרכז השיח הפוליטי את אותם מונחים מבוזים: "מדינת רווחה", "בטחון חברתי", "שוויון הזדמנויות", "אחריות המדינה". בכך הוא משנה לא רק את פניה של העבודה, אלא את דמותו של הדיון הרעיוני והפוליטי בישראל בכלל.

המהפכה הרעיונית שמחולל פרץ, מקושרת היטב אל המציאות הסוציולוגית שיצרה בישראל מהפכת ההפרטה. המילון החדש שלו מדבר בשפת האינטרסים של המעמדות הנמוכים ושל מעמדות הביניים שהועלו כקורבן למולך ההפרטה.

מחיקתו של המילון הסוציאל דמוקרטי מן המציאות הישראלית, הותירה את קורבנות ההפרטה אילמים. לא נמצאו מושגים שדרכם הם יכלו לבטא את מצוקתם, לא כל שכן להציע דרכים לפתרונה. המצוקה הפכה לזעם, והזעם לניכור מן הפוליטיקה מן החברה ומן המדינה. ניכור זה, כזכור לנו משנות העשרים של המאה העשרים, הוא הדשן שעליו צומח הפשיזם.

המילון החדש שכופה פרץ על הדיון הציבורי בישראל, נותן פה לאותם קורבנות דוממים ובונה את הגשר שעליו הם עשויים לשוב אל החברה הישראלית. הוא מושיט להם יד שעשויה להפוך אותם לשותפים למאבק פוליטי. הוא יוצר את התנאים למהפך הבא.

ישראל של 2005 דומה במובנים רבים לזו של ישראל של 1975. היום, כמו אז, היא מצויה ערב מהפך. המסגרות הפוליטיות והמילון האידיאולוגי עוד לא בשלים להכיל את השינוי החברתי שמבעבע מתחת לפני השטח.

פרץ מציע לעבודה את המילון והמסגרת שיחברו וידובבו את קורבנות ההפרטה להיות הישראלים החדשים שייקחו אחריות על גורלם, תוך כדי מאבק באוליגרכית ההון ובמשתפי הפעולה שלה.

התשיעי בנובמבר יעמיד את חברי העבודה ואת חברי תנועה הקיבוצית בפני בחירה חדה.

פרץ או פרס. זו איננה בחירה אישית, זו אף יותר מבחירה בין שתי דרכים. זו בחירה בין המשך ההתבוססות במדמנת ההפרטה שהטביעה את החברה הישראלית והתנועה הקיבוצית, לבין סיכוי ליצירת סדר המבוסס על שוויון אנושי, סולידריות חברתית, ויסות מדינתי וצדק חלוקתי.  



נכתב בתאריך
6/11/2005



הרשמה לניוזלטר שלנו