עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

השיפור האמיתי - מצב כלכלי של קיבוץ תלוי מאוד במצבו של המפעל. הצגת פערי השכר כמניע לשיפור כלכלי, היא תירוץ למשהו אחר

השיפור האמיתי
מאת עזרא דלומי, 4.11.2005

מצב כלכלי של קיבוץ תלוי מאוד במצבו של המפעל.

הצגת פערי השכר כמניע לשיפור כלכלי, היא תירוץ למשהו אחר


מבט על הכלכלה הקיבוצית, מגלה את הידוע זה מכבר. ההבדל בין קיבוצים מצליחים לבין קיבוצים מקרטעים בדרך כלל תלוי במצבו של המפעל. ישנם קיבוצים שלהם חקלאות  מצטיינת והם מצליחים להתבסס עליה, ישנם כאלה שמיקומם הגיאוגרפי מעניק להם יתרון תיירותי או נדל"ני, אבל בגדול, מה שקובע ברוב המקרים, הוא מצבו של המפעל.

הדבר נכון הן לקיבוצים שיתופיים כיטבתה וברעם והן לקיבוצים מופרטים כשמיר וכפר עזה. כלכלת הקיבוץ נוסקת במקום שהמפעל מצליח. תרומת הענפים האחרים – משנית. משנית - אין פירושה פחות חשובה: ישנם ענפים קטנים אחרים המניבים ערך גבוה ליום עבודה; ישנו היבט של גיוון תעסוקתי; יש חשיבות גדולה לקיום החקלאות ותמיד ישנו הצורך ב"פיזור  סיכונים" המחייב קיומם של ענפים נוספים, אפילו משניים.  

המפעל(ים), כגוף השואב אליו את הון הקיבוץ וחלק מרכזי מכוח העבודה שלו, הוא הגורם המעלה והוא הגורם המוריד את מפלס הכלכלה. כשיש "ברוך" במפעל - הקיבוץ בצרות.  עמיר ומצובה אינם דוגמאות יחידות למצב כזה.

מאידך, רנסאנס במפעל הוא רנסאנס כלכלי לקיבוץ כולו. המפעל הוא מנוע השיפור. יציאה ממשבר תלויה מאוד במפעל. אמת, יכולות להיות התייעלויות בעוד תחומים: יותר הכנסות מעבודת חוץ, הידוקי חגורה, איחוד ענפים, אבל "השוס" האמיתי הוא המפעל.

יזרעאל הוא דוגמא פנטסטית לקיבוץ שצנח עם המפעל לתחתית של התחתית והיום הוא ממריא איתו לשמיים. נראה שזה נכון גם לחצור, שער הגולן ומענית, ויש בוודאי עוד.

 

לא מעט גורמים יכולים לחולל את המפנה: מוצר חדש, שותפות המזרימה הון, פיתוח שווקים והרחבתם, או שינוי בטעם הצרכנים. מביני דבר יאמרו שדילגתי על סיבה או שתיים. 

חלק מגורמי השיפור הללו תלויים ביכולת הקיבוץ, ובעיקר בכישורי הנהלתו. לעתים יש נסיבות חיצוניות בולטות בייחודן. מלחמת המפרץ מינפה את המסקינג-טייפ של שדה-בוקר; האינתיפאדה הרימה את הזכוכיות המשוריינות של צובה; המלחמה בטרור, כאן ובעולם, "הניבה" שפע הזמנות למוצרי המיגון של סאסא.     

 

****

 

העובדה שהמפעל הוא שחקן המפתח בדרך לשיפור כלכלי משמעותי, מחלישה מאוד את הטיעון ולפיו - יציאה של קיבוץ ממשבר, בהכרח עוברת דרך הפרטות ופערי שכר. מה שנחוץ באמת לצורך מפנה הוא הנהלה נחושה ונבונה, תנאי שוק המאפשרים תנועה קדימה של העסק המרכזי, ולעתים גם קצת מזל.

השינוי לטובה תלוי קודם כל באופן התנהלותה והצלחתה של קבוצת חברים קטנה המנווטת את העסקים המרכזיים של הקיבוץ. כיוון היציאה מן המשבר קשור לדרך בה היא בוחרת לפעול. שיפור כלכלי יכול להתקיים  גם  בלי פירוק המערכת השיתופית. זה מצריך יותר עבודה ויותר משאבי נפש, אבל זה אפשרי.

אין בכך כדי לקבוע שלהפרטות אין אפקט כלכלי. השפעתן מתבטאת בעיקר בצמצומים - לעתים גדולים – בהוצאות, הנובעים מביטול תקציבי צריכה משותפים. הפרטת המזון מכווצת מאוד את חדר האוכל, לעתים סוגרת אותו כליל; הפרטה או ביטול הלימודים הגבוהים, החוגים ושיפוצי הדירות מורידה מעל גב הקיבוץ הוצאות עצומות; הכנסת רכבים פרטיים מאפשרת לקיבוץ למכור חלק מהרכבים שלו ומצמצמת הוצאות אחזקה ומוסכים. קיצוצים אלה בהוצאות משפרים את תזרים המזומנים. מבחינת ההכנסות – השפעתם פחותה בהרבה. ל"חבר הממוצע" יש לעתים יותר כסף ביד, אך זהו כסף שבא בגין ביטול פעילויות שמעכשיו, אם ירצה בהן, יצטרך לממנן מכיסו, או מתוספת עבודה, או מכספים פרטיים המהווים, אצל חלק מהחברים, נדבך מרכזי בתהליך ההפרטה. אין להקל ראש בקיצוצי תקציב כאלה, בעיקר כשחרב הבנק מונחת על הצוואר, אך השחקן הראשי היה ונותר המפעל. . עם זאת, די ברור שאת רוב "סגירות הברזים" יכול הקיבוץ לבצע כקולקטיב, לו בכך רצה.

  

****

 

תשאל השאלה: אם השיפור תלוי בעיקר בביצועי המפעל, וכסאח צרכני אפשר לעשות גם כקולקטיב, אז למה להפריט הכול?

את התשובה יש לחפש בקונטקסט של אבדן אמונה; עייפות מהיחד המשתקת יכולת לטפל ב"חריגים"; רצון של יחידים הסבורים "שמגיע להם יותר", להתעשר ומהר; מתחושה ש"כל העולם נוהג אחרת" ומן האפשרות, למי שיכול, לעשות שימוש "אסטרטגי" בכסף פרטי (הרחבה או הכפלת דירות וכיו"ב). יש שלל גורמים – בתוך ומחוץ לקיבוץ - המהווים תשתית למניעים הללו ומזינים אותם. אין ספק שמשבר מתמשך מייצר "תחושות אובדן קיבוצי". אלה תחושות שקה להגזים בחשיבותן, גם אם בחלקן הן תחושות "כוזבות".

 

השאלה לאן מנווטות התחושות הללו תלויה ברובה במצפן המנווט את דרכו של הצוות המוביל. ברובה, לא בכולה, משום שלעתים הייאוש הוא כה גדול, עד שגם צוות מוביל שיתופי – ונראה שהיום אין הרבה כאלה - יתקשה להתמודד עימן.

 

אז מה לעשות מול "הנחשול"? יש לשוב ולהציג את העובדות כהווייתן ולקוות שהן יהוו  מדגרה לשינוי תודעתי. והעובדות הבסיסיות הן שמה ש"מציל" (או "מפיל") בדרך הכלל את הקיבוץ הוא המפעל. אם במפעל לקינו, יש סיכוי שבמפעל (או בסגירתו) נרפא ולכן בין זה לבין הצורך בהפרטה כללית ובפערי שכר, הקשר רופף למדי. אין בכך כדי לשלול מהלכי פירוק של השיתוף, אלא צעד המסייע לתמימים לאבד מעט מתמימותם.

טבעה של אמת שהיא לבסוף מופיעה. זה קורה כאשר עצמת הסתירות בין המובטח לבין המצוי היא ללא נשוא. הניסיון מלמד שהרגע הזה מגיע באיחור, לאחר שהרבה סוסים כבר נגנבו מן האורווה.   

 

 


ראו גם בהזדמנות זו
איגוד התעשייה הקיבוצית, סקירה שנתית 2004 - פורמט pdf המתינו כמה שניות לטעינת הקובץ
אתר איגוד התעשייה הקיבוצית
תנופת חרושת | נתונים מעודדים של התעשייה הקיבוצית, אריק בשן, "הקיבוץ", 2/11/2005


נכתב בתאריך
4/11/2005



הרשמה לניוזלטר שלנו